כן, אני הבת שלה ושלו

הייי אז סוריי שלא העליתי פרק מלא זמןן פשוט לא היה סוללה במחשב ולא מצאתי את המטען חח...

אזזז הנה פרק (אזהרת ספוילר: רגשני מאוד).

תהנו ותגיבווווווווווו :)

"אבן האוב?!" שאלה רוז בזעזוע. "מופלאיטו" מלמלתי כשהצבעתי עם השרביט לכיוון הדלת.

"אלים אדירים, זה לא טוב, זה לא טוב בכלל!" כעס ג'ייק. "די אימורטאלס, מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה סקיי בייאוש.

"ברור לכם שאנחנו לא יכולים לחזור להוגוורט כן?" שאלתי אותם והם נראו המומים, כאילו אמרתי להם שהם זכו במיליון דרכמות. "לילי, היגיון, אנחנו בני 11!" אמרה רוז.

"בני 11 וחצויים" הדגשתי. "גורלו של חצוי הוא 'להציל את העולם', להילחם, לדאוג לטוב. דוד פרסי ודודה אנבת' נלחמו בגיל הזה. וגם אמא ואבא ודוד רון ודודה הרמיוני" אמרתי בתוכחה.

רוז נראתה פגועה. שיחזרתי שוב בראשאת מה שאמרתי. חצויים. אוי לעזאזל. "אנחנו מתעתקים למחנה החצויים!" קבע ג'ייק בחיוך.

"תהנו לכם" אמרה רוז במרירות. "מה? את באה איתנו!" אמרה סקיי במחאה. "אני? איך אני אועיל?" שאלה רוז ברחמים עצמיים. היא החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא סובלת שהיא עושה את זה.

"תועילי בהכל. תקשיבו, אני יודעת להתעתק. אנחנו עולים לרכבת, תופסים תא, ואנחנו מתעתקים. ברור?" שאלתי אותם והבטתי בהם. הם הנהנו. "יופי" אמרתי ולחשתי את לחש הנגד למופלאיטו.

יצאנו ועשינו כאילו הכל בסדר ושיחקנו קצת עם הוגו וסיפרנו על הלימודים בהוגוורטס. אמא ואבא הלכו, וכולנו התיישבנו לעשות שיעורים בשינויי צורה ותולדות הקסם.

(לא שנצטרך את זה, כן? פשוט לא היה משהו טוב יותר לעשות). החמישה ימים עברו מהר, וכבר עמדנו ברציף תשע ושלושה רבעים.

"ביי אמא, ביי אבא, אני אתגעגע" אמרתי וחיבקתי אותם חזק, ייתכן מאוד שזו הפעם האחרונה שאזכה להגיד להם את זה. "גם אנחנו לילי שלי" לחשה לי אמא ואבא ליטף את שיערי שבאותו רגע היה כחול.

אני, רוז, סקיי וג'ייק תפסנו את התא האחרון ונעלנו אותו. "זו תחושה קצת לא נעימה אבל אין ברירה" אמרתי להם. הם הנהנו. מלמלנו כמה לחשי הגנה על התא. הם אחזו בידיי והתעתקנו.

הופענו מול גבעה גדולה. אני, סקיי וג'ייק ראינו את השלט "מחנה החצויים", אבל רוז לא. רוז נאנחה בעצב. "אני, לילי פוטר, מאשרת לבת התמותה רוז וויזלי גישה למחנה החצויים".

לאחר שנייה נפלטה אנקת תדהמה מפיה של רוז והבנתי שזה הצליח. רצנו פנימה, וראינו את כירון מאמן כמה בני אפולו. כשהבחין בנו נראה מבולבל מאוד וסימן משהו לבת אפולו שהנהנה.

הוא דהר אלינו. "לילי, סקיי, ג'ייק, ורוז?" אמר את שמותינו ורוז הנהנה כאישור לשמה. "למיטב הבנתי אתם אמורים להיות בהוגוורטס. אמך שלחה אותך לכאן?" שאל אותי כירון.

"לא, באנו לבד, לגבי משהו מאוד-מאוד דחוף" אמרתי לו. הלכנו לחדר הישיבות וסיפרנולו את כל סיפור אבן האוב. "אנחנו נטפל בזה" הוא הבטיח.

"לא!"התרעמה סקיי. "אנחנו נטפל בזה" אמר ג'ייק והצביע על כולנו. "כי אנחנו חצויים. ואנחנו נועדנו לזה. וזה מסע החיפושים שלנו!" אמרתי לו. "רק אנחנו מיומנים מספיק כדי לבצע את המשימה הזאת!"אמרה רוז.

כירון נאנח. "אני אדבר עם אמא" אמרתי לו. "מבטיחה". כירון הנהן. "טוב, אם אתם כבר פה, למה שלא נלך להתאים לכם כלי נשק בנשקייה? לפחות תתאמנו קצת, חבל לחכות עד גיל 15" אמר לנו כירון בקריצה.

צחקנו ורצנו אחריו לנשקייה. לג'ייק התאימה חרב ארד עבה וארוכה, ואילו לסקיי התאים פגיון. לרוז התאים חץ וקשת (היא ממש טובה בזה! שתצטרף לציידות ארטמיס!), ורק אני לא הצלחתי למצוא כלום.

"מה זה?" שאלתי את כירון והצבעתי על חומר בפינת החדר. "כמה אלמוגים מחצר המלוכה של סביך. למה?" שאל כירון. "אני חושבת שמצאתי את הנשק המושלם" אמרתי בחיוך.

לאחר ארבע שעות בהן עבד דורט פארק, בן הפייסטוס, כלי הנשק שלי הייתה מוכן. חרב ארוכה, עשויה תערובת של אלמוגים אדומים וארד שמימי.

חבשנו מגנים והתחלנו להילחם זה בזה. שעות נלחמנו ככה ודי נהנינו. "נראה לי הגיע הזמן ללכת לאמא שלי" אמרתי בחשש קל וסקיי וג'ייק הנהנו. "נבוא איתך" הוסיפה רוז. נסיונותיי לשכנע אותם שלא לא עזרו.

התעתקנו כולנו אל האמפייר-סטרייט. מסכן הפקיד. כשראה אותנו שקשק מפחד ופשוט נתן לנו מטבע. צחקקתי ועלינו לקומה השש מאות.

הלכתי למגורים שלנו וראיתי את אמא ואבא משתעשעים קצת בדו-קרב קוסמים. כשאמא הבחינה בי העיניים שלה נהיו גדולות יותר מהעולם. "לילי!" אמרה בהפתעה, וכשהבחינה באחרים הוסיפה:

"סקיי! ג'ייק! רוז! למען האלים, מה אתם עושים כאן? אתם אמורים להיות בהוגוורטס!" אמרה אמא בדאגה ואבא הביט בי בבלבול ודאגה כמו של אמא. "אמא, אני את ואבא צריכים לדבר" אמרתי להם.

אמא הנהנה באנחה וסימנתי לחברים שלי לחכות בחוץ. נכנסנו לחדר צדדי והתיישבתי מולם.

"את היית במחנה החצויים נכון? באת לבקש מסע חיפושים עם רוז, סקיי וג'ייק" אמרה אמא בעיניים עצומות ב... כאב? הנהנתי, מופתעת מזה שהיא ידעה.

אבא היה נראה המום וקצת כועס. "הברזתם מהוגוורטס?" שאל כלא מאמין והנהנתי בשנית. הבחנתי שדמעה זלגה על לחיה של אמא, וגם אבא הבחין בזה.

"אריאל שלי, למה את בוכה?" שאל אבא. "היא באה לבקש מסע חיפושים... היא באה לבקש מסע חיפושים" מלמלה אמא בעיניים עצומות ודמעות זולגות לה על הלחיים.

"ואז? הם צריכים לחזור להוגוורטס!" אמר אבא. "הארי, אתה לא מבין?" שאלה אמא בדמעות ואני הבטתי בהם בבלבול. "אין לי ברירה. שום ברירה. אני חייבת לאשר לה לצאת" אמרה אמא.

ראיתי שהעיניים שלה נעצמו שוב בכאב. הפנים שלה היו רטובות מדמעות. "לא! אני לא אתן לבת שלי לחוות מה שאנחנו חווינו בגיל כה צעיר!" מחה אבא.

"היא חצויה הארי, חצויה. זה הגורל שלה. אי אפשר היה לברוח ממנו. כמו שאנחנו נלחמנו. שפרסי ואנבת'. אין ברירה" אמרה אמא.

"הבת הקטנה שלי... כל כך ניסיתי להגן על הילדה הקטנה שלי..." היא מלמלה בדמעות.

היא הביטה בי. לאמא יש את העיניים הכי יפות בעולם. ירוק איזמרגד נוצץ. העיניים האלה היו עכשיו נפוחות מדמעות. אמא אחזה בידי.

"אני נותנת לך את ברכתי, ילדה שלי. האלים ייתנו ותצליחי במסעך. אני רוצה שתדעי, שאני מוכנה להתפוגג למענך" אמרה אמא.

זהו, עכשיו הסכר נפרץ וגם אני בכיתי. גם אבא הזיל דמעה. הרגשתי זוהרת לרגע. "בואו. צריך לעבר אצל הדודים שלך לילי, ולהסביר להם הכל" אמר אבא. אמא יצאה מהחדר והוא התכופף אליי.

"ילדה שלי. אני אמות למענך. הבטיחי לי, שמרי נפשך" ביקש אבא. ראיתי שהיה לו קשה. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן.

יצאנו החוצה. "נו?" שאל ג'ייק. "אמא שלי ידעה מה רציתי עוד לפני שסיפרתי. בצער רב, היא מאשרת לנו" אמרתי להם. הם נראו מעט קודרים והנהנו.

"בואו, עוברים אצלכם בבתים" אמרתי להם. התעתקנו כולנו קודם לבית של פרסי ואנבת'. שמענו מהמסדרון את דודה אנבת' ההיסטרית.

"....לא! אריאל לא! אני מתחננת,לא הילדים שלי! שלא יעברו את הזוועות האלה! בבקשה אריאל!" התחננה דודה אנבת'. שמעתי רעד בקולה.

סקיי אחזה בחוזקה בידו של ג'ייק. "אריאל, אני מתחנן בפנייך! את חיי אעניק להם ושלא יעברו את מה שעברתי. אני מתחנן, בבקשה!" שמעתי את דוד פרסי. ראיתי את סקיי וג'ייק זוהרים לרגע.

הם הביטו זה בזה בבלבול. "קסם האהבה" לחשתי להם והם הנהנו. אותו קסם שסבתא לילי (שעל שמה אני נקראת) העבירה לאבא.

"היה לי כל כך קשה, פרסי, לשמוע את הילדה שלי מבקשת ממני דבר כזה. אין ברירה. אני אלווה אותם במסע, גם אם לא ידעו זאת. אני מבטיחה" שמעתי את אמא ברעד.

"אבל כרגע, הענקת לילדים שלך את ההגנה החזקה ביותר שקוסם היה יכול להעניק".

שמעתי קול נפץ והנחתי שהתעתקה. "בואו" לחשתי. אחזתי בידיהם והתעתקנו לבית של דוד רון ודודה הרמיוני. התנהלה שיחה דומה.

"...אריאל! אני מתחננת! בבקשה! התמודדנו עם וולדמורט! עם קרונוס! את זוכרת נכון? אילו זוועות עברנו? אל תתני לילדים לחוות את זה, אנא ממך אריאל!" שמעתי את דודה הרמיוני, יכולתי לראות את הדמעות.

גם בעיניה של רוז היו דמעות והיא אחזה בידי. "הילדה שלי! הארי בבקשה! הילדה הקטנה שלי! מה לא אתן לה? הכל! את חיי! אני מתחנן, בבקשה!" שמעתי את דוד רון וגם רוז זהרה לרגע.

"אני כל כך מצטערת. הלוואי ויכולתי ללכת במקומם, הלוואי הרמיוני. אבל הענקתם לרוז כרגע את הקסם החזק ביותר. אתם יודעים מהו. ואני אעקוב אחריהם.

אני אדאג ואני אשמור. אני מבטיחה" לחשה אמא. נשמע עוד קול נפץ ודודה הרמיוני יבבה.

התעתקנו חזרה לאולימפוס.

אמא חיכתה לנו בכניסה. פניה הרטובות ועיניה הנפוחות העידו על סערת הרגשות שלה. זה, וההוריקן שמשתולל עכשיו בארצות הברית.

"חזרו למחנה החצויים. ארזו את חפציכם. בביתן שלי יש במגירה עשרים דרכמות ומאתיים דולר. קחו אותם וצאו" אמרה אמא. אבא חיבק אותה ואמא התייפחה.

רצתי אליה. "אמא, אני אחזור. אני מבטיחה. אני אשאר בחיים. אני אשאר בחיים, תאמינו בי, בבקשה" התחננתי.

אמא ואבא התכופפו אליי. "תמיד ילדה שלי. תמיד" אמא לחשה והיא ואבא חיבקו אותי. חיבוק שאולי יהיה האחרון.

לא!! אסור לחשוב ככה. אני אחזור בחיים. אני, רוז, סקיי וג'ייק נחזור בחיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא