עלייתו של המת

הנה עוד פרק בשבילכם~ בבקשה תגיבו, זה מעודד אותי לכתוב עוד, ובכללי זה נחמד לדעת מה חושבים על הכתיבה שלי.

הארי ישב בשולחן שהיה בחדרו הזמני. הוא שלח כבר ינשוף לג'יני כדי שלא תדאג ועמד לשלוח לרון ולקינגסלי שאקאבולט, כדי שההילאים יהיו מוכנים ויסתדרו בלעדיו.

הוא התחבט במחשבות, תוהה מה פשר דבריו של טום.

הוא ניצח? למה הוא מתכוון בזה? הרי כל האידאולוגיה שלו מתה, לא נשארו לו מאמינים. משרד הקסמים מנסה ליצור שוויון בין קוסמים ומכשפות.

האומנם?

זה לא היה בטוח, אבל יכול להיות שלכך טום התכוון, אבל כדי לדעת בוודאות הוא יצטרך לדבר עם הרמיוני ודראקו. הוא כתב לשניהם מכתבים ושלח אותם בנפרד עם ינשופו. הוא קיווה שהוא טועה, אבל הוא לא לקח את הסיכון.

הוא הלך לישון במיטה, שהייתה קטנה לו מדי, אבל למרות זאת הוא נרדם.

לקראת צהרי יום שלאחר מכן, הרמיוני הגיעה. השמועה התפשטה בין התלמידים וכולם רצו לראות את הארי והרמיוני שוב בהוגוורטס. למזלם הם ישבו בחדרה של פרופסור מקגונגל, שהטילה כישוף נעילה מסובך על הדלת. באחרי הצהריים דראקו הצטרף, ושלושתם התיישבו בשולחן.

הייתה אווירה מתוחה בחדר, דראקו שפשף את ידו השמאלית, והרמיוני בהתה באוויר, מעבירה בראשה מחשבות.

"קראתי לשניכם כי אני חושב שתענו לי בכנות. מאז המלחמה, האם חשתם אפליה?"

פרצופיהם של השניים היו מופתעים. הרמיוני היא זו שהתאוששה ראשונה וענתה.

"זו לא השאלה שחשבתי שתשאל, אבל התשובה היא כן, לחלוטין. הסיבה היחידה שאני נמצאת בעמדה שלי היום היא כי נלחמתי לידך."

"מה איתך,דראקו? נתקלת באפליה?"

"כן. בכל מקום שאני הולך. אומנם לרוב אני מסתיר את הקעקוע, אבל זה לא משנה."

אז הוא צדק בניחושו,נראה שכל מה שנלחם נגדו עדיין קיים. הוא קיווה שאחרי 20 שנה דברים ישתנו.

"אבל", הרמיוני אמרה," שינויים כאלו לוקחים זמן, דורות שלמים, לא צריך לדאוג בגלל זה."

"אני מבין ממה אתה  מפחד, הארי, אבל לא יהיה עוד וולדמורט. אתה הילאי, למען מרלין, אנחנו לא ניתן לזה לקרות."

הוא לא ידע איך להגיד את מה שרצה. הוא לא רצה להרוס את תקוותם.

"הארי, מה קרה? יש משהו שאנחנו לא יודעים?"

הארי חייך. הוא שכח כמה הרמיוני חדת הבחנה, אך הוא מיד לבש פנים רציניות. הוא הסתכל על הרמיוני ועל דראקו, נשף אויר ואמר.

"וולדמורט חזר."

הרמיוני כיסתה את פיה בידה, עיניה התרחבו. דראקו נראה מבוהל והביט בידו, נראה שהוא ציפה את זה.

"אבל.. איך הוא חזר? הוא מת!" אמרה הרמיוני בקול גבוה.

"הוא לא בטוח בעצמו, אבל זה לא משנה, זו עובדה שהוא חזר."

דראקו המשיך להביט בידו באימה מעטה ומלמל לעצמו.

"ידעת שזה הולך לקרות, דראקו?" שאל הארי.

" לא ידעתי, אבל הקעקוע שלי שרף אתמול. חשבתי שזה לא קשור."

"אז זה נכון??" הרמיוני שאלה, "הוא באמת חזר?"

"לצערי כן. הוא אמר לי שהוא ניצח, ולא הייתי בטוח למה הוא התכוון, אבל עכשיו אני מבין- האידאולוגיה שלו עדיין פועלת."

"אבל אי אפשר למחוק אותה לגמרי, אנחנו פשוט צריכים לקוות שהיא תפסיק."אמרה הרמיוני.

"אבל אי אפשר לשבת בצד ולא לעשות כלום."

"הארי צודק, אנחנו חייבים לעשות משהו, אולי להעלות מודעות."

הרעיון נשמע לו מעולה, ואם משרד הקסמים ישתתף זה יהיה נהדר.

"אני אדבר עם קינגסלי, נראה מה הוא יוכל לעשות."

"אבל מה עם וולדמורט?" שאלה הרמיוני.

הארי חייך. הוא חיכה לשאלה הזאת.

"בשביל לענות לך על זה, אצטרך להכיר לכם מישהו."

הפרק הקודם		הפרק הבא