המלודיה של העולם

אנשים-אתם-פשוט-מדהימים!!!!!

לפני כמה ימים נכנסתי לפאנפיק,וראיתי ששמונה אנשים נרשמו!

אתם לא מבינים כמה זה ריגש אותי!

אז. פשוט. תודההה

וכמובן, איך לא, חייבים לומר תודה עצומה ל-yes. שביטאה לי את הפאנפיק, ובלעדיה הוא לא היה קריא.

                                  *        *        * 

הסתכלתי לאחור, וראיתי שהמעודדות התחילו לרוץ. 
ואז ג'יימס נזכר שיש לו נדן עם חרב קטלנית.
הוא נעצר, ושלף את החרב. המעודדות השיגו אותו בשנייה, והוא שיסף את המעודדת הקרובה ביותר אליו. אני וג'ון כבר הגענו לשער הכניסה. המאבטח שישב בתוך הביתן קרא עיתון.

הוא הציץ לשנייה בג'יימס שנלחם במעודדות, והחזיר את מבטו אל העיתון. 
"איך הוא לא רואה את המפלצות? את החרב?" שאלתי את ג'ון 
"עירפול." אמר ג'ון, ולפני שהספקתי לשאול מה זה, הוא הסביר בקצרה. "מעין ערפל כזה, שמונע מבני תמותה לראות את כל הדברים, אבל עכשיו אין זמן להסברים. צריך לעזור לג'יימס." 
הסתכלתי מסביב בחיפוש אחר נשק זמין. ג'ון הוציא חליל. 
"זה לא ממש הנשק האולטימטיבי, אתה יודע." אמרתי לו. 
הוא לא ענה לי, והתחיל לנגן. ואז הבנתי שזה דווקא נשק לא רע בכלל. צמחים החלו לטפס על רגליה של אחת המפלצות, והיא נאבקה להשתחרר מהם.
בינתיים ג'יימס החל להילחם במפלצת השלישית. ואז מצאתי את הכלי נשק בשבילי. זאת היתה אבן רגילה בסך הכל אבל ראיתי שהיא משוננת מעט בקצה.

הרמתי אותה וזרקתי אותה אל עבר המעודדת, שבינתיים הצליחה לרופף את החבלים, והפכתי אותה לאבק. בינתיים ג'יימס דקר את המעודדת, וגם היא התפוררה.
ג'יימס התקדם לעברנו. "אז זזים?" הוא שאל,מתנשף מעט.
הנהנו. הוא הלך אל השומר, והראה לו את האישור. השומר סקר אותי ואת ג'ון, ולבסוף קם ופתח את שער הברזל. 
ג'יימס הוביל אותנו אל עבר אוטו גדול, בצבע כחול. 
הוא נכנס והתיישב בתא הקדמי, ליד בחור כלשהו. בהתחלה הוא היה נראה סתם עוד מישהו, ואז ראיתי שיש לו הרבה יותר מידי עיניים, עין אחת על כל גב יד, ועוד כמה עיניים על הפנים.

מצמצתי כמה פעמיים בשביל לוודא שאני לא מדמיינת.

העיניים נשארו שם.
ג'ון פתח לי את דלת המכונית. נכנסתי לתוך המכונית, ושם ישב מי אם לא התאום שלי, רואן. אנחנו נראים בדיוק אותו הדבר.
אותו שיער בלונדיני צהבהב, אותן עיניים כחולות בהירות. יש כאלה שאומרים שאנחנו אפילו הולכים באותה הצורה.
רואן נראה מופתע מזה שנכנסתי לאוטו.
"גם לך אמרו שאת חצויה, או מה שזה לא יהיה?" הוא שאל אותי.
"כן. אנחנו תאומים אתה יודע. יש לנו אותם הורים, גם אם אחד מהם הוא אל." עניתי לו.
"כן... צודקת".
הנסיעה לא היתה ארוכה במיוחד, רק חמש דקות, בדיוק כמו שג'יימס אמר.
אף אחד לא דיבר במהלכה.
הגענו לכביש צר, מלא מהמורות. ראיתי שאנחנו עוברים שלט שעליו נכתיו "תותי דלפי," או משהו דומה. יחסית קרוב אלינו,ראיתי מעיין בית חווה בעל שלוש קומות.
האוטו עצר. וג'יימס פתח את הדלת בעודו מכריז "הגענו!".
יצאנו אל מחוץ לאוטו. 
ואני רוצה לומר לכם שהמחנה הזה פשוט...
וואו.

                     &       &        &

אשמח לת"ב!

(וכמובן, שתירשמו)

הפרק הקודם		הפרק הבא