Too perfect

אמג

זה הפרק האהוב עליי עד עכשיו ואני דמיינתי אותו כל כך הרבה פעמים אז אני סופר מתרגשתתתת

תגיבוווו

ותיהנווו

הפרק הזה מוקדש לנטע ואלדסססס

מזלט לך חמודה! קיבלת פרק טיללל

ישבתי בין השיחים עם לוק וג'ט ליד הכביש. לפי התוכנית, החצוית האדס אמורה לעבור שם ובגלל שג'ט סאטיר הוא יכול להבדיל בין ריחות של חצויים.

פאפא שלח לנו חולצה בגלל שהוא בן האדס (לפחות בהתגלמות היוונית) היחיד שחי כיום ולג'ט לא יצא להריח חצויי האדס.

בינתיים, לוק וג'ט ישבו ותקעו מעין במבה מוזרה בטעם צ'דר, הם פשוט מוזרים, אנחנו במסע חיפושים חשוב והדבר היחיד שחשוב להם זה החטיף שלהם.

זה לא מצחיק, זה פשוט עצוב.

"יש לזה טעם מעניין" אמר לוק ונגס בבמבה, "רוצה קצת?"

נעצתי בו ובסאטיר מבט משפד, "כבר שבוע שאנחנו מחפשים את החצוית האדס הזאת ואתם משתמשים בזה כתירוץ לגיטימי לאכול חטיפים!"

"לא נכון!" מחה ג'ט,"היא פשוט עדיין לא עברה כאן!"

"ואנחנו מנצלים את הזמן בצורה נ-ב-ו-נ-ה" הסכים לוק.

"נבונה בתחת שלי" רטנתי.

כמה שעות לאחר מכן

"נו באמת! ריי! אחיך התאום עומד לגווע ברעב!" קרא לוק.

"אמרתי לא!" כעסתי.

"אבל אנחנו רעבים! רק תני לנו לקפוץ לסופר הקרו-" אמר ג'ט.

"ומה אם היא תעבור פה ונפספס אותה? זה רק ניסיון אחד. אין פעם שנייה!"

"יש לך נקודה" אמר לוק,"מצטער,ג'ט, נישאר פה עד הערב ונלך אחר כך לסופר לקנות את האוראו וואסבי המטורף הזה!" 

"אני גם רוצה את האוראו כנפיים חריפות! שמעתי שהוא פסיכי!" קרא ג'ט בהתלהבות והשניים שקעו בשיחה עמוקה על אוראו. והם העתיד של מחנה החצויים. זה כבר עצוב לי בנשמה.

בהיתי בכביש בשיעמום גובר ואז ג'ט השתנק בבהלה.

"זאת היא!" קרא בבהילות, "עוד 200 מטרים והיא מגיעה לפה!"

כולנו עמדנו בכוננות, וכמה שניות לאחר מכן, עבר אוטו כסוף,שהחל להאט כדי ליהנות מהמראה היפה של החוף.

זאת נראתה משפחה נורמטיבית לחלוטין, אמא,אבא ושתי בנות.

לבת הבכורה היה עור זית חיוור, עיניים חומות כהות וגדולות וצבע השיער הכי משונה שראיתי מימיי, השורשים היו חומים אך הוא שינה באופן הדרגתי את השיער שלו לשיער ערמוני אדמדם ובשמש שיערה היה ג'ינג'י, והשיער המשונה הזה היה מעט מתולתל. היא לבשה חולצה אפורה בהירה ומאם ג'ינס. (היא קיבלה כמה נקודות זכות על בחירת ג'ינס מוצלחת) היא הביטה מבעד לחלון והמבט שלה היה מרחף אך בו בזמן מרוכז. 

הבת הצעירה ישבה רחוק יותר מאיתנו . היה לה שיער חום בהיר,כמעט זהוב, חלק ומסולסל בקצוות, היו לה עיניים חומות כהות אף היא אך שבעוד שלגדולה היו עיני שקד,לה היו עיניים מלוכסנות (הערת הכותבת: לא כמו של סינים ויפנים. עיניים מלוכסנות רגילות) הילדה לבשה שמלה שחורה ומגפי עקב שחורות למרות שהיה קיץ והיא שמעה מוזיקה באוזניות ירוקות-שחורות.

"מי מהן היא החצויה?" שאלתי.

"אני לא יודע" הוא אמר וטילטל בראשו, "אני מהמר על הקטנה  היא הרבה יותר נראית בת האדס מהשנייהז"

"גם אני מהמר עליה" אמר לוק.

"סבבה. אז הצעירה?" שאלתי.

"הצעירה" אישר אחי התאום.

המכונית החלה להגביר מהירות ואנחנו התחלנו לרוץ אחריה מאחורי השיחים במשך זמן מה.

ולפתע,הופיע מינוטאור עצום בגודלו מהצד השני והחל לרדוף אחרי המכונית, אני די בטוחה שהכוונות שלו לא טובות.

האם ושתי הבנות צרחו בחרדה אך נראה שהאב לא מבין על מה העניין. אוי,ערפול ארור. המכונית זינקה קדימה והחלה לנסוע אף יותר מהר.

"אני לא מאמין!" התנשף לוק, "מינטואור! אני פאקינג לא מאמין!"

"זה מינטואור אמיתי!" קרא ג'ט, "אני מניח שלא רק אנחנו רוצים את החצויה הזו!"

איכשהו,עמדנו בקצב של המכונית,לרוע המזל, גם המינוטאור, המכונית סטתה לדרך צדדית לכיוון מחנה החצויים. אוי ואבוי, זה ייגמר רע.

ניקו די אנג'לו טייק שתיים, הגרסה הנשית. אני בתפקיד פרסי ג'קסון. אל האירוניה בטח נקרע מצחוק עכשיו.

המינוטאור בעט במכונית מהכביש אל היער, היא הסתחררה באוויר ואיכשהו, הם נשארו בחיים. רצנו אליהם במהירות וג'ט החל לנגן מנגינת הגנה זריזה.

פתחתי את הדלת של המכונית הנטויה על צידה. האם והאב נעלמו ללא זכר 

רק שתי הבנות נשארו. השתיים השתעלו וכמעט נחנקו מהעשן שעלה מלוח המחוגים.

"תבואו אליי!" קראתי, "לא נצליח לעכב אותו עוד הרבה זמן!"

האחות הגדולה דחפה את הצעירה אל עבר הדלת,היא זחלה החוצה והשתעלה.

"מי את?" שאלתי.

"סול," ענתה הילדה לבושת השחורים, "מורגנשטרן" משום מה,היה לה מבטא ספרדי קל.

הגדולה גררה את עצמה החוצה כשהבעה נחושה בעיניה.

"מי אתם?" היא שאלה בחשדנות.

"אני ריי סולאס-די אנג'לו, זה אחי התאום לוק," אמרתי והצבעתי על לוק הלוחם במינוטאור, "וזה ג'ט" הוספתי והצבעתי עליו.

"הוא תיש אנושי" אמרה סול.

"סאטיר" תיקנה הגדולה, הבעצה השתנתה כשראתה את מבטי המופתע, "אז אני חנונית, תהרגו אותי"

"זה די מפתיע לפגוש בת תמותה שרואה דרך ערפול" אמרתי.

"בת מה?!" הזדעקה הצעירה.

"אני אנג'ל מורגנשטרן. איפה ההורים שלנו?" היא אמרה והחלה לדפוק על חלונות המכונית.

"הם-הם נעלמו" אמרתי.

"מה זה אומר נעלמו?!" נבהלו השתיים, עיניה של הצעירה ברקו מדמעות.

"אני אסביר אחר כך. סול, את חצויה. את בת של אל ואישה אנושית" אמרתי.

"מה?!" 

"אני יכולה לקחת אותך למקום שתהי מוגנת בו" אמרתי, "אבל אנג'ל לא תוכל לבוא איתך"

"אני לא מסכימה!" קראה.

"את באה איתה ועוד איך" אמרה אנג'ל בנחישות.

"אני לא יכולה להשאיר אותך לב-לבד!" היא ייבבה.

"אני אסתדר" היא אמרה בקיצור, "את חייבת ללכת איתם"

"א-אב-אב-אבל-" גימגמה סול.

"אין אבל. הם ישמרו עלייך. אני כבר אשרוד" היא אמרה.

"אני אוהבת אותך" אמרה סול וחיבקה את אחותה.

הבעתה של אנג'ל התרככה,"גם אני אוהבת אותך"

המינוטאור החל להתקדם לכיוונינו.

אני, לוק, ג'ט ושתי האחיות התחלנו לרוץ אל המחנה,המינוטאור החל להתקרב אלינו יותר ויותר. לפתע, אנג'ל עצרה במקומה.

"לכו," אמרה, "אני אעכב אותו"

"לא! אנג'ל!" צעקה סול ונעצרה.

אנג'ל שלפה מכיסה פנס לייזר קטן,"תברחו. עכשיו."

"לא!" קראה סול וניסתה לרוץ אל אחותה.

"תגררי אותה בכוח מצידי למקום שאתם הולכים אליו" אמרנ אנג'ל ורצה אל המינטואור, היא עיוורה אותו עם פנס הלייזר שלה.

"לא!!!!!" צעקה סול, ואני ולוק נאלצנו לגרור אותה בכוחות משותפים, "לא! תעזבו אותי! אנג'ל! אבא! אמא!"

אנג'ל קפצה מצד לצד ועיוורה את המפלץ, אך לאט לאט, הוא התעצבן יותר ויותר.

סול המשיכה לצעוק בשמות בני משפחתה ולנסות להגיע לאנג'ל ואז,זה קרה.

המינוטאור חמק ממתקפת הלייזר של אנג'ל והרים אותה בידו, היא הסתובבה אלינו והפנתה את מבטה לסול 'אני מצטערת' היא לחשה לעבר סול בתנועות שפתיים, ולפני שמשהו הספיק לקרות, אנג'ל נעלמה בהבזק אור זהוב והמינטואור נותר מבולבל ולבסוף נעלם בין העצים.

סול בכתה כעת בכי תמרורים  היא הרגע איבדה את כל משפחתה בפחות משעה.

המעשה של אנג'ל היה הדבר הכי אמיץ שראיתי ואראה מימיי אך משהו בתוכי לחש לי שיש עוד תקווה.

צרחותיה ובכייה של סול הפרו את דממת הלילה הקיצי. הסבל והאומללות נשמעו בכל קריאה שלה.

עולמה חרב עליה, היא נותרה בלא משפחה,בית או אנשים שיאהבו אותה או אנשים לאהוב.

היא לבד בעולם עכשיו, יותר מהכל.

תודה רבה לכם! מה דעתכם קרה לאנג'ל?

אל תישכחו להגיב,לדרג,להמליץ ולהירשם!

ממשיכה בעוד שלוש תגובות! אם אצטרך להמשיך מחר!

הפרק הקודם		הפרק הבא