כשיבוא האור || אביטל

תודה לכל מי שהגיב בפרקים הקודמים (:

מוזמנים להגיב גם עכשיו.

המחילה הלכה ונגלתה לעיניהם ככל שהמונית התקדמה והארי נשם עמוק, מנסה להרגיע את הגוף שנמתח והתקשה. המטרים הספורים שנותרו חלפו במהירות והארי ירד מהמונית, נרעד קלות באוויר הצונן.

ג'יני הודתה לנהג והתחילה להתקדם לכיוון הבית. הארי נותר נטוע על מקומו והתחיל להתקדם רק כשג'יני שלחה בו מבט נוזף קלות ואמרה: "כדאי לך להיכנס כבר, המחילה נראית אחרת לגמרי ממה שהייתה." הוא חייך ונכנס פנימה, כשליבו פועם מהתרגשות - האור והחום שבקעו מהבית הזה היו כל מה שייחל לו במשך שנה שלמה שבה נדד בדרכים.

רק כשפתח את הדלת, הבין הארי כמה השתנתה המחילה מאז שהיה כאן בפעם האחרונה. בדמיונו נשאר הבית קטן, חמים ומשפחתי, שבו המטבח הוא מרכז הבית והסלון צפוף ועמוס בפריטים שונים. המראה שנגלה מול עיניו כעת היה שונה לחלוטין. החמימות של הבית עוד נשארה, אבל המראה השתנה בצורה קיצונית. הבית כולו היה מרווח יותר, גדול ובעל מראה יוקרתי.

"מה קרה כאן?" פער הארי את עיניו בתדהמה, "הגעתי למקום הנכון?"

ג'יני עזבה אותו בנפנוף ורצה במדרגות אל הקומה העליונה, מפנה את מקומה למולי שיצאה מהמטבח בחיוך. מולי שפשפה את ידיה בסינר הגדול שעל מותניה וקראה: "הארי! כמה טוב שהגעת!" היא הובילה אותו אל המטבח תוך שהיא אוחזת בכתפו, מלהגת ללא הפסקה: "אתה נראה רע, כאילו לא אכלת כלום במשך הזמן שהיית בקדוש מנגו. מזל שאני יכולה להשלים לך את הקילוגרמים החסרים…" היא הנהנה בדאגה והושיבה אותו ליד השולחן, לאחר שמזגה לצלחתו את מרק הבצל המפורסם שלה.

הארי הביט סביבו ולא התאפק מלשאול: "מולי, מה התרחש במחילה? היא נראית… שונה."

"תאכל, תאכל," האיצה בו מולי, "זו מתנה של משרד הקסמים כהוקרה על עבודתו של ארתור. הם הגיעו למסקנה שהוא נכס בשביל משרד הקסמים…" היא חייכה והוסיפה: "החלטנו להשקיע קודם כל בבנייה ובהרחבה, אחרי הכל - עוד מעט כבר יגיעו נכדים ולא יהיה מקום בשבילם."

טפיפות רגליים נשמעו ורון נכנס אל המטבח ובעקבותיו הרמיוני.

הרמיוני רצה אל הארי וחיבקה אותו חיבוק חזק: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?"

"שמענו שהגעת," התקדם רון וטפח על כתפו של הארי, "ברוך הבא! דרך אגב, אמא - שמעתי במקרה את המשפט האחרון שאמרת. יש משהו שאת יודעת ולא סיפרת לנו?"

"כן, פלר בהיריון. תאומות, לפי מה שביל סיפר לי. לא עדכנתי אתכם?"

"מקסים, ממש מקסים," רטן רון, "עוד ויליות קטנות שייראו כמו ההעתק המדוייק של אמא שלהן. הם לא יגמרו לעולם את השושלת הזו!"

מולי הסתכלה על רון במבט שלא יכול היה להתפרש בשני אופנים והוא השתתק. הרמיוני צחקקה והתיישבה ליד רון שהמהם בשקט, שנמשך יותר מידי זמן.

"מולי, מישהו אמור להגיע היום?" שברה הרמיוני את השתיקה, "כי ראיתי שהכנת פשטידות בכמות שמתאימה לגדוד."

"לא... " חייכה מולי במסתוריות ולא נראתה משכנעת, "רציתי שיהיה מה לאכול בבית."

הרמיוני פגשה במבטו של הארי וסימנה לו בסימן המוכר עליהם שמשמעו - תעלה למעלה, יש לי חדשות לספר. היא אמרה תודה למולי ומיהרה לחמוק למעלה. דקה אחריה עזבו גם הארי ורון את השולחן, משאירים את מולי לתהות מה הם זוממים.

"נו, אז מה?" שאלה הרמיוני, מתרווחת על הספה החדשה שבחדר של רון.

"מה זאת אומרת מה?" שאל הארי בפיזור, כיוון שבחן את השינויים שבחדר - "חשבתי שיש לך משהו לספר."

"ובכן, כן," חייכה הרמיוני במסתוריות, "קח."

היא זרקה אל הארי עיתון גדול  והוא תפס אותו בבלבול. "זה אמור להגיד לי משהו?" שאל בזהירות, "או שרק כתוב שם כמה מילים על הנבחר ואיך הוא הציל את כולם וכמה הוא גיבור וכו' כו'..."

"אתה ממש מחמיא לעצמך," התערב רון, "מה בסך הכל עשית? הבסת איזה אדון אופל שהשליט את חיתתו על כולם?"

הארי חייך ואמר: "בסדר, אם זה לא משהו כזה אז אני מניח שאין בעיה שאסתכל."

הוא פתח את העיתון וקרא את הכותרת בעמוד הראשי: "פעם נבחר, תמיד נבחר."

הוא הסתכל על הרמיוני ונאנח: "ציפיתי ממך ליותר מזה, גברת גריינג'ר. מה זה אמור להביע?"

"תקרא, נו," הצביעה הרמיוני על הכתבה עצמה, "זה בסדר, אתה תאהב את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא