משחקי הקסם

אחרי עוד כמה טפיחות על השכם ומבטים ספק עוינים וספק מעוניינים מהשולחנות האחרים, המיון נמשך. ראיתי כמה פרצופים שזכרתי אבל אף אחד מיוחד. גם אני התחלתי לטפוח על שכמם של אלה שהגיעו לשולחן. למרות שאצל אף אחד מהם המצנפת לא צרחה חזק יותר או החליטה מהר יותר ממני. אבל זה ממש לא שינה לי. בסופו של דבר הבית שאליו אתה מגיעה הוא העיקר. לא תהליך המיון עצמו. למרות שהייתי קצת מוטרדת מהמהירות שבה המצנפת החליטה עלי. מה אם היא הייתה יותר מדי מהירה? אבל הערכים של הבית נשמעו לי נפלאים. כולם התמיינו ונראו פחות או יותר מאושרים ומרוצים מהמיון. והגיעה השם האחרון ברשימה, זלדה לוקד. הנערה מהרכבת, זאת ששאנון הזהירה אותי מפניה. מונה הניחה את המצנפת על ראשה. אבל לפני זה ראיתי אותה מחייכת וקורצת לשולחן סלית'רין. כאילו היא כבר יודעת שהיא תיבחר לשם. הסלית'רנים נראו מרוצים. וחלקם אפילו צחקו מהמחווה הקטנה שלה. שמעתי את אחד מהם אומר לחברו: "יאללה, מחכים לראות אותה בסלית'רין. אתה רוצה שנגיד לקטנטנים להתחיל לפנות לה מקום?" הילד השני צחקק. היה לי ברור שזה מייצג את האווירה הסלית'רינית הכללית. המצנפת נחתה על זלדה. החיוך מלא הביטחון שלה לא קטן אפילו במילימטר. אבל אחרי כמה שניות הוא קטן. והמשיך במהירות מטורפת. נשימותיה הפכו למהירות וקצרות. כאילו היא עכשיו חזרה מריצה. רגע לפני הצעקה הייתי יכולה לראות טיפת מים זולגת מלחייה. "הפלפאף!" צרחה המצנפת בקולה הסדוק. "לא!" צרחה אחריה זלדה כמעט באותו חוזק. מונה הורידה ממנה את המצנפת. עכשיו ראיתי שפרצופה אדום ומלא דמעות. "מה?" שאלו בבת אחת כול תלמידי סלית'רין והתחילו להתלחשש. ילדים אחרים גם שאלו את השאלה ומיהרו להתחיל לרכל. אפילו המורים נראו המומים. "זה לא יכול להיות,  המצנפת טעתה. המצנפת טעתה!" היא צרחה. "גברת לוקד, בבקשה שבי בשולחן החדש שלך." אמרה מונה בקול יחסית שליו. "לא, לא, אין מצב!" היא אמרה וכאילו השתחררה ממנה. "גברת לוקד, זאת ההזדמנות האחרונה שלך. בבקשה, שבי במקומך." אמרה מונה בקול יותר קשוח. "כן, במקומי, לא עם חבורת האיטיים האלה-" המכשפה שישבה באמצע שולחן המורים אמרה משהו אל סהר. סהר הינהן וירד מהשולחן. "הדוחים והמטומטמים" המשיכה זלדה. סהר התקרב אליה. ונראה שהוא התווכח איתה. כשהיא לא הגיבה לו הוא משך אותה בכוח מהאולם. אבל לפני שהדלתות נסגרו היא צעקה עוד משפט אחד שכול האולם שמע. "שקוראים לעצמם הפלפאף!"

אחרי זה הטקס המשיך כרגיל. המנהלת, פרפסור מנרווה מקונגל. (שמסתבר שהיא המכשפה הזקנה באמצע.)  אמרה כמה מילים. יכולתי להבין למה שאנון לא אוהבת אותה כל כך. היא הייתה ממש משעממת. אבל אחר כך הגיע הרגע שאני עדיין לא יודעת אם הוא אמיתי או לא. הסעודה, ועוד איזו סעודה! אני בספק אם לקטניס שנמצאת בקפיטול יש יותר אוכל. השולחן התמלא במאכלים מוזרים יותר ופחות שרק השתוקקתי לטעום. ניסיתי לקחת מאט מהכול. אבל האוכל היה כל כך טעים, עד שבסוף יצא שלקחתי הרבה מהכול. למרות שהשארתי כמה מהמאכלים לנפשם. ילד אחד שישב לצידי הסתכל עלי ואמר:" השיט עשה לך תיאבון מה?" הנהנתי, בעיקר כי לא היה לי כוח לפתוח בהסבר ארוך על מצבם הכלכלי של המחוזות. שאנון נראתה מאוד מופתעת שסיפרתי לה את זה. "אני נשבע, אם להלגה הפלפאף היה גלגול נשמות. את היית אחת מהגופים שלה." ידעתי שהלגה הייתה המייסדת של בית הפלפאף. החלטתי לקבל את זה כמחמאה. "תודה" אמרתי לו תוך כדי לעיסה של חתיכת בשר מסויימת. גם הרוח של בית הפלפאף, ששאנון קראה לו בקיצור "הכומר" בלי לציין את שמו המלא. עבר בתוך השולחן והתחיל לנהל איתי שיחה. "ברכות על הבחירה המהירה. לא נראה לי שראיתי כזאת לפחות שש דורות!" הנהנתי בראשי כדי לא להפיל את האוכל מפי המלא. "פרים אוורידין נכון?" המשכתי להנהן. "את באה ממשפחה של קוסמים, פרים?" "מה זה פה? נהיית לי פה סלית'רין?" שאל אותו תלמיד שנה שנייה. "רק סקרן, כניסה לעולם חדש יכולה להיות מאוד מפחידה." סוף סוף סיימתי לבלוע את העוגה הלבנה. "תוכנית היפוגריף." אמרתי "מה?" שאל אותי הכומר. "תוכנית היפוגריף" אמרתי לו שוב פעם. ההבעה הגאה שלו הפכה בין רגע לכמעט רחמים. "והעולם שלך, הוא שונה מהעולם שלנו?" "אין לך מושג עד כמה." "טוב" הוא אמר ועבר דרך הרצפה. "אין לך מושג איך אני שונא שהם עושים לי את זה." אמר הילד הממושקף שישב לידי ושאל אותי את השאלה הראשונה. "ואני עוד מהוגסמיד. יש שם מלא רוחות." האוכל נעלם בבת אחת. חצי ממני רצה להאשים את הילד על כך שגזל ממני זמן אכילה יקר. בדקתי שוב פעם את חלוקי ווידאתי שכל הכיסים בו מלאים. כמות האוכל הזאת הייתה יכולה להספיק לאמא שלי לשלושה ימים אם תנהג בה בזהירות. ואני יודעת שכך תעשה. ואם, כמו ששאנון אומרת, מחלקים ארוחה כזאת שלושה פעמים ביום...

הפרק הקודם		הפרק הבא