חסר בית

אם היה זה מישהו אחר שהיה מוצא את דניס, בוודאי היה חושב שהוא מת ממזמן. אבל מזלו של דניס היה... טוב, אי אפשר לומר שהוא הישתפר. מה שכן, לא לקחו את ה“גופה שלו” וזרקו לאן שהוא.

“אני אומר לך, הוא מת”. אמר הת'רסטל הקטן יותר. “הוא לא נושם, זז או מדבר כבר יותר מיום!” “הוא חי” אמר הגדול יותר “אני מרגיש את זה”. הקטן גילגל עניים (או יותר נכון, מימה שנישאר מהן), והלך משם בכעס. הת'רסטל הגדול המשיך להיתבונן בדניס, ששכב על הריצפה, וניראה מת לגמרי. הוא פתח את כניפיו, ועף מישם.

“פרופסור דמבלדור!” נשמעה צעקה מחוץ לדלת. “זאת אני! בבקשה! יש מיקרה חירום!”. דמבלדור פתח את הדלת עם שרביטו. עד כמה שלא ניראה כך, הוא היה לחוץ מאוד. פרופסור מקונגל ניכנסה למישרד ובלי לסגור את הדלת או לומר שלום, היא נעמדה ליד שולחנו של המנהל ואמרה “יש לנו ילד נעלם מאתמול בערב”. דמבלדור הישתדל להיראות רגוע. “את בטוחה?”. היא נעצה בו עיניים רושפות אש. “מי זה?” הוא שאל “אימרי בבקשה לראש הבית שלו”. “זהו” אמרה “אני לא יכולה. אין לו. דניס נעלם”. עכשיו דמבלדור כבר לא יכל להסתיר את חששו. הוא קם ורגע ליפני שיצא, הוא ראה אותו. זה היה ניראה כמו שלד מעופף, אך על השלד נימתח עור דקיק ושחור, וכנפיו העצומות שיוו לו מראה של דרקון מת מעופף. הת'רסטל הצביעה עם ראשו לכיוון היער האסור. דמבלדור הינהן. מקונגל לא הבינה מדוע נועץ המנהל מבט רב משמעות בנוף שבחלון. המנהל עקף אותה, רץ במורד המדרגות, ויצא מבית הספר.

הוא איחר. זאת הייתה המחשבה הראשונה כשראה את דניס. הילד שכב סרועה על גבו. מת. שני ת'רסטלים עפו למעלה למעלה, כמו ציפורי המוות שרק מחכות שתינתן להן ההיזדמנות. דמבלדור אסף בידיו את דניס, ורץ בחזרה אל הטירה, כשדימעה יורדת במורד פניו.

הפרק הקודם		הפרק הבא