האולימפידיה לליטוף דרקונים

"טוב, והזוג האחרון שלנו הוא: הארי פוטר ואוסקר ליר."

מכירים את ההרגשה המסחררת הזאת שאתם יושבים בתוך קרוסלה? שהראש שלכם כואב והבטן שלכם עוד רגע מתהפכת אבל אתם בכל זאת אוהבים את זה ולא מוכנים להפסיק? זה בדיוק מה שהרגשתי באותו הרגע ששמעתי את שמו של הארי ואת שמי שלי – הרגשתי שהכול מסתובב לי אבל לא הייתי מוכן להחליף אותו באף מדריך אחר.

עם כל נעיצת מבט מצד חבריי לשכבה הרגשתי כיצד הלב שלי ממריא קצת גבוה יותר. אני בטוח שהסומק על הלחיים שלי היה כל כך ברור שהיה אפשר להבחין בו אפילו מראש מגדל רייבנקלו.

"ובכן, אני מקווה שכולכם מרוצים מבן או בת הזוג שקיבלתם" הו האגריד, אין לך מושג "את הזמן שנותר לנו היום ננצל להיכרות בינכם. שכל צמת יתפוס לעצמו פינה שקטה וינסה להכיר אחד את השני, אנחנו רוצים שהעבודה בינכם תהיה חוויה ולא עול. אני מאחל בהצלחה לכולם, ונתראה ביום שלישי" סיים האגריד עם חיוך גדול.

חיפשתי את הארי בקהל אבל לא הצלחתי לאתר אותו, התחלתי להילחץ מעט שהוא הבריז ושבסוף אני אשאר לבד ובלית ברירה אצטרך להצטרף לאיזה צוות אחר.

רצתי להאגריד שעמד בפינת המדשאה והביט על כולם, אולי הוא יודע היכן נמצא הארי פוטר.

נעמדתי מולו מתנשף אבל זה נראה שהוא לא הבחין בי עדיין, אני עד כדי כך קטן?

"היי האגריד, יש לך מושג איפה הארי פוטר?"

האגריד השפיל את ראשו ומבט מופתע הופיע על פניו "היי אוסקר, מתי הגעת הנה? לא שמתי לב אלייך עד עכשיו...מה, מה שאלת? איפה הארי פוטר? הוא אמור להיות כאן, לא? רגע. זה מוזר, גם אני לא ראיתי אותו הבוקר..."

הרגשתי כיצד מישהו תקע סיכה בבלון ההתלהבות שלי והוציא ממנו את כל האוויר. גם האגריד לא ראה אותו הבוקר? מה אני אעשה?

"אבל אל דאגה, אוסקר. הארי הוא בחור נורא אחראי, אני בטוח שהוא תכף יופיע. אתה אולי יכול לשאול את וויזלי היכן הוא..."

לפני שהוא הספיק לגמור את המשפט רצתי לחפש ראש כתום "תודה בכל מקרה, פרופסור" צעקתי.

נסתי לחפש את רון בין כל התלמידים שישבו להם סתם על הדשא ודיברו או על ספסלי המגרש, לפתע קול מוכר נשמע מאחורי "אוסקר"

הסתובבתי בחדות, הארי פוטר עמד על מדרגות הכניסה לטירה וחיוך עקום על פניו. הרגשתי כיצד הנשימה שלי הופכת להיות כבדה יותר מרגע לרגע, לא יכולתי להסיר ממנו את המבט.

"בוא הנה" הוא צעק ואני כמו אידיוט רצתי לכיוונו. סליחה? הוא מאחר ואז מחלק לי הוראות? אבל גם אם רציתי לא יכולתי לעצור את הרגליים שלי.

הגעתי למדרגות מתנשף והוא דיבר כל כך מהר שבקושי הצלחתי להבין משהו מדבריו "תקשיב אני מצטער על האיחור אבל יש לי פיצוי אדיר בשבילך, בוא"

"על מה אתה מד-" התחלתי לשאול אבל הוא התחיל לרוץ במסדרון "בוא כבר אוסקר, שלא ייגמר הזמן"

חצוף!

רצתי אחריו אבל לא הצלחתי להשיג אותו, הוא מהיר כמו ברדלס. כבר התחיל לכאוב לי הצד והייתי בטוח שאם אני לא עוצר בעוד כמה שניות אני אהיה ז"ל.

האטתי את צעדיי והרמתי את הראש לראות היכן הארי ולהפתעתי הוא עמד לא רחוק ממני מול שטיח קיר ענק. חיוך משועשע על פניו, מה שגרם לי להיות אדום עוד יותר אם זה אפשרי בכלל...

"לא בכושר, חייל?"

הנדתי את ראשי "לא, המפקד."

הוא צחק צחוק ילדותי שנשמע כמו מנגינה שלא רוצים להפסיק לשמוע.

"טוב, כפיצוי על האיחור שלי עלה בראשי רעיון ישר ברגע שראיתי אותך מתרוצץ לך שם על המגרש, מה ניסת לעשות דרך אגב?" הוא שאל והביט בי בסקרנות

אוי לא, אני יודע כשאני רץ אני נראה כמו חיה פצועה שבורחת מתנין עם שני ראשים, למה להזכיר לי את זה בכל פעם?

"אמממ... אני נסתי לחפש את רון בכדי לשאול א-אותו אם הוא יודע איפה אתה" מלמלתי בבושה.

הארי רק הביט בי בחיוך ולא אמר דבר.

"טוב, אז כמו שאמרתי, עלה לי רעיון אדיר לראש בקשר ל"זמן ההיכרות" שאמור לגרום לנו להכיר אחד את השני, אתה מוכן?"

"כ-כן" הצלחתי לגמגם, מה הוא מתכנן?

הארי הניף את השרביט והשטיח קיר התגלגל כלפי מעלה וחשף בפניי חדר אמבטיות ענקי שהדיף ריח סבונים.

"ברוך הבא לחדר מקלחות של המדריכים" הוא אמר בקול נרגש.

היי :)

מה אתם חושבים שיקרה? אשמח לתגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא