טורניר הקוסמים המרובע?!?

פרק חמישי!

תודה על התגובות הבונות, המשיכו כך!

מקווה שתהנו!

תקציר הפרק הקודם (למרות שעדיף שפשוט תקראו אותו):

ג'יימס נסע לבובאטון ונפרד מג'יימס.

במשך שבועיים ג'יימס נעדר ואלבוס חש מאוד בודד.

יום אחד ינשופו של ג'יימס נוחת על שולחן סלית'רין ליד אלבוס ומחזיק ברגליו מכתב מג'יימס ובו ג'יימס מודיע לאלבוס שהוא נבחר.

"אני לא מאמין, אני לא מאמין, אההה!!!!" כך צעקתי שניות ספורות אחרי קבלת המכתב.

כולם הסתכלו עליי במבט של "הכל טוב?" ולמען האמת התעלמתי מרובם.

סקורפיוס המטיר עליי שאלות:

"הוא בסדר?"

"הוא נבחר?"

"הוא מת?"

"הכל בסדר?"

עניתי לו בצורה שיטתית: "כן, כן, לא, כן". הוא נרגע ואמר: "לפי הצרחות שלך דווקא היה נשמע שהוא מת...."

השני שהתייחסתי אליו היה, או יותר נכון הייתה, רוז, שהתחילה שנה שלישית בהוגוורטס השנה ורצה אליי כל הדרך משולחן גריפינדור (ובאופן מפתיע הגיעה די מהר).

רוז שאלה: "מה עם ג'יימס? הוא בסדר?" עניתי לה שהוא נבחר.

רוז ענתה בשמחה: "יש! הוא נבחר! יש!" וכאן היא עברה לצעקות בקול צווחני: "בן דוד שלי נבחר!!! לטורניר הקוסמים המרובע!!! יששש!!!!" וכך המשיכה מספר דקות.

מתוך המון התלמידים, מתחמק מצעקותיה של רוז, הגיח פרופסור פיטר (ראש בית סלית'רין) ואמר: "ג'יימס פוטר, כלומר, אח שלך, נבחר?"

עניתי לו בשיא התמימות: "כן". "אז זאת סיבה למסיבה! מיד תחל מסיבה גדולה בבית הספר!"

ובזה הרגע נצבעו כל הקירות בצבעי אדום וזהב עם אריות שואגים ובאמצע האולם הופיעה כתובת ענקית בה היה כתוב באותיות זהובות ואדומות "ג'יימס פוטר מגריפינדור הוא הנבחר!" ומעל כתובת זו הופיעה תמונתו של ג'יימס.

פרופסור פיטר פנה אליי ואל רוז ואמר: "אם כך, אדון פוטר וגברת וויזלי, ארזו מזוודותיכם והתכוננו לנסיעה לבית הספר בובאטון שתצא ביום שבת הקרוב בשעה 12:00 בצהריים בדיוק".

רוז שאלה אותי מדוע אנחנו צריכים ללכת לבובאטון הזה, אז הסברתי לה שנהוג שקרובי משפחתו של הנבחר יצפו בטורניר.

הלכתי לחדר המועדון, מתחמק משאלות על הטורניר, שבמילא לא היו לי תשובות אליהן ועליתי אל מעונות הבנים.

התחלתי לארוז את החפצים. קיבלתי פטור מהשיעורים בשבוע הקרוב, עד יום שבת, לכן לא הזדרזתי לארוז והספקתי להשלים לא מעט שעות שינה.

ביום שבת לבשתי את גלימת הנסיעות שאבא קנה לי, לקחתי איתי את המזוודה שלי ויצאתי אל אולם הכניסה הגדול. במקום כבר היו אבא ואמא עם לילי הקטנה, דוד רון ודודה הרמיוני עם הוגו בעגלה ורוז שישבה על המזוודה שלה משועממת.

שאלתי את אבא: "מהי הנסיעה המיוחדת לבובאטון? אנחנו לא מתעתקים, נכון?"

אבא אמר: "כמובן שלא, בן, בוא נחכה לנסיעה כדי שתופתע."

התחלנו להרגיש שהזמן זז לאט יותר מצב ואני ורוז כבר התלוננו להורים שאנחנו משועממים.

ההורים אמרו שעוד עשר דקות יוצאים לדרך וכדאי שנזדרז. הם לקחו אותנו לכיוון הרכבת של הוגוורטס, הוגוורטס אקספרס. "אבל אין לה נתיב לבובאטון, נכון אמא?" שאלתי את אמי, והיא ענתה: "כמובן שלא חומד, חכה ותראה."

עלינו לרכבת והתיישבנו בקרון המחלקה הראשונה שג'יימס תמיד משוויץ בו.

הרכבת החלה לנסוע.

"אמא, אבא, הרכבת נוסעת חזרה לקינגס קרוס, זה לא הכיוון הנכון!" אמרתי כששמתי לב לכך.

אמא אמרה: "חכה עוד כמה שניות, הנה, שלוש, שתיים, אחת." ואת האחת כבר בקושי שמעתי כי רעש מחריד בקע מתחתית הקרון ומיד אחריו שקט מופתי.

"אנחנו מרחפים!!!" צעקה לילי, שהייתה הראשונה שהגיבה לכך.

הבטתי מהחלון, עננים כיסו את מסילת הרכבת ואנחנו המראנו לשמיים.

במשך שאר הנסיעה ישנתי, וקול מחריד כמו בהתחלה העיר אותי. "אמאל'ה, מה קרה?" אמרתי בפחד.

אבא ענה: "נחתנו. אנחנו בבובאטון."

ועוד פרק הגיע לסיומו!

תגובות בבקשה, זה נותן לי מוטיבציה להמשיך.

מקווה שנהניתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא