נבואת הקסם היהודי

בס"ד

אני יודע שיש בפרק הקודם משהו שעלול להתפרש כחור בעלילה, אל תדאגו, אני בונה על זה להמשך. הכל בשליטה. ואם אתם לא יודעים למה התכוונתי אז לא נורא, אתם תשימו לב לזה בהמשך.

טוב, זה לא שיש לי בעיה עם התגובות של שקד, יש לי בעיה עם האין-תגובות של כל השאר. אז אין לי רעיון איך לגרום לכם להגיב (חוץ מהשם של הפרק, שזה חתיכת ספויילר, אם כי גולדי מתה כבר במשפט הראשון אז זה סבבה יחסית), פשוט תגיבו. תלמדו קצת משקד, שימו ביימקס כלשהו בתמונה שלכם, מישהי מהאנימאנייאקס בתמונה האחרת שלכם, תעשו רפרנס חביב לסטאר וורס בכינוי שלכם ותגיבו לי לפאנפיק. תודה ♥

יאללה פרק

לצחי תמיד היה פחד מהלא נודע. זה בדיוק מה שקרה לו במתקן ארבע אחת ארבע. הוא לא חש רעב או צמא או עייפות. הוא לא השתעמם לרגע. הוא רק הרגיש את ליבו מפרפר במהירות ואת הלחץ, המועקה והמתח בזמן שהלך לאורך המסדרון הארוך ההוא. בכל פעם שהסתכל לאחור הוא ראה שהוא לא יכול לשוב על עקבותיו כי איכשהו תמיד היה מאחוריו קיר במרחק של מטר ממנו, ונראה היה כאילו הקיר התקדם עם צחי וזז בקצב ההליכה שלו. צחי רק המשיך ללכת לאורך המסדרון המוזר ההוא, רועד מפחד לגלות מה מחכה לו בסוף המסדרון. לו צחי היה פחות מפוחד הוא היה מבחין בזה שהמסדרון לא מוביל אותו לשום מקום והוא הולך במעגלים. אבל כאמור, אין דבר שמפחיד את צחי יותר מהלא נודע.

איכשהו תמיד יורד גשם באזכרה של גולדי, כאילו השמיים בוכים גם הם. הכל סגרירי ואפור, העוברים והשבים לובשים כובעי צמר, גלימות עבות וצעיפים, הרוחות הנושבות גורמות לידיים והשפתיים של כולם להיסדק והגשם לא מפסיק לרדת ולהרטיב את כולם. קלאסי לאמצע אוגוסט.

הילל ואיילת ישבו זה לצד זו, דוממים, במושב האחורי של הרכב שהסיע אותם לבית העלמין היחיד עד כה לקוסמים, ששכן איפה שבעבר הייתה עיירת הקוסמים רבמג. חיליק בחר להקים שם את בית הקברות כסמל לסוף עולם הקוסמים הישן ופתיחתו של עולם קוסמים חדש, הכולל את ישראל 2 המשוכללת, מחנות פליטים בכל מקום, וכמובן, השילוב של טכנולוגיה מוגלגית כגון מכוניות כמו זו שבה ישבו הילל ואיילת.

הרדיו ניגן מלודיה איטית, כזו שהולמת את מזג האוויר בחוץ ואת האווירה בתוך הרכב.

"כמה שנים כבר?" שבר הילל את השתיקה.

"אממ... שתים עשרה?" שאלה איילת, "לא, שלוש עשרה."

"דווקא נדמה לי ששתים עשרה," אמר הילל.

איילת הנהנה. כבר 12 שנים שגולדי לא איתם. מאז היעלמותו של עומר הם דאגו לבקר אותה ולארח לה חברה, למרות שהיא לא ייחסה אליהם חשיבות רבה מדי ורק מלמלה לעצמה חלקי משפטים על עומר שמפתח את עצמו ואת הישגיו בעפלי"ם. היא המשיכה לדבר על עומר ועפלי"ם גם לאחר שחיליק עלה לשלטון וסגר את בית הספר, ולאחר שגולדי הועברה לשיכון קבע בעיר קטנה במרכז הארץ, אותה עיר שבה בחר חיליק לקבוע את בירתו ולהקים את ארמונו. לא נראה היה שהשינויים הפריעו לה במיוחד.

בוקר אחד, הילל ואיילת מצאו את גולדי ישובה בכורסה שלה ללא רוח חיים. בדיקה הראתה שהיא לא נהרגה או נרצחה, והיא גם לא הייתה חולה. היא פשוט עזבה את גופה והמשיכה הלאה, למה שמצפה לה בעולם הבא. הילל זוכר טוב מאוד איך הביט בזקנה השלווה בכורסה וליבו הסנטימנטלי נתמלא בזכרונות מתוקים ומלוחים של לימודים משותפים בהוגוורטס, בריחה מכנופיות ירדניות במלחמת העצמאות, דיונים סוערים על עתיד הקוסמים במדינת ישראל, יום חתונתם של גולדי וישראל, וכמובן הפעם האחרונה בה ראה את גולדי לפני שאבדה בהר השדים, הפעם בה שלח אותה למסע עם אותו נאום כרוכית משעשע. איילת ראתה בגולדי זקנה חביבה שאותה סעדה את יומה האחרון.

"מעניין אם ישראל יודע," מלמל הילל בעיניים רטובות.

"להודיע לו?" שאלה איילת, וראתה את הילל פשוט עומד ומביט בגולדי ללא מילים.

"הכל בסדר?" היא שאלה אותו.

הוא נשך את שפתו התחתונה. "אני רוצה רגע לבד," הוא ביקש. איילת התרחקה ממנו בנימוס ויצרה קשר עם כל בכירי עולם הקוסמים שהכירה בארץ ובחו"ל.

"אני שמח שיכולת להתלוות אליי היום," אמר חיליק בגילוי לב לבחור הצעיר והמפוחד שהזמין לפגישה בארמון, "אתה יוצא היום למשימת חייך."

הבחור הנהן. חיליק חייך אליו בחביבות. הוא שם עין על הבחור ההוא עוד כשהתחיל ללמוד בבית הספר הקהילתי, בעיקר בגלל אחותו של אותו בחור; רומי אופיר. נווה אופיר, אחיה של רומי, היה יפה כמוה וזוהר כמוה, אבל הוא היה שקט ממנה ועדין ממנה.

"אני בטוח שאחותך הייתה גאה בך על מה שאתה עושה עכשיו," ניגן חיליק על המיתר בליבו של נווה, אותו מיתר שיחל את גינתו של מארש הניצחון הקטן של חיליק.

"מה אני עושה עכשיו?" שאל נווה בחשש.

"אני הולך להכיר לך היום דמות מאוד בכירה בחברת הקוסמים הישראלית," אמר חיליק, "אלא שהיא כבר אינה איתנו. לאחר מכן אני איעזר בשירותיך לשמור על בטחון ישראל הקסומה."

"שירותיי?" שאל נווה בחשש מה.

"אני יודע שיש לך ידע בתחום שאותו אני מחפש," אמר חיליק, "אבל קודם כל עליך להיכנס לרכב הממתין לנו מחוץ לארמון. אנחנו נוסעים לבית הקברות רבמג."

נווה משך בכתפיו. הוא לא יודע מה הפיהרר רוצה ממנו, הוא רק יודע שכשהפיהרר מבקש חייבים לציית, אחרת יקרו דברים רעים.

ההשערה הראשונית, ולמעשה היחידה, של הילל וישראל לגבי סיבת המוות של החברה השלישית בטריו שלהם, היא שברון לב בעקבו היעדרותו של עומר. גם אישה כמו גולדי אי אפשר לרמות במשך שנתיים תמימות שחלפו מאז שעומר נעלם כך פתאום.

"מעניין אם עומר יודע שאמא שלו איננה," מלמל הילל לאיילת בשעה שנסעו.

"מעניין אם עומר חי בכלל," ענתה איילת.

הרכב שבו נסעו פנה בעיקול חד על צלע הר מדברי.

"העיקול הזה מסמל עבורי בכל פעם מחדש שאנחנו באים לבית הקברות," הודה הילל, "אני נזכר בהספד של חיליק..."

הילל ואיילת ניסו להחניק את הצחוק שלהם. בהלוויה של גולדי, חיליק נשא הספד בן חצי שעה. בעצם, יהיה נכון יותר לקרוא לזה נאום שבו חיליק מסביר את הקשר בינו לבין המנוחה בכך ששם משפחתו הוא גולד ושמה הפרטי של המנוחה הוא גולדה.

"אתה זוכר בכלל איך נוצר הקשר החיובי הזה עם חיליק?" נזכרה איילת, "זה היה אחרי שגל ואחינועם נחטפו."

"כן, את זוכרת מה ניר וליטל עשו?" נזכר הילל.

איילת הנהנה. "מסכנים שניהם... טוב, אין ספק שעכשיו ישראל היא מקום בטוח יותר וטוב יותר."

"אני שמח שלמדנו לקבל את השינוי שחיליק עשה, ולהבין שבעצם הוא לא שליט נורא בכלל," הודה הילל, "אם מסתכלים על זה מנקודת מבט אובייקטיבית וללא השיוך הסטיגמתי של חיליק לחבר'ה הרעים, מבינים שלמעשה אין בו כל רע."

איילת הסתכלה בהילל ברחמים. "מסכנים ליטל וניר," היא מלמלה.

"כן..." נאנח הילל.

"אז זאת האישה שלאזכרה שלה אנו נוסעים," סיפר חיליק לנווה, "ומבין האנשים שנפגוש שם יהיה את הילל שחר."

"מי?" שאל נווה אופיר.

"נו? הילל שחר? הוא הוריד את ה'בן' מהשם שלו כי הוא ואשתו החליטו ש'שחר' יהיה שם המשפחה שלהם," הסביר חיליק, "וביחד הם הילל שחר, איילת שחר, והילדות נוגה שחר ועשתורת שחר."

"עשתורת?" שאל נווה, "שם קצת כבד."

"בסדר, היא גם קשורה לכל הקטע הזה של כוכב נוגה," הסביר חיליק, "כמו השמות של כל בני המשפחה הזאת. עשתורת הייתה ונוס הכנענית, אם אני לא טועה, ונוגה היא ונוס, היה קטע כזה, וגם הסמל של עשתורת זה כוכב הלכת נוגה... לא משנה, הנקודה היא שאת הילל תוכל לזהות לפי... ובכן, אין לו סימן היכר. בעבר היה לו זקן צרפתי, אך הוא גילח אותו לפני ההלוויה של גולדי ומעולם לא הצמיח זקן חדש."

"אה," ענה נווה והנהן בראשו, מבולבל מכל האינפורמציה המיותרת לדעתו. אבל הוא כמובן לא יעז לחלוק על הפיהרר.

החיים בחור הגידגד היו נוחים להפליא לדעתם של גל, יוני ושאול. אמנם הם ראו את קרן – מי שהפכה להיות סוג של אמא בשבילם ‏– מרבה להתלחשש עם אנשים זרים בבית המחסה, אבל זה לא גרע מתחושת הביטחון שנהייתה להם מאז שהם גרים בבור ההוא באדמה.

"הגיע הזמן להכין אתכם לקראת היום הראשון ללימודים," אמרה להם קרן בוקר אחד בחדר השניה של שלושתם, "מלבדכם יש עוד אחד מהגיל שלכם כאן בחור הגידגד שנשלח לבית הספר מוסרות, ונכין את ארבעתכם יחד."

"מה, עוד מישהו מבית המחסה?" שאל גל, "אנחנו מכירים אותו?"

יוני חשש שהתשובה תהיה חיובית. בדרך כזו או אחרת, הוא חש מאויים מכל הנערים החדשים שהכיר בבית המחסה; גם מהמבוגרים ממנו, כמו שי צואנוב בן ה15 שהיה טיפוס ציני וממורמר שהרבה לשלוח הערות עוקצניות לעבר גל, יוני ושאול; כמו סנדרה השותקת, שלא היה לה שם משפחה, שהייתה בגילם של יוני, גל ושאול ושהרבתה לנעוץ בהם מבטים מרושעים לדעתו של יוני; כמו נדב ואייל, שני האחים שהיו צעירים מיוני בשנתיים אבל היו גבוהים ממנו והרבו להקניט אותו בשל כך; והגרועה מכולם לדעתו של יוני היא קורל, זו שליוותה אותם יחד עם שני אחיה הקטנים לחור הגידגד. יוני לא התחבר אליה לרגע, בניגוד לגל שרק נראה כאילו הוא נהנה להחליף איתה הערות עוקצניות. יוני התבייש להודות בזה, אבל לפעמים התגנב לליבו רצון לחזור לרחוב. אמנם זו החלטה לא מושכלת ולא בטוחה, אבל ברחוב הוא סמך על כל מי שהכיר. ובחור הגידגד... משוה היה לו מסריח.

"האמת שזה לא מישהו מבית המחסה," ענתה קרן, "אבל זה מישהו שגר פה יחד עם משפחתו. מלבד שלושתכם, הוא היחיד שקיבל הזמנה לבית הספר הקהילתי של מוסרות."

"רגע, רק ארבעתינו בני 14 בכל החור הזה?" שאל שאול בחוסר אמון, "יש כאן המון אנשים!"

"לא," אמרה קרן, "רבים אחרים קיבלו מכתבים גם הם, אבל רק ארבעתכם מיועדים לבית הספר של מוסרות."

"לפי מה קובעים מי הולך לאיזה בית ספר?" שאל שאול בבלבול, "הרי כולנו באותו מקום!"

"אני באמת לא יודעת," הודתה קרן, "בכל מקרה, קוראים לו עמנואל יצחקוב, והוא יצטרף אליכם בהמשך היום להכנה המסודרת."

"עמנואל!" קרא גל והחניק צחוק.

"זה לא יפה," נזף בו יוני.

קרן התעלמה. "אגב," היא שאלה, "מה שמות המשפחה שלכם?"

"אני לא יודע את השם שלי," אמר גל.

"גם אני לא," אמר שאול.

יוני נשך את שפתו. הוא ראה שקרן מביטה ביוני בציפייה. מה הוא אמור לענות לה?

"גם ליוני אין," אמר שאול לבסוף, ויוני הודה לו בליבו.

קרן הביטה ביוני בדממה. זהו, היא עלתה עליו. עכשיו היא תשלח אותו החוצה מחור הגידגד והוא ישוטט לבדו ברחובות עד שהשוטרים יאסרו אותו בעוון שוטטות כי הוא לא הלך לבית הספר בזמן.

"אוקיי," קרן אמרה לבסוף והלחץ מליבו של יוני קצת נעלם, אם כי היא עדיין נראתה לו קצת חושדת. יוני קיווה שהיא לא תעשה לו כלום.

"טוב, אתם תפגשו אותו בהמשך היום," אמרה קרן, "אה, ויוני, אני רוצה לומר לך משהו."

ליבו של יוני נחמץ. זהו, הוא אבוד.

"אתה נראה ממש לחוץ, זה לא טוב לנו, תירגע," היא אמרה והלכה משם.

יוני המתין כמה שניות כדי לראות היא לא חוזרת לחדר השינה ואז נאנח לרווחה.

"איזו אישה מלחיצה," הוא אמר, "אני לא אוהב אותה."

"למה? היא דווקא בסדר," אמר גל, "היא דואגת לנו, והיא תעזור לנו גם להימלט מהבית ספר הזה."

"אה, כן? ואז איך נוכל לעשות כישופים?" שאל יוני, "אין לנו שרביט כמוה! אנחנו נחזור לרחוב ונהיה כמו כל ההומלסים הזקנים שראינו שכל חטאם ההיה שהם סירבו לענוד את הטבעות המחורבנות האלה!"

"טוב, די," אמר גל וטפח על שכמו של יוני, "אתה נסער. הכל בסדר."

יוני כל כך רצה להסכים עם גל, אבל חוסר השקט שלו סבר אחרת.

איילת והילל יצאו מהרכב וצעדו לתוך בית הקברות.

"למה אנחנו תמיד מאחרים?" שאלה איילת את הילל.

"הפעם אין לי תירוץ, סליחה," ענה הילל בבושת פנים, "הנהג היה טוב ומהיר, השמרטפית לא איחרה ואת היית מוכנה בזמן."

"זוכר את מוריס?" שאלה איילת, "הנהג שהיה לי מהמוסד?"

הילל הנהן. "מעניין מה הוא עושה עכשיו," הוא הרהר.

הם הגיעו למצבה של גולדי, סביבה היו כמה אנשים מוכרים. ישראל היה שם בגופו המזדקן לאיטו לאחר שוויתר על הסוד. היל קיבל את פניו בהנהון קר וישראל הגיב באופן דומה.

"אוי, ידידיי!" הם שמעו את חיליק קורה להם. בחור כבן 25 עמד לצידו, נבוך.

"שלום, חיליק," אמרה איילת בחיוך, "ומי זה?"

"אה, קוראים לו נווה, והוא בא לחלוק כבוד לגולדי שלנו," אמר חיליק, "תכיר, נווה, אלה הילל ו..."

"איילת," אמרה איילת בחיוך, "כבר מותר לגלות."

נווה הנהן בנימוס. "נעים מכיר," הוא גמגם.

"תודה שבאת," אמר הילל, "חשוב לנו שכמה שיותר אנשים יקירו את פועלה של גולדי."

"יש הרבה פרצופים חדשים השנה," ציינה איילת.

"הנה, תראי," אמר הילל והחווה בראשו לקשישה מקומטת, "אותה לא ראיתי שנים."

הילל ואיילת ניגשו אל האישה המקוממטת והכפופה.

"שלום מרים," הוא בירך אותה, "מה שלומך?"

"תראו, הילד בן שלושים," אמרה מרים בחיוך רפה, "מה שהסוד עושה לאנשים..."

"טוב, זה לא שאין לך חיי נצח," גיחך הילל ואיילת מרפקה אותו.

"הוא דווקא צודק, הסוכנת ש'," ענתה מרים בעוקצנות, למרות שידעה את שמה של איילת, "גיל מאה שלושים ושלוש זה לא הולך ברגל."

"אנחנו רוצים להתחיל," נשמע קולו של חיליק.

"טוב, רגע," ביקשה מרים, "שמישהו יקשור לי את המטפחת. היד שלי רועדת ואני לא מסוגלת לכשף."

הילל נראה משועשע כשבהינף טבעת מטפחת פרחונית נקשרה סביב ראשה של מרים חילא.

"טוב, בואו," אמרה איילת והיא, הילל ומרים ניגשו למצבה של גולדי.

"אציו כיפה," מלמל חיליק, "נתחיל באות גימ"ל."

גל לא ידע אם זה בגללם או בגלל מה שהם עשו באותו הרגע, אבל לעמנואל הזה היה מבט משועמם על הפנים. הוא לא נראה כל כך קשוב לתוכנית המורכבת והמסובכת של קרן שהסבירה להם מה יהיה עליהם לעשות בימים הראשונים ללימודים כדי שלא יוכרחו ללמוד בבית הספר. ומה שהיה הכי משעשע בכל הסיטואציה הוא שאת ההסבר הם קיבלו בחדר שנראה כמו כיתה. קרן שרטטה להם דברים מורכבים על הלוח וכתבה את עיקרי התוכנית שלהם, וארבעתם ישבו כל אחד בשולחן משלו והקשיבו.

"...עכשיו תקשיבו, בית הספר מוסרות ממוקם בעיר הבירה," היא אמרה, "שזה מעניין ששלחו אתכם לשם כי יש את בית הספר של מקהלות שלא רחוק מכאן, אבל-"

"דווקא היינו בעיר הבירה ביום שבו מצאתם אותנו," אמר יוני.

"אתה מתכוון ליום שבו שחררתם את הג'יני?" העיר עמנואל.

"השיער שלך מטופש," החזיר לו יוני.

"טוב, די," אמר שאול.

קרן נשמה עמוק לפני שהמשיכה לדבר.

"תודה שאול," היא אמרה, "אז מוסרות ממוקם בעיר הבירה, וזה אומר שיש בו קרבה למחנה הפליטים מוסרות, וכמובן לכל מוסדות המדינה הרשמיים, בין היתר הארמון של הרודן הצורר..."

"חיליק," אמר גל בפשטות.

"כן, הוא," אמרה קרן, "שאנחנו בודקים אם זה עוזר או מסבך או לא משפיע."

"אז יש לנו שבוע ללמוד את כל זה?" שאל עמנואל בשעה שהחניק פיהוק.

קרן הנהנה. "זה לא קשה אם כל אחד מכם יזכור את התפקיד שלו ואת איך בית הספר הזה מתנהל," היא אמרה, "אני עדיין לא יודעת מי יהיו המורים שלכם שם ומי תהיה המחנכת שלכם-"

"-תהיה לנו מחנכת?" גיחך גל, "מה זה פה, בורדל?"

"אתה בכלל לא יודע מה זה בורדל," עקץ יוני.

"טוב, בכל אופן זה נראה לי מוזר," צחקק גל, "בעפלי"ם זה לא היה ככה."

"כי עפלי"ם הייתה בעלת אופי אירופאי," ענתה קרן, "אני למדתי שם, אני יודעת."

"באמת?" התפלאו גל, יוני ושאול.

"כן, היא אפילו הייתה בבית של חיליק, היא לא סיפרה לכם את זהאיזה שלוש מאות פעם?" עמנואל שאל בשיעמום.

"תגיד, משהו אי פעם יעניין אותך, או שזה שיעמום מולד?" עקץ גל.

"שיעמום מולד," ענה עמנואל ולא הוסיף עוד.

"טוב, אתם תהיו חייבים להסתדר ביחד," ענתה קרן, "אחרת זה לא יעבוד."

"סבבה, "יש עוד משהו לדעת?" שאל שאול.

"אני סיימתי את דבריי, אלא אם כן יש לכם שאלות," אמרה קרן.

יוני היסס. האם לשאול את מה שיש לו לשאול או שהוא יפגע בסיכויים שלו ושל שני חבריו לשרוד?

"יוני? הכל טוב?" שאלה קרן, ויוני המפוחד הנהן בראשו.

"זה מבט שאומר שלא הבנת," היא אמרה.

"לא, לא! זה אומר שהבנתי!" הוא אמר במהירות. רק זה חסר לו, ליצור רושם רע. הוא גם ככה חושש ממנה.

"טוב," אמרה קרן בחוסר אמון, "אז אני הולכת."

היא ארזה את הדברים שלה והלכה משם. ארבעת הילדים נשארו שם, שותקים.

גל הביט בשאול, יוני ועמנואל. "מה אתם אומרים על זה?" הוא שאל.

"נראה בסדר," אמרו שאול ועמנואל באותו זמן, ואז הביטו זה בזה בפליאה ואמרו, "היי! אמרנו את זה ביחד!"

"אני לא יודע..." מלמל יוני.

"אתה נראה לי הכי מפוחד פה," אמר גל, "אבל אין לך למה, קרן היא בסדר."

"אה, כן?" הגן על עצמו יוני, "אז איך אתם מסבירים את זה שאנחנו חיים במקום שלפ השלטונות לא אמור להתקיים, יש פה קנוניה להפיל את חיליק, והממסד לא יודע כלום?"

"מה זאת אומרת? למה שידע?" שאל גל.

"עובדה שהמכתבים ידעו להגיע הנה," אמר יוני, "חיליק יודע איפה כל אחד נמצא בכל רגע נתון, אז איך זה שאף אחד לא יודע על המקום הזה? חיים פה פאקינג עשר אלף איש!"

"אתה רוצה לומר לנו שחיליק יודע שחור הגידגד קיים?" שאל שאול בחשש.

"ואם זה לא מספיק," המשיך יוני, "קרן הרי למדה אצל חיליק. אולי כל המקום הזה הוא קנוניה שלו להפיל אותנו?"

יוני, גל ושאול הביטו בעמנואל בחשדנות.

"היי, אתה גר פה, אתה יודע מה הולך פה," אמר לו גל.

"אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה... אני כאן בדיוק כמוכם," ענה עמנואל במהירות, "וזה לא שהמקום הזה לגמרי נקי מסודות... בטח שמתם לב שקרן כל הזמן פוגשת אנשים זרים ומתלחשת איתם, או כל הסיפור הזה עם הג''יני ששחררתם והשלושה והאחד שאף אחד לא מוכן לומר לי מה זה..."

"אז מה אתם מציעים לעשות? לברוח?" שאל שאול.

"לא, זה יראה חשוד מדי," אמר גל, "אני בינתיים מציע שנישאר פה ונעמיד פנים כאילו אנחנו לא חושדים בכלום."

"בינתיים יש לנו אוכל, מים ובגדים," אמר יוני, "אני עם גל בעניין הזה."

"סופסוף אתם מסכימים על משהו," אמר שאול בחיוך רפה.

הילל ואיילת נסעו לביתם, בוחנים את הקוביה השחורה והמוזרה שחיליק הביא להם בסיום האזכרה.

"קחו את זה," הוא אמר להם, "תמצאו בזה שימוש."

"כדאי שנחקור את זה עכשיו או כשנחזור?" שאלה איילת.

"עדיף שניכנס הביתה, השליח עם הקניות עומד להגיע," אמר הילל.

הרכב נעצר ליד הכניסה לביתם הגדול.

"תודה," הם אמרו לנהג ויצאו מהרכב. חיליק ניגש לפתוח את דלת הבית בעזרת טבעתו כשרכב מסחרי נעצר לידם.

"משפחת שחר?" שאל נהג הרכב.

"כן," אמרה איילת.

"הבאתי את הקניות שלכם," אמר הנהג. היה לו מבטא זר.

"אוקיי, בוא תיכנס," אמרה איילת כשהילל פתח את דלת הבית. הנהג דומם מנוע, ויחד עם הילל ואיילת הוא הכניס את ארגזי המזון שקנו לתוך הבית.

"תשתה משהו גם," ביקש חיליק.

"לא תודה, אני ממש ממהר," חייך השליח במבוכה. הוא ראה שהילל מרחיף את הארגזים פנימה בזמן שאיילת סוחבת אותם ביד.

"אני אעזור לך," הוא אמר לה, "את גם פליטה כמוני, שאין לך טבעת?"

"אה, לא, אני זמזומית," ענתה איילת בחיוך.

"זמזומית? כאן בישראל הקסומה?" התפלא הנהג.

"כן, פשוט הפיהרר נתן לי אישור להיות פה בגלל ה... לא משנה, אמרת שאתה פליט?" שאלה איילת, "מה אתה עושה פה?"

"אה, אני כאן כי אני מחפש מישהו," אמר הנהג, "את מכירה את אילון מלמד?"

ארגז המצרכים שאיילת החזיקה נפל.

"איילת! הכל בסדר?" רץ לעברה הילל.

"השליח שאל אם אני מכירה את אילון מלמד," אמרה איילת בחשש.

"מי אתה?" שאל הילל בכעס, "יש לך איזו תעודה מזהה?"

"אין צורך להתעצבן," מלמל השליח והוציא מסמך מזהה בלוי מכיסו. הילל חטף את המסמך בגסות והביט בו. ואז הוא הביט בשליח שוב, והפעם הוא נראה פחות זועף.

"מוחמד עוואד?" הוא שאל, "אתה ואילון לא הייתם...?"

"כן, ואז גורשתי וחזרתי, אם אתה מכיר אותי אתה מכיר את הסיפור," אמר מוחמד בחוסר סבלנות, "אתה מכיר את אילון מלמד?"

איילת והילל החליפו מבטים רבי משמעות.

"אולי בכל זאת כדאי שתישאר איתנו לשתות משהו," אמר הילל, "בוא, היכנס."

הפרק הקודם		הפרק הבא