גולדשטיין

בס"ד

כתב ויתור מאת המחברת: דעות שמובעות כאן הינן של הדמויות ולא של המחברת. בשביל כשרות של פירות יער כלשהם, כמו תמיד, יש להתייעץ ברב האורתודוקסי הקרוב לביתך.

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם..." (בראשית, ט"ו, י"ג)

הפרידות באותו הבוקר לקחו זמן כה רב שיהודה תהה אם הן תסתיימנה בכלל, אבל הם הגיעו לקינגס' קרוס עם זמן רב להעביר, והעלו את המטען שלו על עגלה.

אביו שלף את הכרטיס ובחן אותו. "אין רציף תשע ושלושה רבעים, אבל זה צריך להיות איפשהו בין תשע לעשר–אני בטוח שאפילו קסם לא יכול להתגבר על מתמטיקה–אז בוא נלך לשם ונראה אם נוכל לפתור את זה."

הם דחפו את העגלה שלו בדממה לרציף כפול הומה, רציף תשע הריק משמאלם, ורכבת עומדת ברציף עשר. ביניהם היה עמוד לבנים גדול, ולא שום דבר אחר. תשע ושלושה רבעים לא נראה לעין.

"אתה רואה משהו?" שאל אביו, "אולי זה כמו הפונדק ההוא בצ'רינג קרוס, שרק אתה יכול לראות את זה."

יהודה בחן את ההמון בזהירות. רובם היו אנשי עסקים לבושי חליפות שצעדו ואחזו בתיקיהם המחוייטים, כמה תיירים בבגדים יומיומיים הסתובבו ביניהם. בהמשך, הוא חשב שהוא ראה עוד מזוודות על גלגלים ועוד ילדים. הוא משך את ידו של אביו ומשך אותו להמשך הרציף, נותן למזוודה להיטלטל מצד לצד. כן, בהחלט היו שם עוד ילדים־והיה זה ינשוף בכלוב ציפורים? הוא צפה, מצחו מקומט.

"יש לי את \ה," אמר יהודה, "הם כולם פשוט הולכים ישר לתוך הקיר. זה כל מה שאתה צריך לעשות."

"מה?" פקפק אביו, אבל כשהם צפו, הם ראו אישה מבוגרת שחבשה כובע עם ציפור מפוחלצת עליו כורכת את זרועותיה סביב ילד קטן עם פנים עגולות ועם ראש חשוף עם מזוודה על גלגלים, פוסעת לתוך העמוד ונעלמת. "לא משנה, אני משוכנע."

הוא נשען כנגד העגלה, קטן לעומת אביו, והלך, מהר יותר ויותר, והלבנים התנשאו לפניו ולפתע שדה הראייה שלו היטשטש והוא עמד לצד אביו והמזוודה לפני קטר אדום וגדול שגיהק אדים., עליו נכתב הוגוורטס אקספרס.

פיו של אביו היה בצורת o קטנה. רציפים תשע ועשר לא נראו באופק. "ובכן," הוא אמר לבסוף, "בוא נמצא לך מקום לשבת בו."

הם ניסו להכניס את המזוודה לקרון הראשון, אבל ילד ג'ינג'י מנופח למראה חסם את דרכם. "פרסי וויזלי, מדריך הוגוורטס. נחמד להכיר אתכם–"

יהודה נתן לשאלה להישאר תלויה בחלל האוויר. הוא לא הצליח להחליט איך קוראים לו היום.

לזכותו, פרסי התעשת במהרה. "שני הקרונות האלה שמורים למדריכים, אבל אתם יכולים לעלות על הבא, יש שם עוד שנה־ראשונה." שני נערים הרימו את מזוודתו לתוך הרכבת וניווטו אותה לפינה. יהודה עקב אחריהם בביישנות. מזוודה אחרת עמדה שם, אבל הקרון היה ריק. הוא התכופף בחזרה החוצה. אביו הודה לילדים. הוא עמד בשקט לצד אביו, צופה בילדים והוריהם דוחפים מזוודות, מנופפים לשלום. אף אחד מהם לא חבש כיפה, ראשיהם החשופים נראו כמעט עירומים, ואף אחד מהם מחבד פרסי לא לבש חולצת כפתורים לבנה.

"כדאי שתלך," אמר אביו בשקט, "הרכבת תעזוב בעוד שלוש דקות."

בהכרה פתאומית במציאות–הוא היה צריך לעלות על הרכבת ופשוט לעזוב–גרונו נחנק. "ט-ט-טא, אני לא רוצה ל..."

אביו שלח פתאום ידיים רועדות מעל ראשו, כמו שעשה בלילות שבת, וכמו שעשה לפני יום כיפור. "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה," הוא מלמל, "יְבָרֶכְךָ ה וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ, יִשָּׂא ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם." יהודה ראה דמעות בעיניי אביו, אביו היציב והלא־רגשן, לפני שמשך אותו בכח וחיבק אותו. יְבָרֶכְךָ ה וְיִשְׁמְרֶךָ...

"תודה, טא," הוא מלמל. וכמו שעשה בלילות שבת ולפני יום כיפור, יהודה נישק את ידו של אביו. הוא נזקק לכל כוחו כדי לקרוע את עצמו, לטפס על הרכבת, להשתקע בתא ולהצמיד את פניו אל הזכוכית, מנופף לאביו. ואז הרכבת התחילה לזוז, מהר יותר ויותר, פונה בעיקול, והתחנה נעלמה והבתים חלפו במהירות. דמעות עקצו את עיניו.

"כבר מתגעגע הביתה?"

הוא קרע את עיניו מהחלון וראה את שותפו לתא צופה בו בסקרנות. "אני משער שאתה בן־מוגלגים–אתה הקוסם הראשון במשפחה, נכון?".

הוא הנהן, לא בוטח בעצמו מספיק כדי לדבר.

"הו, ובכן, אני לא. אמא שלי מכשפה, אבל אבא שלי מוגל, אז הוא לא יודע על זה כל כך גם כן. איך קוראים לך?"

"י–אנתוני גולדשטיין."

עיניו של הילד נעו לעבר הפינה. "אז למה על המזוודה שלך כתוב יהודה?" 

הוא כופף את ראשו, מובך. "אנתוני זה השם הפורמלי שלי, בעיקר קוראים לי יהודה."

"מוזר," אמר הילד, "אבל יהודה לא צריך להיות ג'ודה? מה פתאום אנתוני?"

"זה מהגמ– התלמוד. רבי יהודה היה החבר הכי טוב של אנטוניוס. ההורים חשבו שזה מצחיק..." הוא אמר בעצלתיים. בשום אופן הגוי הזה לא יבין על מה הוא מדבר. "מה השם שלך?"

"אני מייקל קורנר, נעים להכיר. לקרוא לך אנתוני או יה...ודה?"

"יהודה," הפה שלו אמר, שנייה לפני שהמוח שלו אמר, אתה משוגע?! הוא ידע שאתה יהודי! מה אם הוא לא יכול לבטא יהודה?. המוח שלו הזניח את העובדה שאם מייקל קורנר רצה לדעת את הדת שלו, מבט אחד בכיםה שלו היה כל מה שדרוש.

אבל לא נראה היה שלמייקל בכלל היה אכפת. "זו נסיעה ארוכה, כל הדרך לצפון סקוטלנד," הוא אמר, "אני לא מתכוון להיות לא חברותי, אבל הבאתי ספר שאני רוצה לסיים, אם לא אכפת לך..."

לא היה אכפת לו. הוא יכול היה להבין זאת. אז הוא ישב בשקט, צופה בשדות והשיחים שחלפו במהירות ומייקל השעין ספר פתוח על השולחן, והתא אבד בשתיקה נעימה. רק צליל הדפדוף העיד שהזמן חולף. הוא היה עייף, היה חם, והוא הניח את ראשו על השולחן ונמנם. השמש היתה גבוהה בשמים, כאשר נשמע רעש במסדרון בחוץ, ואשה בגיל העמידה פתחה את הדלת. "משהו מהעגלה, יקירים?"

הוא לא זיהה שום דבר, ובוודאי לא ביסלי או בראוני בארס. הוא הפך משהו שנקרא עוגת קדירה שוב ושוב, אבל לא ראה שום O-U או Star-K או Kedassia, שהן הכשרויות אותן הוא מכיר, בשום מקום, ועל חבילת צפרדעי השוקולד לא הייתה שום חותמת כשרות גם כן. גם לא על חפיסת סוכריות ג'לי צבעוניות. הוא הרים עיניים מלאות תקווה לאשה שדחפה את העגלה. "יש לך פירות?"

"בטח, יקירי," היא צחקקה, "אתה הראשון שמבקש, ואני שומרת כאלה כבר שנים. האם תרצה כמה דובדבנים? תפוחים, ענבים, אננס... יש לי גם מיץ תפוזים סחוט טרי, וייתכן שיש גם כמה פירות יער כאן איפשהו..."

הוא קנה כמוה מכל דבר, אבל פסח על האננסים, שככל הנראה נחתכו בסכין טרף, והוא לקח גם בקבוק מים. איכשהו הוא הצליח להמיר נכונה את מטבעות הזהב והכסף, ושפך חופן דובדבנים, תפוחים ענבים ותותים על שולחן התא.

עיניו של מייקל נפערו. "אתה צמחוני? או שאתה פשוט ממש אוהב פירות?"

"אני–"

"אה, נכון," מיקל טפח על מצחו, "אתה יהודי. כשר, נכון? אתה הולך לברך על האוכל? אפשר להסתכל?"

הוא צחק. "ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ." הייתה חצי שנייה של הפסקה שבה לא נשמע שום אמן לפני שנגס בענב כלשהו. הוא צפה במייקל וקיווה שהיה מביא איתו משהו לקרוא גם כן, משהו באנגלית. הוא היה נבוך מדי להוציא תנ"ך או סידור, או–האימה–גמרא. אז הוא אכל ענבים, נטל ידיים מחוץ לחלון (מייקל, באופן מדהים, היה שקוע מדי בספר שלו מכדי לשים לב), וסיים חצי כריך טונה לפני שהחל עם הדובדבנים.

דלת התא נפתחה שוב, וילדה בסביבות גילם נכנסה. "לא ראיתם קרפד, נכון?"

"קרפד?" הידהד יהודה באדישות.

עיניה השתהו לרגע על הכיפה שלו. "ילד בשנה הראשונה בסוף הרכבת איבד את הקרפד שלו, האם אתה ראית?" היא פנתה למייקל.

הוא זז רק כדי להפוך דף. "לא, לא ראיתי, סליחה."

הילדה עזבה, ודלת התא נסגרה בשקט. יהודה בהה אל מחוץ לחלון ותהה מה אחאיו עושים, איך הבנים בכיתה שלו מסתדרים ביומם הראשון ביסודי. הוא משך את גלימות הוגוורטס על חולצת הכפתורים הלבנה שלו, מנסה להתרגל לתחושה – זה היה כמעט, אבל לא ממש, כמו מקטורן תפילה, אבל זה היה כל כך גוֹיִי, כל כך לא בסדר. עד מהרה נצצה השמש השוקעת מבעד לחלון, כמעט מסנוורת אותו. הוא הביט ברפרוף בשעונו והתנשף בהתרגשות. "הו!"

"מה העניין?"

"אני צריך ל–" להתפלל לפני פלג המנחה– "לומר את תפילות אחר הצהריים לפני שהשמש שוקעת," הוא נרתע. זה נשמע כל כך מחניק.

"בסדר גמור, תתפלל," מייקל חזר לספר שלו, לא מודאג. יהודה קם בהיסוס, מביט סביבו. ואז זה התבהר לו. הוא חיטט במזוודה עד שמצא פנקס. בהישענות על הקיר, הוא כתב בעט את השאלה הראשונה שלו.

הרב זלר היקר,

1. לאיזה כיוון אתה פונה כשאתה מתפלל שמונה עשרה על רכבת?

בינתיים, הוא הניח שכל כיוון יהיה בסדר. הוא יוכל לפנות לירושלים לרגע אחד, ואז ככל שידע הרכבת תפנה בעיקול והוא כבר לא יפנה לשם יותר. עכשיו מייקל התבונן בו בעניין. ליבו החסיר פעימה כשהוא צעד שלושה צעדים לאחור והתחיל.

ברוך אתה... הוא השתחווה, מודע היטב לעיניו של מייקל שנעוצות בגבו. הוא הכריח את עצמו להתרכז. מלך עוזר, ומושיע ומגן. דלת התא נפתחה לרווחה והוא בלע רוק אבל כופף את ברכיו בכל זאת. ברוך אתה ה, מגן אברהם.

"תלבשו את המדים שלכם, ילדים, נהיה שם תוך–מה הוא עושה?"

"מתפלל," אמר מייקל בנימה עניינית, "אני אגיד לו כשיסיים."

"אה, טוב," הדלת נטרקה. שניות לאחר מכן, הקול הדהד לאורך הרכבת. "נגיע להוגוורטס תוך חמש דקות, אנא השאירו את המטען שלכם על הרכבת, זה יילקח לבית הספר בנפרד."

הוא הכריח את עצמו לא למצמץ, להמשיך ולהמשיך כאילו לא היו אנשים שמפטפטים לאורך המסדרון, אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, והוא יגמור בתוך חמש הדקות, אין טעם להסיח את הדעת, רפאנו ונרפא, הושיענו וניוושע, ומזווית עינו ראה את מייקל מתנודד ומכניס סוכריות לכיסי גלימותיו והוא לחש מהר יותר, המילים רצות יחד, תקע־בשופר־גדול־לחירותינו־ושא־נס־לקבץ־גלויותינו והרכבת התחילה להאט וליבו הלם בחזהו, לסיים, רק לסיים. הוא הגיע למודים והשתחווה, כמעט נופל כשהרבת בלמה והדלתות החלו להיטרק, הקולות התגברו מעומעמים מחוץ לקירות הרכבת. אוויר קר נשטף פנימה מבעד לדלתות הפתוחות. פיו נע בפראות, הטובכילאכלורחמיךוהמרחםכילאתמוחסדיך ולבסוף הוא זינק בשלושה צעדים לאחור והשתחווה כמו חרטום שמאלה, ימינה, בדיוק כשקול קרא בחוץ "תלמידים חדשים!"

הוא בקושי עצר להסתכל, לנשום, אבל פתח את הדלת וזינק אל רציף, שם פנס מתנודד הוביל קבוצה לאורך השביל. "עוד תלמידים חדשים? תיזהרו אתם פה, תלמידים חדשים, תעקבו אחריי–"

הוא השיג אותם, מתנשף בכבדות, והחליק את הסידור שלו לתוך כיס גלימתו לצד כריך נשכח. הם עקבו אחרי איש ענק במורד שביל אבן חלקלק באור הדמדומים המעמיק, היו שם עצים כה סמיכים, עד שיכולים היו להיות יער. הוא צעד בזהירות, נמנע מענפים וסלעים, אבל אחר כך החליקה הנערה לידו ותפסה את זרועו, והוא מיהר להסתלק משם ואיבד את שיווי משקלו.

"בזהירות שם," צחק מישהו ופניו של יהודה בערו.

"אתם הולכים לראות פה את הוגוורטס בפעם הראשונה בעוד שנייה," קרא הענק מלפנים והביט מעבר לכתפו, "ממש מעבר לעיקול הזה כאן!"

הוא נעץ את עיניו באופק הבלתי-נראה.

"הוא אפילו לא יכול לדבר באנגלית כמו שצריך," מלמל מישהו לידו, אבל עיניו של יהודה נפערו ופיו יצא ב"או!" שקט ולא מודע. טירה התנשאה מעליהם, מגדלים זוהרים וחלונות שמשתקפים באגם מזוגג ושחור.

"וואו!" מישהו נתקל בכתפו כשירדו אל גדת הנהר. לרווחתו, ראה שזה מייקל. "איך אנחנו–"

"לא יותר מארבעה בסירה," הכריז הענק, עונה לשאלתו של מייקל. כמה סירות עמדו על החוף.

"זה מפחיד," אמר מייקל. שיניו נקשו כשנכנס לסירה מאחורי יהודה. ילדה עם צמות בלונדיניות ישבה על הספסל מולם, נמנעת מקשר עין וכוססת ציפורניים. הסירות החלו לנוע בכוחות עצמן על פני המים, והo צפו בטירה מתקרבת עד שהיו קרובים כל כך שלא יכלו לראותה. קיסוס דיגדג את פניו של יהודה כשהסירות שטו מתחת להר, דרך מנהרה כלשהי, עד שירדו על החוף הנגדי ועקבו אחרי הענק במעלה מדרגות אבן.

הם התאספו מול דלת עץ אלון ענקית, שנפתחה וחשפה את מקגונגל. היא נראתה אחרת לגמרי, בכובע מכשפות מחודד וגלימה ארוכה וירוקה. היא היתה אימתנית בחדר המגורים שלו, וסמכותית בחדר העבודה של הרב, אבל כאן נראה שהיא בעלת הטירה, כאן היא הייתה מלכה.

"התלמידים החדשים, פרופסור מקגונגל," הכריז הענק.

פרופסור. הם גראו לה "גברת". יהודה הסמיק. קבוצת בני אחת עשרה מתנודדת עקבה אחרי הפרופסור אולם כניסה ענק משיש עם לפידים המאירים את הקירות. גרם מדרגות מפואר עמד מולם, והוא שמע קולות של פטפוט קלוש אי-שם בקרבת מקום, אבל הפרופסור הוליכה אותם דרך זה ופתחה את הדלת לחדר ריק. היא הניפה את שרביטה ולפידים התעוררו לחיים לאורך הקירות.

"ברוכים הבאים להוגוורטס," היא אמרה כשהם התכנסו בכובד ראש, "סעודת הפתיחה תתחיל בעוד זמן קצר, אבל לפני שתתפסו את מקומותיכם באולם הגדול, אתם תמוינו לבתים שלכם. המיון הוא טקס חשוב מאוד כי כל עוד אתם כאן, הבית שלכם יהיה כמו המשפחה שלכם בהוגוורטס. יהיו לכם שיעורים עם תלמידי הבית שלכם, תישנו במעונות הבית שלכם ותבלו את זמנכם הפנוי בחדר המועדון של הבית שלכם. ארבעת הבתים נקראים גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין." יהודה תהה לעצמו למה שמישהו יקרא לבית הפלפאף או סלית'רין. "לכל בית יש היסטוריה אצילית משלו, וכל אחד מהם הפיק מכשפות וקוסמים יוצאי דופן,. כל עוד אתם בהוגוורטס, ההישגים שלכן יזכו את הבית שלכם בנקודות, בעוד כל עבירה על הכללים תאבד נקודות לבית שלכם. בסיום השנה, הבית עם מספר הנקודות הגבוה ביותר זוכה בגביע הבתים, שזה כבוד גדול. אני מקווה שכל אחד מכם יביא גאווה לכל בית אליו הוא יגיע. טקס המיון יחל בעוד מספר דקות לפני כל בית הספר."

לפני כל בית הספר? משהו זז לו בבטן והוא הזיז את פאותיו בעצבנות אל מאחורי אוזניו.

"אני מציעה לכם להכין את עצמכם עד כמה שאתם יכולים בזמן שאתם מחכים, אני אחזור כשאנחנו מוכנים, אנא המתינו בשקט." היא יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.

"איך אנחנו מתמיינים?" שאל יהודה את מייקל בקול נמוך. הוא ביצע קסם בעבר, מחק לכלוך מהמקרר וגרם לפרחים ללבלב, אבל הוא מעולם לא עשה את זה כי היה צריך לעשות זאת, רק כי היה מאוד כועס או מפחד או שמח.

"זו מצנפת קסומה," הסביר מייקל, "אתה רק שם אותה על הראש והיא אומרת לאיזה בית תלך. אמא שלי סיפרה לי על זה. זה לא מפחיד בכלל, אבל זה לפני כל בית הספר."

"סוג של מבחן, אני חושב?" ילד ג'ינג'י סיפר לחברו, "פרד אמר שזה כואב מאוד, אבל אני חושב שהוא מתלוצץ." מייקל צחק, אבל הילדים האחרים דממו.

"זה לא נכון, אמא שלי–" מייקל עצר והתנשף. הנערה עם הצמות צרחה וכמוה עשו עוד עשרה או חמישה עשר אחרים. יהודה פער את פיו בתדהמה כשעשרים רוחות רפאים–הם חיבים להיות רוחות רפאים, הם היו אנשים, באוויר, זוהרים בלבן ושקופים למחצה–מרחפים דרך הקירות, משוחחים בינם לבין עצמם. "לסלוח ולשכוח, אני אומר," אמר אחד מהם, "אנחנו חייבים לתת לו הזדמנות שנייה..."

"יקירי הכומר, לא נתנו לפיבס את כל ההזדמנויות שמגיעות לו? הוא מוציא לכולנו שם רע, אתה יודע, הוא אפילו לא באמת רוח רפאים... אני אומר, מה כולכם עושים כאן?" הרוח הסתכל עליהם בסקרנות.

השאלה נפלה בשתיקה. יהודה נעץ בהם את מבטו, וכך גם כל האחרים.

"תלמידים חדשים!" אמר רוח הרפאים הראשון באישור. הוא היה קירח, ולבש גלימה עם חבל עטוף סביב המותניים. "לפני מיון, אני משער?" הוא שאל. יהודה הנהן אוטומטית, כאילו לא עמד בטירה קסומה, באמצע אגם, מחכה להתמיין, מדבר עם רוח רפאים אמיתית. דברים לא היו יכולים להיות הזויים יותר. "מקווה לראות את כולכם באפלפאף, זה הבית שלי, אתם יודעים–"

הדלת נפתחה, ופרופסור מקגונגל נכנסה. יהודה תהה אם גם היא יכולה לרחף דרך הקירות, כנראה לא, היא לא הייתה מתה–מה הוא חשב?

"תתקדמו, עכשיו," אמרה הפרופסור במהירות, "טקס המיון עומד להתחיל. תסתדרו בשורה ובואו אחריי."

הערת המתרגם: כן, פרק 5 הוא קצת ארוך, אז החלטתי לפצל אותו לשניים ולעצור אחרי החלק המרגש, בשיא המתח, רגע לפני טקס המיון המשעשע בהחלט. החלק השני יפורסם בקרוב, ועד אז אתם מוזמנים להגיב מה אהבתם בפאנפיק ומה לא, ומה דעתכם על התרגום. נתראה~

הפרק הקודם		הפרק הבא