אבק פיות

הו. עבדתי על הפרק הזה איזה שעתיים,
ועכשיו הוא נראה לי מזה מגניב ומושקע.
מקווה שהשעתיים שהשקעתי בו לא היו סתם ושהוא יצא טוב...
לא לשכוח תגובות והרבה!!!
תהנו=]

"תני לי לוודא את זה- בפעם האלף; את צעקת על ג'יימס פוטר ואמרת לו "אני שונאת אותך?" שאלה ג'יין את לילי בתדהמה בעודן אוכלות את ארוחת הערב.

לילי הנהנה לאט.

"אחותי, את השתגעת לחלוטין עכשיו, זה ברור לי." אמרה סופי.

"את לא אמרת לו את זה. תצבטו אותי, שאהיה בטוחה שאני לא חולמת."

ג'יין צבטה אותה בידה ברשעות.

"אאו!" זעקה סופי בכעס. "לילי, תחזירי לה בשמי, בבקשה."

לילי צבטה את ג'יין בגיחוך לפני שהיא הספיקה להתגונן.

כעבור רגע החלה לה שם סביב שולחן גריפינדור תחרות צביטות כואבת במיוחד, מלווה בקריאות "אאו!" "איה!" ו"אאוץ'!" רמות.

"אני בטוחה שאחר כך יהיו לי המון סימנים כחולים על הידיים," אמרה לילי, מחויכת.

"למי אכפת?" השיבה לה סופי. "זה היה שווה את זה. ג'יין, את יכולה להעביר לי את תפוחי האדמה בבקשה?"

שלושת הבנות החלו לדבר על ענייני חולין, שהצליחו להשכיח מלילי לזמן קצר את "ענייני ג'יימס פוטר וחבורתו."

ושם, בנקודת כלשהי בין המרק לסלט, קמה פתאום הפרופסור מקגונגל מכיסאה ומחאה  כפיים שלוש פעמים כדי להשתיק את האולם.

לאט לאט רחש הקולות השתתק וכולם נפנו להביט במכשפה הגרמית העומדת בגאון.

"תלמידים יקרים," פתחה ואמרה.

"במסגרת מקצוע חקר המוגלגים, החלטנו אנו, חברי צוות המורים, וכמובן משרד הקסמים, על הקמת פרויקט חדש בבית הספר, פרויקט ששמו "ספרי ילדים מוגלגיים."

"מטרתו תהיה לראות עד כמה ילדים מעולם הקוסמים יוכלו להתחבר לסיפורים מעולמם של מוגלגים, ולהפך." עכשיו תקעה הפרופסור מבט נוקב בכל ילד עד שהתכווץ בכיסאו.

"אז ככה," המשיכה בפה קפוץ, "בסוף השנה הזאת, נעלה הצגת ילדים מוגלגים נודעת ומפורסמת מאוד, ששמה "פיטר פן.""

כל ילדי המוגלגים החלו להתלחש ביניהם בהתרגשות ומדי פעם היה אפשר לשמוע משפט כמו "פיטר פן? היא בטח צוחקת," או "וואו, איזה יופי- אני לא מאמינה..."

הפרופסור מקגונגל היסתה את כל הקולות בנקישה על הגביע שלה עם המזלג. "התלמידים שיכולים לגשת אל מבחני הקבלה הם תלמידי השנה השביעית והשישית."

שוב התמלא האולם בלחשושים. "את מתכוונת ללכת? את מתה על משחק." שאלה ג'יין את לילי בהתרגשות.

"אני לא יודעת," היא ענתה בכנות. "אין לי מושג..."

"ומה זה פוטר פון בכלל?" שאלה סופי את לילי בחוסר הבנה.

"שקט!" ציוותה הפרופסור מקגונגל. "אספר לכן אח"כ," ענתה לילי ונפנתה להקשיב לה.

"תלמידי השביעית יוכלו להיבחן לתפקידים הראשיים, כגון פיטר פן, קפטן הוק , וונדי, ג'ון ומייקל, ואילו תלמידי השישית יוכלו להיבחן לתפקידים משניים יותר כמו צוות שודדי הים והאינדיאנים." אנחות אכזבה עלו מכמה ילדים בקרב תלמידי השישית.

"הבמאית שלכם תהיה גברת אליס מקונורדווי. היא תפקח עליכם, והיא אחראית על הטקסט. מבחני הקבלה יתקיימו שלושה ימים. מיום א' בשבוע עד ליום ג'. אני מציעה לילדים שרוצים להיבחן לא לעשות זאת בשנייה האחרונה. זכרו, שלושה ימים אינם הרבה זמן."

הפרופסור סיימה את נאומה והתיישבה. בדיוק באותו הרגע נעלם האוכל מכל צלחות הזהב; אות ללכת לחדר המועדון. דבריה של הפרופסור עוררו, בייחוד בקרב תלמידי השישית והשביעית, התרגשות רבה. "אז," אמרה סופי, "אני חייבת ללכת לרצות את העונש שלי אצל פרופסור פליטיק." היא גילגלה את עיניה.

 "נו באמת, עונש רק בגלל התחצפות אחת קטנה? מה כבר יכולתי לעשות? לתת להזדמנות ההתחכמות המדהימה הזו לברוח ממני רק כי זה מורה?!"

לילי וג'יין חייכו אליה חיוך של אין-מה-לעשות-תתמודדי-עם-זה-כמו-גדולה.

סופי נשפה אוויר החוצה ברעש והסתובבה ללכת. "אל תדאגי," קראה לילי אחריה, "נישאר ערות ונחכה לך!"

סופי הרימה את אגודלה כסימן להסכמה, וג'יין ולילי פנו להמשיך בדרך לחדר המועדון.

לפתע יד חסמה את דרכה של לילי. "מה אתה רוצה, פוטר?" סיננה בארסיות.

היא שנאה את ג'יימס פוטר אפילו יותר מתמיד עכשיו, לאחר שחיבל ברגע הקסום בחייה. הוא נראה כאילו הוא מרגיש לא בנוח, והוא נראה מצטער ומתחרט ומאוכזב מעצמו.

"טוב... רק רציתי לבקש סליחה, בגלל מה שקרה ביער, את יודעת." הוא הסתכל עליה במבט כלבלב שעיצבן אותה.

"אוווו, זה כל כך חמוד," היא אמרה ועפעפה בעיניה.

ג'יין תקעה בה מאחורי גבו של ג'יימס את מבט ה"מה-עובר-עלייך-ילדה?!" שלה.

לילי סימנה לה "תסמכי עליי" במבטה. "אז... את סולחת לי?" שאל ג'יימס וניצוץ מוכר חזר לעיניו.

"כן." אמרה לילי במתק שפתיים. "באמת?" שאל ג'יימס, נרגש.

בבת אחת כל המתיקות נשרה מפניה של לילי. "לא," אמרה, והיא וג'יין המשיכו את דרכן לחדר המועדון. ג'יין סימנה לו בלי קול "מצטערת," מאחורי כתפה.

"לעזאזל!" טרק ג'יימס את דלת חדרו. "הג'ינג'ית הזאת לא מוכנה לסלוח לי! כבר ניסיתי הכול! והיא- מלכת הקרח! רואה את הסימנים שלי ומתעלמת מהם כמו כלום!" הוא התיישב ליד שולחן העץ הקטן שעמד בפינת החדר וטמן את פניו בכפות ידיו.

 הוא שמע קולות של רגליים העולים במדרגות. "היי, ג'יימי," נכנסה ג'ני לחדר. "מה קורה? למה אתה בדיכאון?" היא שמה יד מנחמת על כתפו.

הוא הסתובב אליה- ולפתע לא היו לו מילים בפה. היא באמת הייתה יפהפייה עכשיו.

היא לבשה ג'ינס צמוד וסוודר בצבע תכלת שהבליט את עיניה התכולות.

היא ידעה שהיא נראית טוב. 'ככה זה אצל כל הגברים,' חשבה בעונג, 'פעם אחת שאת נראית מעולה והם מצייתים לך כמו כלבלב.'

"את..." גמגם ג'יימס, חסר מילים. "את נראית מדהים," הוא אישר את מחשבותיה.

"תודה רבה לך," היא אמרה לו במתיקות ונעמדה. גם הוא נעמד. הם היו בדיוק באותו הגובה. היא עפעפה בעיניה התכולות וריסיה המלאים נעו בחן.

"אז, ג'יימס, סיריוס נחשב כחבר הכי טוב שלך?" היא שאלה אותו כבדרך אגב.

"חשבתי שזה ברור," נתן תשובה סתומה. ג'ני צחקה כאילו הייתה זו הבדיחה הטובה בעולם על אף שג'יימס לא הבין מה היה כל כך מצחיק.

הוא חייך חיוך נבוך ושניהם התיישבו על מיטתו. ג'ני שמה את ידה על לחיו של ג'יימס, ושניהם השתתקו. הוא הצטמרר.

הם התקרבו זה לזו ואז הם-

"רמוס, סיימת כבר לקרוא את הספר שהשאלתי לך? אני צריכה אותו למח-" לילי אוואנס נעצרה באמצע המשפט.

"אני רואה שבאתי ברגע לא ממש טוב, נכון?" שאלה במבוכה תהומית כאשר ראתה את זרועותיה של ג'ני כרוכות סביב כתפיו של ג'יימס.

"לא, לא ממש." אמרה לה ג'ני בקור.

לילי צחקה צחוק עצבני. "טוב, ביי," היא אמרה, סגרה את הדלת ונמלטה כל עוד נפשה בה.

"יש הרגשה שאת לא מתה עליה," אמר ג'יימס לג'ני.

"לא, לא ממש." נתנה לו ג'ני את התשובה שנתנה ללילי.

ובליבה חשבה 'לא, לא ממש מתה עליה. כשאני אפטר ממנה גם לא יהיה הצורך למות עליה. הג'ינג'ית הקרצייה הזאת כבר תהיה מתה בעצמה.'

הפרק הקודם		הפרק הבא