אש וקרח

יצר הרע

כשרמוס התעורר בבוקר שלמחרת, הוא חשב שזה היה רק חלום. גופו, שהיה מתוח ותשוש לפני הירח המלא, הרגיש כבד כמו עופרת. במאמץ רב הוא הצליח לחדש את הקשר בין מוחו הישן- למחצה לגופו, ורק אז הבין שהוא לא לבד.

טונקס נחרה לצידו בשלווה. היא תפסה חלק נכבד מהמיטה הצרה בה הוא ישן, דוחקת אותו אל הקיר. בשנתה היא חזרה לעטות את המראה האמיתי שלה, ושיערה הערמוני היה מפוזר על הכרית שלו.

אם הוא לא היה מוצא אותה שם, הוא כנראה היה ממשיך להאמין שמה שקרה בלילה היה חלום. באותו הרגע זה הרגיש כמו חלום. היא נישקה אותו, וזה הרגיש כמו שהוא דמיין שזה ירגיש, אבל לא כמו שהוא ציפה. זה בלבל אותו. זה היה חייב להיות חלום, כי הוא אף פעם לא דמיין איך זה ירגיש לנשק אותה, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה.

הם כנראה נרדמו זמן קצר לאחר מכן. הוא לא זכר איך היא נכנסה למיטה, אבל הוא חשב שהוא זוכר אותה מחבקת אותו, ואותו מחבק אותה בחזרה, לפני שהתשישות הכניעה אותו בשנית.

הוא כל כך חשש להעיר אותה שבהתחלה הוא לא העז לזוז. הוא שכב שם, מסתכל באור הבוקר הקלוש אובד בתוך הקשרים שבשיערה, וניסה לחשוב על מה הם ידברו כשהיא תתעורר.

מה יקרה עכשיו? האם המבוכה ביניהם תהיה כל כך גדולה שהם לא יוכלו להמשיך לעבוד ביחד? או שאולי היא תתנהג כאילו שום דבר לא קרה? הוא לא היה בטוח מה יהיה גרוע יותר.

הייתה גם אפשרות שלישית, אבל הוא לא הרשה לעצמו להרהר בה. זה היה אכזרי מצידו אפילו לחשוב על זה. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה, והוא היה אדם זאב – מערכות היחסים שלו בדרך כלל לא שרדו הרבה אחרי שבת הזוג שלו הבינה עם מה יש לה עסק, לא משנה כמה סבלנית ומקבלת היא ניסתה להיות. הוא לא האשים אותן.

טונקס התהפכה ופנתה לכיוונו. הוא ניסה להיצמד כמה שיותר לקיר כדי לתת לה מרחב. היא עדיין ישנה, אבל היא הפסיקה לנחור, שפתיה נפערות קלות.

זה היה קרוב מידי, אינטימי מידי. הוא נגע בעדינות בכתפה כדי להעיר אותה. זה לקח כמה רגעים עד שהיא מצמצה לעברו בעניים שחורות.

"הי," היא אמרה בצרידות. רמוס חיפש את המבוכה בחיוכה המנומנם.

"הי," הוא השיב. ההבעה המסופקת שלה גרמה לתחושה מדגדגת להופיע בחזהו. הוא לא הרגיש את התחושה הזו כבר הרבה, הרבה זמן.

הוא ידע ששום דבר לא קרה ביניהם מעבר לנשיקה, אבל כדי להפיג את השתיקה ביניהם הוא התחיל לשאול, "אנחנו – ?"

"לא," טונקס השיבה במהירות. "אני חושבת שלא."

רמוס הנהן כנגד הכרית והרגיש מטומטם. למה הוא מתנהג כמו ילד? הוא צריך להגיד לה כאן ועכשיו שמה שקרה בלילה לא יוכל לחזור על עצמו, לא יוכל להוביל לשום מקום... אבל קול בתוכו, שבעבר היה נשמע כמו ג'יימס וכעת נשמע יותר כמו סיריוס, אמר לו להפסיק לחשוב כל כך הרבה ופשוט לעשות את מה שמרגיש נכון.

ותראה לאן זה הוביל אותך, הוא אמר לסיריוס בליבו.

"אני צריכה לספר לך משהו," טונקס אמרה ברצינות, והכישוף השברירי שאפף אותם נשבר. אירועי היום שלפני, השבוע שלפני, ארבע עשרה השנים שלפני, חזרו להציף את מחשבותיו של רמוס. הוא התיישב בניסיון לנער אותן מעליו, כאילו הן היו עננת דבורים.

טונקס הושיטה לו פתק מקומט שהיה טמון בכף ידה. הוא לקח אותו בחוסר רצון – הוא היה לח, אחרי שבילה את כל הלילה בכף ידה – אבל הוא לא יישר אותו.

"מה זה?" הוא שאל בשמץ חשדנות.

"כדאי שתקרא בעצמך," טונקס השיבה. היו רחמים בקולה.

"אני לא רוצה," הוא אמר, יודע שזה נשמע פחדני, והחזיר לה את הפתק. "אני לא רוצה לדעת מה סיריוס ניסה לספר לי. האמת, מה שהיא לא תהיה – אני לא רוצה לדעת אותה."

לרגע טונקס נראתה כאילו היא עומדת להתווכח, אבל ברגע האחרון שמטה את כתפיה והנהנה בהבנה. שניהם ידעו שהוא כבר יודע את האמת, לכן הוא העריך את זה במיוחד שהיא לא כופה עליו להתמודד איתה.

"אחרי שלילי וג'יימס נרצחו," הוא מצא את עצמו מספר לה. "לקח לי הרבה מאד זמן לקבל את העובדה שסיריוס בגד בהם, בגד בכולנו. ואחרי שקיבלתי על עצמי את האמת הזאת זה הרגיש אפילו גרוע יותר, כי במשך שנים נזכרתי שוב ושוב בכל הדברים הקטנים שהוא עשה והיו אמורים לגרום לי לחשוד שהוא לא מה שהוא אמר שהוא. ואז הוא ברח מאזקבן, טוען שהוא חף מפשע, והיו לו הוכחות – פיטר היה בחיים, והוא הודה שהוא היה שומר הסוד ושהוא הסגיר את לילי וג'יימס לוולדמורט... ניסיתי להיות חשדן, לשאול את כל השאלות, אבל זה פשוט היה כל כך הגיוני, כל כך נכון, שלא הייתי מסוגל שלא להאמין שזו האמת. זה מה שרציתי להאמין במשך שתיים- עשרה שנה. וזה היה כל כך טוב לקבל אותו בחזרה... אזקבן אולי שינתה אותו, אבל בהרבה מובנים הוא לא השתנה בכלל... זאת הסיבה ש... אני רוצה לזכור אותו כחבר שהוא היה, ולא בתור... את מבינה?"

למרות חוסר היכולת שלו לבטא את עצמו, היא הנהנה, ומבט חטוף לעברה הבהיר לו שהיא באמת מבינה. היא חשפה שוב את פיסת הקלף המקומטת, אבל הפעם כדי להצית אותה בלהבה כחולה שכילתה אותה עד אפר.

שתיקה כבדה השתררה לאחר מכן. רמוס צפה בחלקיקי הקלף הבוערים נישאים באור הבוקר ונעלמים, ושאל את עצמו איך הוא ממשיך משם. לשמחתו, באותו הרגע טונקס נזכרה שמנדנגוס עדיין נעול בארון בחדר השני והלכה להוציא אותו. רמוס ניצל את ההזדמנות כדי להתלבש ולחמוק למטבח, בתקווה להרוויח קצת זמן עד הרגע בו הם יהיו מוכרחים לדבר על מה שקרה בלילה.

הוא היה מופתע, אבל גם קצת שמח, לראות את עין- הזעם מודי יושב במטבח ולוגם מהבקבוק האישי שלו.

"מתי הגעת?" רמוס שאל אותו, צופה בחוסר נחת בעינו המכושפת מתגלגלת בארובתה.

"לא מזמן," עין הזעם השיב, מסתכל עליו בעינו הטובה במבט שרמוס התקשה לפרש. "מה מנדנגוס ניסה לגנוב?"

"גביעי בדולח," רמוס השיב, לא שואל איך עין הזעם יודע שמנדנגוס פשע. "תה?"

"לא," עין הזעם השיב באופן צפוי. "מצאתם כבר את הצוואה?"

"עוד לא."

"כדאי שתמהרו," עין הזעם נהם. "בעוד תשעה ימים – "

"כיכר גרימולד תעבור לבלטריקס, אני יודע," רמוס קטע אותו בעצבנות. "אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. דרך אגב, לא הייתה מזיקה לנו עזרה, תודה ששאלת."

עינו המכושפת של עין הזעם התמקדה ברמוס, והוא הביט בו בשתי עניו במבט מלא משמעות.

"אני מצטער," רמוס אמר, מתבייש בהתפרצות שלו.

"אל תצטער," עין הזעם אמר בתקפות עדינה, מפתיעה. "איבדת חבר קרוב, זמן מובן. לפחות סיריוס מת על הרגליים, בכבוד, כשהוא נלחם למען מה שהוא מאמין בו. זה הסוף הכי טוב שכולנו יכולים לקוות לו."

רמוס הנהן אבל פנה אל הכיריים כדי להסתיר את פניו. מה עין- הזעם היה חושב על הכבוד של סיריוס אם היה יודע את הדברים שרמוס גילה בימים האחרונים?

קינגסלי וטונקס נכנסו למטבח באותו הרגע – טונקס כבר כנראה סילקה את מנדנגוס – כשהם שקועים בשיחה רצינית על המתרחש במשרד הקסמים.

"כמה הילאים צריכים בשביל למצוא כמה אוכלי מוות?" טונקס התרעמה בזמן שרמוס הניח מולה צלחת עם טוסט וביצים. "אמרת שכל הלשכה מחפשת אותם, איך זה יכול להיות שאין אפילו קצה חוט?"

"אנחנו מתחילים לחשוב שהם יצאו מהארץ מייד אחרי הקרב במחלקת המסתורין, בידיעה שהם לא יוכלו להמשיך להתחבא מאחורי ההכחשה של משרד הקסמים," קינגסלי השיב באורך רוח, לוגם מהתה שרמוס הכין.

"אתם יודעים מי יכול לדעת איפה בלטריקס מסתתרת?" טונקס אמרה בחצי לחישה, לא נוגעת באוכל שלה. "קריצ'ר. אנחנו יודעים שהוא תקשר איתה, אולי אפילו נפגש איתה. צריך לקחת אותו למחלקה לפיקוח על חיות פלא, הם יוכלו לתחקר אותו."

"ולאפשר לו לספר להם על המסדר ועל כל הפעילות שלו? אני חושב שלא," עין הזעם אמר בקודרות.

"אבל אנחנו חייבים לעשות משהו," טונקס אמרה בקול, ואז בקול חלוש יותר הוסיפה, "הוא הרג את סיריוס."

רמוס חש צביטה בליבו, והלך להכין עוד טוסט כדי להעסיק את עצמו. שתיקה כבדה השתררה בחדר.

"מה? אתם לא מסכימים איתי?" טונקס שברה את השתיקה. "רמוס, אתה לא מסכים איתי?"

"כמובן שאני מסכים איתך," רמוס השיב בשלווה כפויה. "אבל מה היית רוצה שנעשה? שנענה אותו, נוציא ממנו את המידע הזה בכוח? אנחנו לא יכולים לעשות את זה."

טונקס נראתה כאילו היא רוצה להתווכח, אבל לבסוף וויתרה, מורטת את שיערה המדובלל וטועמת מארוחת הבוקר בחוסר רצון.

אחרי ארוחת הבוקר, כשעין- הזעם הודיע שהוא נשאר לחזק את כשפי ההגנה במפקדה וקינגסלי התנדב לעזור למצוא את הצוואה, רמוס הציע מייד להתפצל כדי לחסוך זמן. הוא נסוג אל חדר העבודה של אוריון בלק, אבל ברגע שהוא היה לבד הוא צנח בכבדות לתוך אחת הכורסאות שמול האח, לא טורח להתחיל לחפש. קרבתו של הירח המלא הפכה אותו לעצבני וחסר סבלנות, והוא לא היה מסוגל להמשיך להקשיב לשלושת ההילאים מדברים בלי סוף על המצוד אחר אוכלי המוות.

הוא רק רצה להיות לבד, ממתי זה היה פשע? אבל גם בחדר העבודה, אוריון בלק צפה בו במבט חמור סבר מדיוקנו שמעל האח.

"אתה בטוח יודע איפה הוא החביא את הצוואה," רמוס מצא את עצמו מדבר אל הדיוקן בעצבנות. "אני מהמר שאתה יודע על כל מה שקורה בבית הזה. לא אכפת לך שכל הירושה שלך תעבור לאישה שרצחה את הבן שלך?"

אדון בלק התמיד בשתיקתו, אבל רמוס חשב שהוא רואה שמץ של רגש חולף על פני הקנבס שלו.

נשמעה נקישה רכה על הדלת. הוא ידע שזו טונקס, אז הוא חיכה שהיא תחמוק פנימה בלי לחכות לתשובה. זה בדיוק מה שהיא עשתה.

"עם מי אתה מדבר?" היא שאלה בשמץ דאגה.

"איתו," רמוס השיב, מחווה אל הדיוקן, ופתאום הבין שהוא מחייך קצת. "הוא לא דברן גדול."

"הייתי אומרת שלא," טונקס השיבה במתיחות, סוגרת את הדלת אחריה בשקט. "רמוס, אנחנו צריכים לדבר."

רמוס הנהן בכבדות, יודע שהרגע הזה יגיע. הוא התכונן למפל השאלות שהיא עמדה לשאול אותו – האם למה שקרה אמש הייתה משמעות? מה זה אמר לגבי העתיד שלהם? האם יש לו רגשות אליה, או שהוא רק נכנע לצורך בנחמה שהגיע לאחר אובדן של חבר קרוב? – שאלות עליהן עדיין לא הייתה לו תשובה.

לכן הוא הופתע כשהיא התייצבה מולו באגרופים קמוצים ודרשה לדעת, "למה אתה מוותר על סיריוס בקלות כזאת?"

השאלה תפסה אותו כל כך לא מוכן שהוא לא ענה, רק בהה בה. זה היה רגע מוזר לחשוב שהיא יפייפיה, אבל משום מה המחשבה בחרה את הזמן הזה לתפוס את החלל הריק שבראשו ולהתגרות בו.

"תגיד משהו!" טונקס הטיחה בו, באותו הטון הנחוש בו דיברה מוקדם יותר במטבח. "איך אתה מסוגל פשוט לשכוח את כל מה שהוא הראה לך? הבקשה האחרונה שלך הייתה שתסלח לו – איך אתה יכול לסלוח לו אם אתה אפילו לא יודע במה הוא חטא?"

"שנינו יודעים במה הוא חטא," רמוס אמר. הוא לא רצה לומר את זה, אבל המילים השתוקקו לצאת ממנו מאז הערב שלפני, כשהם צפו בזיכרון האחרון של סיריוס.

"אנחנו לא," טונקס התעקשה. "אנחנו לא יודעים את כל הסיפור. אם היית קורא את המכתב שמצאתי אתמול היית יודע את זה."

"אז למה שרפת אותו?"

"כי אני מטומטמת!" טונקס הרימה את קולה בפתאומיות, מפתיעה ומבהילה את רמוס. "כי רציתי לרצות אותך! כי הייתי מסנוורת ולא ראיתי שאתה פחדן! למה לעזאזל אתה מחייך?!"

גם הוא לא היה בטוח למה הוא מחייך – זה בהחלט היה זמן מוזר לחייך בו. אולי הוא מתחיל לצאת מדעתו.

"עבר הרבה זמן מאז שהיה למישהו אכפת ממני," הוא אמר לה. זו הייתה האמת.

ההסבר העילג ומעורר הרחמים שלו השכיח את כעסה מייד. לחייה החיוורות עוד זרחו בוורוד בהיר, אבל כעת ממבוכה. היא צנחה לתוך כורסא סמוכה.

"סליחה שקראתי לך פחדן," היא אמרה לתוך ידיה.

"זה בסדר גמור," הוא אמר. "זאת האמת, אחרי הכל."

טונקס פלטה נחרת צחוק מובכת. רמוס רצה שהיא תזיז את היד שלה כדי שהוא יוכל לראות את עיניה, אבל היא לא עשתה את זה.

"אני עדיין חושבת שזה לא בסדר שאתה מוותר על סיריוס לפני שאתה יודע את כל הסיפור," היא אמרה ברצינות.

רמוס חשב במשך כמה דקות ארוכות איך להשיב לה. לבסוף, הוא החליט לעשות משהו שהוא עשה רק פעם אחת בחיו עד כה – לספר לה את הסיפור שלו.

"כשהייתי בן חמש כשהפכתי לאדם זאב. פנרייר גרייבק בכבודו ובעצמו – בטח שמעת עליו – חטף אותי מהמיטה שלי בליל ירח מלא, לקח אותי ליער ונשך אותי. אני לא זוכר את האירוע עצמו בכלל, אני יודע רק את מה שההורים שלי סיפרו לי. אבל יש משהו אחד שאני כן זוכר מאותו הלילה. אני זוכר שבפעם הראשונה, בגיל חמש, הבנתי שיש בעולם אנשים רעים. באמת רעים. הבנתי שהם שם, תמיד יהיו שם, לעולם לא יענשו על הפשעים שלהם, ושאין שום דבר לעשות בנידון.

"כשהייתי צעיר חשבתי שיש הפרדה ברורה בין אנשים טובים לרעים. אבל ככל שהתבגרתי הגבולות האלה הטשטשו יותר ויותר. את מבינה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי בזמן הירח המלא, אבל אני זוכר את המחשבות, הדחפים, שמניעים אותי כשאני זאב... בגלל זה אני יודע שגם בי יש רוע. אולי הוא היה שם תמיד, אולי גרייבק העביר אותו אלי כשהוא נשך אותי, אני לא יודע. זו הסיבה שלפני ארבע עשרה שנים הסכמתי לקבל את העובדה שסיריוס היה בוגד, וזו הסיבה שאני לא תולה הרבה תקוות בחפות שלו עכשיו. אני אפילו לא מאשים אותו... טוב, אולי קצת. אבל לא על שהיה בו רוע, אלא על כך שהוא לא הצליח לשלוט בו."

הוא לא העז להסתכל בטונקס בזמן שדיבר, אך כשסיים הוא הרגיש שהוא מוכרח. היא הסתכלה עליו בעניים החומות שלה – חום שוקולד, הוא חשב לעצמו – ודמעות אילמות התגלגלו במורד לחייה.

"אל תבכי," הוא אמר. הוא רצה לעשות הרבה יותר מזה, אבל כדי להשכיח את תשוקותיו רכן ואחז בידה. "זה היה מזמן."

"זה עדיין עצוב," היא מלמלה, מוחה את פנייה. "אז אתה חושב שכולם רעים? גם אני?"

"אולי לא את," הוא השיב ברכות. זה גרם לה לחייך. הוא רצה שהיא תשאל אותו אם הוא באמת חושב ככה, כדי שהוא יוכל לומר לה שהוא מעולם לא פגש אדם שהיה כל כך חזק, כל כך אמיץ, וגם כל כך מלא טוב. אבל היא לא שאלה, אז הוא רק הידק את אחיזתו בידה.

"מה היה כתוב במכתב?" הוא שאל, ספק כדי להפר את הדממה הטעונה וספק כי הוא באמת הסתקרן מעט.

טונקס עשתה כמיטב יכולתה לשחזר את תוכן המכתב הקצר שסיריוס כתב לאחיו לפני מותו.

היא צדקה – אולי הוא באמת מיהר לשפוט את פשעיו של חברו. הוא לא ידע את כל הסיפור, הוא כבר התחיל להפנים את העובדה שהוא כנראה לעולם לא ידע מה סיריוס באמת רצה לספר לו. אך למרות כל מה שראה בזיכרונות של סיריוס, כל הסודות שהוא הסתיר, ואפילו אותה פגישה מאיימת עם מי שהיה מוכרח להיות וולדמורט, טונקס הצליחה להדליק בליבו שביב של תקווה.

במכתבו סיריוס דיבר על שבועה. רמוס לא ידע באיזה שבועה מדובר, אבל הוא כן ידע שכאשר קריצ'ר השמיד את זיכרונותיו של אדונו ובכך מנע מרמוס וטונקס לגלות את הסיפור שלו, הוא אמר משהו שרמוס לא הצליח לשכוח, וכעת קיבל משמעות חדשה – הוא כינה את סיריוס מפר שבועה. ואם היה איזה שהוא שמץ של תקווה שכפיו של סיריוס היו נקיות, זו הייתה ההפרה של אותה שבועה.

הפרק הקודם		הפרק הבא