אחרי הכל.

כמה שעות לאחר שהארי שכב לישון, וכבר הספיק להתעורר, להתקלח ולאכול,  ג'יני ישבה בצד וחברותיה לא הבינו מה קורה איתה. הן פטפטו בעליזות ושמחו שהאחים קארו לא ישובו ללמד. כאשר שמו של הארי עלה בשיחתן, הן ישר הסתובבו אל ג'יני, אבל היא לא הגיבה.

"נו ג'ין, כבר דיברתם?" שאלה סנדי, שותפתה של ג'יני לחדר. ג'יני התעלמה ולא ענתה.

"ג'יני...?" שאלה חברה הטובה, שרון, "מה... מה קורה?" ג'יני נאבקה בעצמה לא לבכות. מה קרה לה? היא כמעט מעולם לא בכתה, ודווקא עכשיו? שיש עתיד חדש באופק, למרות מותם של יקיריהם?

"הוא אמר לה שהוא פגש מישהי, אני בטוחה." אמרה ברשעות רומילדה ויין, שלא סבלה את ג'יני מהרגע הראשון שנפגשו.

"לא." היא אמרה בשקט. "זה אני שהפסקתי את זה בלי כוונה." הבנות הקשיבו בדריכות ושרון שמה את ידה על כתפה של ג'יני.

"זה אומר שהוא פנוי?!" צווחה בשמחה רומילדה, כאשר כמה בנות תוקעות בה מבטים של סלידה. רומילדה החליקה מהכיסא ויצאה מהאולם הגדול במהירות. לא היה קשה לנחש לאן היא הולכת- למצוא את הארי.

"את לא עומדת לעשות כלום?" שאלה סנדי בכמיהה.

"לא נראה לי. אנחנו לא ביחד יותר, ואני גרמתי לזה, אז למה לחפור בזה?" אמרה ג'יני בכמעט שעמום.

"אני לא מבינה את זה, ג'יני. הוא היה הכול בשבילך. את דיברת עליו ובכית עליו בלילות, ואפילו שבנדקס ניסה..." דבריה של סנדי נקטעו שהיא פלטה קריאת הבנה- "את... בסוף..." ג'יני הנהנה ודמעות עלו בעיניה. "ושחזרנו מהמדשאות בנדקס בא והתחיל להאשים אותי"

"ג'יני, את חייבת ללכת אליו ולהסביר לו. את בכית עליו בשיעורים, בארוחות, בשיעורי צ"ד..."

"אז מה" היא אמרה בהכנעה. "כבר דיברנו. והוא אמר שקשה לו עם זה, ואני מבינה וזהו."

בדיוק שהיא סיימה לדבר נכנסו רון והרמיוני לאולם, ועל פניהם הבעה די מאוכזבת. הם התיישבו אחד ליד השני והתחילו לדבר בבהילות. ג'יני ניגשה אליהם והם השתתקו בבהלה.

"מה?" היא שאלה אותם בעצבים. ממש לא התחשק לה שהם יסתירו ממנה דברים, שעצביה כל כך מרוטים ומחשבותיה נתונות להלוויה הקבוצתית מחר ולהארי. הרמיוני התחילה להניע את רגלה בעצבנות, אבל רון השתלט על העניינים.

"רומילדה ויין" הוא אמר, וג'יני ידעה מה ההמשך.

הפרק הקודם		הפרק הבא