אחרי המוות

איימי לא זכרה כמה זמן היא ישבה שם על הרצפה שעונה בגבה על הקיר ודמעות מלוחות זולגות במורד לחיה. אולי עברו כמה שעות, אולי רק כמה דקות. היא לא הרגישה שום תחושת זמן. למעשה היא לא הרגישה כלום. היא הייתה מנותקת בחלל הריק, השקט והקר שעטף אותה בתוכו, לכד אותה והכאיב לה. השיחה עם ג'ייק כבר הייתה מעורפלת כאילו התקיימה לפני זמן כה רב. הוא לא בא אחריה. בטח התייאש ממנה והלך לישון. ואולי הוא לא רוצה יותר קשר אליה כי כל מי שנמצא בסביבתה מוצא את עצמו מת.

איימי נרעדה. ג'ייק לא יכול גם למות, היא חשבה באימה. וגם לא אטיקוס וגם לא "דן!" הקריאה נפלטה מפיה. עד עכשיו זה היה כל מי שמסביבם והם הצליחו להינצל, אבל מה יקרה אם בפעם הבאה גם יגיעו אליהם? אם משהו יקרה לדן...

גוש גדול חנק את גרונה ואיימי החלה להשתעל.

"איימי?" היא שמעה את קולו ואת צעדיו הקרבים.

היא ניסתה לקום אך לא מצאה את הכוחות.

דן שלמרות כל מה שעברו ביחד וכמה שהיא ידעה שהוא חזק ואמיץ עומד מולה בפיג'מת צבי הנינג'ה שלו ונראה כל כך קטן וכל כך פגיע.

"מה את עושה פה?" הוא שאל וסרק אותה במבט מודאג. איימי לא הצליחה לענות.

"קראת לי?" הוא כרע אל מול פניה.

"אני לא יודעת מה לעשות." היא אמרה לבסוף בגרון חנוק.

אחיה הקטן שנראה כל כך עצוב התיישב לידה. איימי שנאה את זה שהוא צריך לראות אותה ככה, נשברת ובוכה. היא אחותו הגדולה. היא אמורה להחזיק אותו כשהוא בוכה.

שניהם ישבו כך ביחד ושתקו. איימי לא הצליחה להחליט עם הנוכחות שלו מרגיעה אותה או מעיקה עליה. היא לא ידעה מה היא אמורה להגיד ומה היא יכולה לשפוך בפניו בלי להעציב אותו עוד יותר.

"אוון מת בגללי." המילים שנפלטו מפיה כיווצו את ליבה כל כך חזק. זה כאב לה לומר זאת בקול. היא אף פעם לא אמרה זאת במפורש.

דן הנהנן. "כולם מתו בגללנו. בגלל המשפחה שלנו."

"אבל זה היה רק בגללי." איימי משכה באפה. "הוא לא היה חלק מכל זה. אני הכנסתי אותו."

דן שתק ובהה ברצפה. איימי רצתה לעצור. כל מילה שהכאיבה לה הכאיבה גם לו. היא לא רצתה להוסיף לעוגמת הנפש של אחיה הקטן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה על כך והיא הרגישה את הצורך לדבר במשך הרבה זמן ועכשיו היא כבר לא יכלה להפסיק. היא הייתה חייבת להוציא הכל החוצה.

"אני עדיין שומעת אותו בראש שלי וזה כאב לי" היא המשיכה כשדמעות מצטברות בעיניה. "ואני לא יכולה יותר לכאוב."

כשמבטו עדיין נעוץ ברצפה דן התפרץ "אבל את צריכה לכאוב."  

איימי נשכה את שפתיה.

"את לא יכולה לשכוח מזה. את אמורה להרגיש את הכאב הזה."

"אבל זה כבר יותר מידי." היא התייפחה אל תוך ידיה וניסתה להתעלם מהמרירות בקולו של דן שהוסיפה לכאב שלה. "אני רוצה להמשיך הלאה."

"להמשיך הלאה?" דן הרים את מבטו אל עיניה האדומות. "אי אפשר פשוט להמשיך הלאה!"

אבל איימי לא נתנה לנוקשות של דן להמם אותה. "ג'ייק מנסה לעזור לי לעבור את זה. זה גם מה שאטיקוס עושה איתך."

"זה לא נכון." דן לא הזיז את מבטו ממנה. "את יכולה להיות אם ג'ייק, אבל זה לא ישנה דבר וזה לא יעלים את הכאב שאת צריכה לחוש."

"אבל אני לא יכולה לסחוב את זה כל החיים!" איימי הרימה את קולה ביאוש. מה קרה לו? למה הוא מדבר ככה?

"את לא אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה." דן אמר בקול קר. "זה כל העניין בכאב. זה כואב כי את לא מסוגלת לשאת את זה."  

איימי הזדעזעה מדבריו. הילד שנראה לה כל כך חלש ופגיע, האדם שהיא הכי אוהבת בעולם ושתעשה הכל כדי להגן עליו יורק לה בפנים את המילים הקשות האלו. היא לא חשבה שאי פעם תשמע אותו מדבר כך, אבל יותר מזה כשדיבר מרירות כל כך גדולה נורתה מקולו. היא יכלה לראות את זה בעיניים שלו, פחד, כעס ועצב כה רב. מה קרה לו שגרם לו לומר מילים כאלו? להרגיש את מה שהוא מרגיש. איימי הרגישה שהיא שוקעת שוב אל תוך החלל הריק והקר. אולי את דן אף אחד לא לקח ממנה אבל היא לגמרי איבדה אותו.

"כל מה שאני אומר," דן נעמד על רגליו ואיימי השפילה את מבטה לרצפה כדי שלא תצטרך להביט בעיניו המרירות "זה שלא משנה מה תעשי, זה תמיד ישאר איתך."

"אבל זה לא נכון." איימי אמרה בעקשנות הפעם מנסה לשכנע גם אותו. "אי אפשר לכאוב לנצח צריך להמשיך הלאה." ובזה היא העיזה להרים את עיניה אל תוך עיניו, מקווה שתצליח לשנות משהו אצלו, לרכך אותו.

"תחשבי מה שאת רוצה." הוא הפטיר לעברה והפנה אליה את גבו.

איימי רצתה לקום אחריו ולצרוח שיפסיק ושהוא לא צריך חשוב ככה, אך שם קול לא בקע מפיה. הוא הלך ממנה והשאיר אותה על הרצפה עוד יותר כאובה ממקודם ומחשבות רבות נוספות מסחררות את ראשה. האם דן צודק במה שאמר? האים באמת אי אפשר להמשיך הלאה וכל פעם שהיא רואה אותו צוחק עם אטיקוס זו הצגה? האים היא איבדה את אחיה לתמיד? והשאלה שהכי הציקה לה, האים אי פעם תוכל להמשיך הלאה ולהיות מאושרת או שלעולם לא תוכל להתגבר על הכאב?

הפרק הקודם		הפרק הבא