ממלכות נופלות מעבר לקיר

אני פונה ללכת, כשאני שומעת משהו שגורם לי לקפוא.

"...אירוסיהם של בני, מאגנוס לוקאס דאמורה, וקליאונה אורורה בלוס בעוד 40 ימים."

אני מביטה במאגנוס וקליאו, ורואה שהם אפילו לא שולחים מבט אחד לשני. מבטיהם הם מסכת אדישות מושלמת.

עד ש... אני מסתכלת עמוק יותר בעיני האקוומרין של קליאו, ורואה שם עוד משהו. הלם. הלם מהול בזעזוע.

אני נתקפת רחמים כלפיה כשאני מבינה כמה היא איבדה בתקופה האחרונה. אחותה מתה, אביה מת, ממלכתה נכבשה...

ועכשיו זה.

לוקח רגע עד שהקהל מתחיל להריע, ואני שוב תוהה איך הם יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבחין בכך שהמלך גאיוס פשוט מתמרן אותם, נותן להם בדיוק מה שהם צריכים כדי לאהוב אותו ולקבל אותו.

"למה את כל כך קודרת, ילדה?" שואלת אותי מישהי שנראית מעט מבוגרת ממני.

אני ממלמלת משהו בתשובה, ומסתובבת משם.

ואז אני גומלת בליבי החלטה.

אני אלך לעבוד בארמון. אני אלך לעבוד בארמון, ואעשה כל מה שאני יכולה כדי להפיל את מלך הדם. ולעזור לקליאו.

*

"ניקו?" אני שואלת בהפתעה כשאני רואה אותו אורז תרמיל גב.

הוא מסתובב בבהלה, ונרגע כשהוא רואה אותי. "אני מצטרף למורדים."

"מה?" אני שואלת בתדהמה. אבל בעצם... למה אני כל כך מופתעת? הרי רק לפני רגע החלטתי לעזור בהפלתו של השלטון החדש.

הוא סוגר את הדלת מאחוריו, ואז מתיישב על מיטתו ומסמן לי לשבת לידו.

"יש קבוצת מורדים, בהנהגתו של ג'ונאס אגאלון." 

"אח של הבן שנרצח." 

הוא מהנהן. "אני לא יכול לשבת פה בחיבוק ידיים בזמן שמלך הדם כובש את כל מיטיקה. כרגע הוא מנסה להתחבב על האוריאנים, אבל מהר מאוד הוא יראה את פניו האמיתיות. אני בטוח בכך."

"אז אתה מצטרף למורדים במטרה להפיל אותו."

הוא מהנהן שוב. "אני אבין אם לא תתמכי בזה - "

"כמובן שאני תומכת בזה!" אני קוטעת אותו.

"באמת?" הוא שואל בהפתעה.

"כן. מלך הדם צריך להיות מודח. והנסיכה קליאונה צריכה לשלוט."

הוא מרים את גבותיו כאילו לא ציפה לזה. "נכון מאוד."

"ואני רוצה לעזור."

"לא." נימת קולו חדה עכשיו. "את לא תסכני את עצמך. אני לא ארשה זאת."

"אני לא אסכן את עצמי. בשלב ראשון אני אלך לעבוד בארמון. אם אני אשמע קטעי שיחות או דברים מעניינים, אני אעביר אותם למורדים."

הוא נאנח קלות. "את תעשי את זה בכל מקרה, נכון?"

"כן."

"טוב. אז אני אודיע לג'ונאס, ובקרוב נחזור אלייך."

אני מהנהנת בהסכמה. "איפה הם נמצאים כרגע?" 

"מי? המורדים?"

"כן."

"אני..." הוא מביט בי בהתלבטות. "אני לא יכול לספר לך."

אני מביטה בו בהפתעה.

"מצטער." הוא אומר, ואני רואה שהוא באמת מצטער.

אני מהנהנת. "זה בסדר. מה לומר להורים?"

הוא נאנח. "תגידי להם שאת לא יודעת לאן הלכתי. הם יקבלו את זה בסוף."

אני מחבקת אותו. "אנחנו עוד נתראה, נכון?"

"כמובן." הוא משיב לי חיבוק.

"אני אתגעגע אלייך."

"גם אני אלייך."

אני צוחקת מעט. "זוכר שביקשתי ממך להבטיח לי שלא תסכן את עצמך?"

הוא מחייך עכשיו. "ואני אמרתי שאני לא יכול להבטיח כלום."

"כן." אני מרצינה. "אבל יש משהו שאני כן אשמח שתבטיח לי."

"מה?"

"אל תמות."

"אני אעשה את הטוב ביותר שלי."

אני מהנהנת. "להתראות."

הוא מביט בי עוד רגע, ואז לוקח את תרמילו והולך.

המאבק התחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא