בת השאול

פרק 6

קיבלתי מתנה מאבא!

"במגרש חול סמוך כמה חניכים שיחקו כדורעף. סירות קאנו החליקו על אגם קטן. כמה ילדים התאמנו בחץ וקשת, וילדים אחרים רכבו על סוסים - ואם לא הזיתי, לכמה מהסוסים היו כנפיים."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)

הרגשתי גרוע. כנראה לא העמקתי עד הסוף בקטע הזה של להיות "בת האדס", אבל פגישה אחת הייתה מספיקה בשביל להבין שזה לא - מכובד? - לא. זה לא משהו מוערך במחנה, מסתבר. כל חיי הייתי מנודה חברתית, ועכשיו כשמצאתי מה שאפשר לכנות משפחה, שוב אני לא חלק ממנה. התרכזתי בכל כוחי במילה הבודדה במשפט של ריין, "כנראה". התנחמתי בעובדה שזו רק מחשבה. התפללתי להאדס שלא יכיר בי, אם הוא באמת אבא שלי. אבל האמת גאתה בי כמו גלים בצונאמי. ידעתי שהאדס הוא אבא שלי. כל הקטע עם המתים, השלדים, ההתבודדות - אפילו גבישי הזהב על ז'קט העור שלי - הכל היה מאפיינים של האדס, אל המתים והעושר, מלך השאול. פשוט לא האמנתי שאמא שלי חיה עם זה, והאמת, עכשיו גם יכלתי להבין אותה. אולי היא גילתה על פרספונה או משהו.

ריין הובילה אותי אל פינה ליד העמק. ליליאן הייתה שם, עסוקה בקטיפת פירות מהעצים. היא עדיין הייתה קצת זעופה, כנראה מהוויכוח עם קורט. 

"יקירתי," קראה לה ריין. ליליאן פנתה אלינו. "היי," היא אמרה. "מממ, את הילדה שעזרתי לה קודם. מה אתן צריכות?"

"עזרה," הסבירה ריין בנימה מתנצלת. "היית עושה עבור האלים שירות גדול אם היית לוקחת את חביבתי לסיור במחנה. ג'ק מדריך עכשיו פגיונוּת."

"כמובן," אמרה ליליאן. "בואי, חומד."

היא אחזה בידי והוליכה אותי בעמק. היא הראתה לי את סוכת דיוניסוס, מבנה השיש שראיתי למעלה, ואת גן דיוניסוס, המלא בפירות יער. ארנבות קיפצו בין העצים, וסנאים טיפסו עליהם. ציפורים ישנוניות צייצו בשקט. הלכנו לערוגות, ואז לאגם הנקווה, אשר עלי חבצלות-מים נחו עליו, וצפרדעים שמנמנות קיפצו בו.

ואז התקדמנו ליער. עצי אקליפטוס צמחו גבוה-גבוה, וכיסו את הקרקע כמו חופה. ערוץ הנחל, שבצידו כעשר סירות קאנו ליחיד ולזוג, זרם בצד השביל, ולצידו כמה חניכים נלחמו בחרב. התנועות שלהם היו כל-כך מהירות ומרשימות, שלא הצלחתי להסיר את עיניי. נער יפה, בערך בן גילי, נלחם בשני יריבים בו-זמנית. הוא הצליח להדוף את כולם. הוא נלחם, חסם, תקף, הדף, הכריע והמשיך. השיער שלו היה שחור בהיר, והעיניים שלו היו ירוקות. היה לו חיוך קונדסי על הפנים, כאילו הוא צופה בתכנית קומדיה, ואיכשהו, בתוך ההתפעלות, רגש נוסף התערב לי בלב. ובחיים שלי לא הרגשתי ככה.

ליליאן המשיכה, וקלטתי שאני בערך חמישים מטר מאחוריה. כשהגעתי אלייה היא חייכה, כאילו ידעה בדיוק למה הסתכלתי על הנער. המשכנו להתקדם. חבורת סאטירים קיבעה מוטות ברזל באדמה זרועת האבנים. "למשחקי תפוס את הדגל," הסבירה ליליאן. "אנחנו כורתים בריתות בין הביתנים, ומנסים לתפוס את הדגל של הקבוצה השנייה. את חדשה, אז את יכולה לבחור, עד שיכירו בך. אם ייתכן שאת בת ארס, לדוגמה, תצטרפי לקבוצה הנגדית. אבל עד שיכירו בך, את יכולה להחליט בעצמך."

הלכנו בהמשך הערוץ, והנחל נקטע. בראש היער, עמדה ערימה ענקית של סלעים, שנראו קצת כמו… כמו גללים. לא הבנתי מה זה קשור. אולי במלחמת הטיטאנים שכירון סיפר לי עלייה, איזו מפלצת חירבנה פה וזה התאבן.

"אגרוף זאוס," אמרה ליליאן בהרהור.

"מה?" צחקתי. "את מתכוונת שערימת הקק - כלומר, הסלעים הזאת - היא… מכונה על שם זאוס?"

"למרבה האירוניה," היא ענתה בחיוך. "כאן בדרך כלל אנחנו תוקעים את הדגל."

"אוקיי…"

המשכנו לצעוד, ולפתע האוויר השתנה. העצים נהיו פחות צפופים ויותר דקים. לפתע יכולתי להריח ריח של טל טרי. ספסלים ניצבו פה ושם, ונימפות עץ התרוצצו בשטח. נריאדות הציצו מקצה הנחל. כמה חניכים התגנבו כאילו הם מחפשים משהו לתקוף.

"לא מסתובבים פה בלילות," ציינה ליליאן. "היער שורץ מפלצות. זה החלק היחיד שלא מוגן. בטח כירון סיפר לך, אבל אפשר להכניס מפלצות למחנה רק אם מזמנים אותן."

"כן, הוא סי -" התחלתי. "רגע אחד. איך ידעת שדיברתי עם כירון?"

לפתע היא נעצרה. ואז ראיתי אותה מסמיקה, כשהיא מסיטה את בלורית הצמה שלה לכיווני, כדי להסתיר את פניה. היא נראתה די מבויישת, וישר הבנתי שמשהו רץ עליי במחנה.

"אני - אה - זה רק… טוב, אולי - אממ… חשבתי…"

"למה את כל-כך נבוכה?" שאלתי בתקיפות. "מה קרה? זאת ריין? מרכלים עליי?"

"לא, זה -" ליליאן לא המשיכה. "בואי. הגענו לקצה היער. מפה אפשר לראות את קצה המצר, את הספינות שעוברות. כאן מתנהלים שיעורי קליעה וירייה, מטווח החץ וקשת…"

כעשר ילדים כיוונו חץ למטרה בדיוק רב.

מאחוריהם, ג'ק קורט עמד עם עשרים ילדים סביבו, והחזיק פגיון בידו. שאר החניכים אחזו פגיונות גם הם. קורט תקף בובת קש, והראה איך מטעים את האויב. בדיוק כששיפד את הבובה הוא מעד על אבן, מה שהיה די מביך. כולם צחקו עליו. אפילו אני לא התאפקתי ופרצתי בצחוק.

קורט הסתובב לכיווננו ופלט נהמה. ואז איים על שני ילדי הרמס שפירכסו בצחוק מרושע עם הפגיון.

קצה היער היה מקום מדהים. הים היה בערך חצי קילומטר משם, והמצר נראה בבירור. רוח רעננה נשבה, וריח מלוח של ים התמוסס באוויר.

המקום היה כמעין קרחת יער, רק עם עצים נוספים. המשכנו. ראיתי את משמר הגבולות של המחנה מתכונן יחד עם נער גבוה ושרירי, שצעק פקודות והממ… קללות למיניהן. זה באמת לא רלוונטי.

ליליאן אפילו לא הביטה לשם, אלא הובילה אותי עוד יותר רחוק.

"יש כמה יציאות מהיער," היא הסבירה. "אחת מובילה לגני ההדר בעמק, בסופו של מדרון אבנים תלול. זו היציאה הדרומית. האזור שאנחנו מסתובבים בו עכשיו, המקום שבו מתאמנים ביום-יום, והאזור של נהר הקאנו, זאת היציאה המזרחית. ביציאה הצפונית יש את הביתנים וחדר האוכל, מסלול המרכבות, קיר הטיפוס, הנפחייה, אגם הקאנו, האזור של כל המלאכות היומיומיות. ביציאה המערבית יש את שדה הדריאדות, אגם הנראידות הרצוף, מרבצי הסאטירים, המרפאה ומרכז ההיגיינה - שירותים, מקלחת, סטודיו איפור. וביציאה המרכזית יש כמובן את הבניין המרכזי, ועוד כמה שטחי אימונים."

ליליאן הוליכה אותי ליציאה המערבית, והכירה לי את הנפחייה. ילד שהיה קצת יותר מבוגר ממני, אולי בשנה, שייף מגן כסף עם חתיכת נחושת כשהוא מכוסה פיח וגריז שומני. חוץ מזה ההבעה שלו הייתה לא מרוכזת בעליל, והחיוך שלו שלח לי הודעה ברורה: היי, אל תשאירי לידי גפרורים ודברים חדים. תודה מראש.

"מייקל קסטרו, בן הפייסטוס," ליליאן הכירה לי אותו.

הוא הרים יד בתנועה של מה נשמע? אבל מייד חזר לעבוד. לא הבנתי איך הוא עושה את זה בלי משקפי מגן, או כפפות, או איך הוא לא נרתע כשעפים עליו גיצים - אבל מצד שני, אבא שלו הוא אל הכבשנים. כנראה שהייתי אמורה לחבר את זה.

בחדר המלאכה ישבו כמה נערים עצבניים וכחושים, עם עור אפרפר ועיניים שחורות אפלות. הם פירקו את החימר באיטיות רבה, כאילו הם זומבים.

"תכירי את הילדים של ביתן מספר שש-עשרה - בני נמסיס," אמרה ליליאן בהיסוס.

"אלת הנקם," נזכרתי.

"מה אתן עושות פה?" שאל קול. בלי לענות ליליאן משכה אותי החוצה, והתרחקה כמעט בריצה.

היא הראתה לי את קיר הטיפוס - קיר גדול עם זיזים וחריצים, שהתנגש שוב ושוב ויצר להבות. זה לא הלהיב אותי במיוחד אחרי שראיתי שבתחתית מבעבעת לבה.

המשכנו לתחנת התפירה, שהייתה למעשה תא גדול. ילדים בלונדיניים עם עיניים אפורות ארגו נול במהירות כזאת שהיה נדמה שהידיים שלהם מטושטשות.

שיערתי שהם בני אתנה, וליליאן אישרה.

ראיתי את האורוות (שהיו שם גם סוסים וגם סוסים מכונפים. אני ממש נבהלתי. אבל ליליאן לא הוטרדה. היא  אמרה שתוכל להדריך אותי ברכיבה אם ארצה), את מטווח הכידונים והרובים, שהיה בו כַּן דו-צדדי שבמעמדים שלו ניצבו כחמש חניתות ושמונה כידונים. במדף מתחת הייתה שורת מגנים מפלדה, שעל חלקם התנוססה חתימה.

עברנו גם באמפיתיאטרון לשירה בציבור, בזירה לתחרויות חרב ורומח, בגן הפסלים.

ואז ליליאן הראתה לי את כל הביתנים. מביתן האדס עלו קולות מלחשים: "בואי אלינו… נסיכה… לכאן…"

בלעתי רוק והמשכתי, משוכנעת שאני היחידה ששומעת. לא נראה שבת-הלוויה שלי שמה לב למשהו משונה.

חדר האוכל היה מבנה פתוח מוקף עמודים יווניים לבנים, שעמד על גבעה המשקיפה אל הים. בלי שום גג. בלי קירות.

"לא יורד פה גשם וכאלה?" שאלתי.

"לא," ענתה ליליאן בחיוך. "גשמים יורדים רק אם דיוניסוס רוצה בכך. אממ, בדרך כלל הוא לא."

הלכנו עד למסלול המרכבות, שהיה למעשה שביל עפר ואבנים סלול, שבצידו עצי שקמה. הוא התאים בדיוק למרכבה ממוצעת. במחסן שבהתחלה, היו חלקי מרכבות מפורקים, מושכות, חרבות חלודות מנחושת.

הלכנו בין עצי השקמה, כי ליליאן אמרה שביומיום מתאמנים שם ברכיבה על סוסים, ואני ממש העדפתי לא להידרס כשאני מבולבלת כל-כך.

מעלינו התעופפו פגאסוסים. פעם פעמיים הרוכבים הפילו מחטי אורן על הראש שלי וליליאן צחקה. כשהגענו ליציאה המערבית, אוהלי הסאטירים קיבלו את פנינו. עשרות סאטירים התרוצצו פה ושם, מתאמנים בחליל, עובדים על תחפושות. שניים מהם, שנראו קצת יותר בוגרים מכל השאר, החזיקו מגן ברוחב צלחת וחרב קטנה. אחד מהם חבש קסדת מתכת על הראש.

"תכירי את נייל ולארי," הכירה בינינו ליליאן. "שניהם מגוננים מורשים, עם רישיון חיפוש, צו חליל, ודרגה גבוהה במחנה המשני. זה נייל -" היא הצביעה על הסאטיר ללא הקסדה - "הוא אחד מהבוגרים בשבט. צו החליל שלו עדיין בדרגה תשע - כבר שנתיים. ולארי, הוא הסאטיר הבוגר במחנה כולו, צו חליל דרגה שתיים-עשרה, שלוש רשיוני חיפוש, מדליית מצטיין. הוא החזיר למחנה בבטיחות כשבע חצויים. הוא גם חלק ממשמר הגבולות שלנו."

מנימת הקול שלה היה ברור שהוא מרשים אותה יותר. למען האמת, הבנתי אותה. נייל היה משועמם, רציני וקודר, ועיקם את אפו כאילו עולים ממני אדי צחנה. נזכרתי במה שסיפר לי כירון, שסאטירים מסוגלים לקרוא רגשות ולהבחין בריח חצויים. בטח נייל הזה הריח עליי בשר רקוב.  

המשכנו לשדה הדריאדות, שם חמישים נערות בנות עשר, לא יותר, יצאו מהעץ כאילו הוא עשוי עשן. שוב ראיתי את אגם הנריאדות, רק שהפעם הוא היה בחלקו הגדול: מעין קבוצת בריכות שבתוכה השתכשכו הרבה יותר נימפות מים ממה שהספקתי לראות.

ואז הלכנו למה שליליאן כינתה "מרכז ההיגיינה"; ורק אז שמתי לב לכמות הרבה של החיות שהסתובבו שם. ואני לא מדברת על חתולי רחוב.

"מה הקטע עם כל הבעלי-חיים פה?" שאלתי. "כאילו… הם די נדירים. או שבלונג איילנד יש אותם בכל מקום."

"לא," השיבה ליליאן. "זוהי ברכת האלים. באחד ממסעות החיפושים לאחר מלחמת הענקים האחרונה, שלחנו חצוי להביא לנו את חיות הסמל. כולן ליוו אותו בבטחה עד למחנה. ומאז הן מתרבות פה."

היא הצביעה לשמים הכחולים. עיט ענק ריחף מעל היער, משמיע קרקורים מזדמנים. "סמל זאוס," הסבירה ליליאן. "הוא מרחף מעל כל המחנה, מגן עלינו. הוא עוזר בהגנה במקום אדונו. תמצאי פה גם ינשופים של אתנה, טיגריסים של דיוניסוס - מלא טיגריסים…"

"ברצינות?" לא ידעתי אם היא מנסה להפחיד אותי.

"כן. אבל הם לא טורפים. טוב, פעם פעמיים חצויים חטפו נשיכות, אבל הם ממש התחצפו למר ד'. וגם, חזירי בר לארס, יונים לאפרודיטה, זאב האסקי-סיבירי לארטמיס, ועוד כמה -"

"מה החיה של האדס?" שאלתי, בניסיון להישמע תמימה וסקרנית.

"מה?" ליליאן פנתה לעברי כל-כך מהר שנדמה שצווארה נתפס. היא עיסתה אותו ואמרה שוב, "מה אמרת?"

"מה החיה של האדס?" חזרתי. "זאת אומרת, אם יש כזאת. נו, אל המתים הזה."

"אל המתים הזה?!" חזרה אחריי ליליאן בזעזוע. "הוא - הוא -"

"בסדר, בסדר, הבנתי," מלמלתי במבוכה. "למה את מתרגשת? את בת האדס?"

"לא נעים לי להגיד, אבל חלילה," הזדעפה. "אני בת אפולו."

הגענו למרכז ההיגיינה, שהיה עשוי, כצפוי, משיש לבן-אפרפר, ממורק ונקי. היו שם כחמש-עשרה תאי שירותים, מצוחצחים וסטריליים, וכעשרים תאי מקלחת רחבים, עם מדפי אבן והכל. שני חדרי אמבטיות מבריקות עם כיורי זהב, ג'קוזי בועות ומאה סבונים ונוזלי ריח. בסטודיו האיפור הייתה מראה עצומה, בגודל קיר, ומגירות ושידות עמוסות מוצרים. סלסילות תכשיטים, כני בשמים. היה שם גם חדר הלבשה, בנים ובנות בנפרד, ובארון שמילא את כל החדר, היו תאים אישיים ומדפים עם מלא חולצות מחנה. כתומות זוהרות, אפילו צהובות.

באוויר עמד ריח של וניל. אבל זה בעיקר עשה לי בחילה.

המקום היה יפה, אבל… "- בטח זה מקודש לאפרודיטה."

"אפרודיטה והילדים שלה עיצבו פה," תיקנה אותי ליליאן. "אני יודעת שזה מזעזע. אבל לפחות מסודר כאן. אה וזה עוד כלום לעומת הביתן שלהם… בואי, אני יראה לך את מגרשי המשחק, ואז נלך לבחור לך כלי נשק."

אני חייבת להגיד, שיחסית למחנה, מגרש הכדורסל היה האזור שהכי אהבתי. כאילו, מקום של ילדים רגילים והכל, שאין להם צרות בחיים, שיכולים פשוט לשחק כדורסל בכיף.

ילדים בלודיניים חייכנים, שיכלו לשים משקפי שמש ולהיראות קרינג'יים בקלות, קלעו לסל, זריקה אחרי זריקה. שום כדור לא חזר מהלוח.

"אחיי," הסבירה ליליאן. "ראית את ביתן אפולו. אנחנו מצטיינים בכל הקשור לקליעה. חץ וקשת, כדורסל, קליעה למטרה - כמו התחנה שם -" (היא הצביעה על תחנת הקליעה למטרה בחצים קטנים) "- כמו כן גם ברפואה ושירה. יש לי אחים שחצנים, אני מודה. זו האישיות של אבינו. אני למשל, רופאה רשומה במרפאה."

"רשומה?"

"יש דרגות. אחות, זו הדרגה הנמוכה - מעין מתנדבים שאחראים על הפינוי והאספקה. רופא מתלמד, אלה שרק התחילו, רופא רשום, אלה שכבר נמצאים בתפקיד ומנוסים בו, ורופא מוסמך, שנמצא בתפקיד יותר משלוש שנים."

אני פחות מצטיינת בפוטבול, אז עברתי מהר על פני המגרש. כדורעף דווקא נראה מגניב. אני אנסה את זה מאוחר יותר.

אחר כך ליליאן אמרה שהאזור של המגרשים והנשקייה למעשה מחברים בין היציאה הצפונית למערבית. ואז היא הגיעה לנושא שלא חשבתי שהיא תענה עליו בחייה.

"בקשר לשאלה שלך," היא פתחה, "האם יש פה חיה של האדס. אנחנו לא יודעים בוודאות. אף חיה כזאת לא הגיעה ממסע החיפושים. אבל… לפעמים, כשיש רוח עזה בלילה, וחשוך מאוד, טוב… חניכים דיווחו שהם הבחינו בפני שלד. אף אחד אחר לא נתקל בהם מעולם."

חשוך מאוד. פני שלד. אף אחד אחר לא נתקל בהם מעולם. המילים הדהדו בראשי.

ידעתי היטב מה פירוש הדבר. האדס הכניס למחנה כמה משליחיו, שיכולים להיטיב רק עם בני-בריתו.

"וחוץ מזה כלום?" שאלתי. "כלומר, העיט לא מגן על היער או משהו…?"

"מגן, אבל רק מבחוץ. אם אכן יש שלדים, הם יהיו בתוך היער. ההגנה לא שוכנת שם, ורק האדס יכול להוציא אותם מהאדמה. אבל אל תיבהלי. השלדים לא תקפו אף אחד - גם לא את המדווחים. הם רק חטפו טראומה קלה מהמראה. התחלנו לקרוא לזה פה… רוח היער. וזו אחת הסיבות שלא מסתובבים שם בלילה."

הרגשתי לפתע כאילו כאילו הנשמה והגוף שלי מתווכחים.

גוף: תני לי לזמן אותם שוב, בבקשה!

נשמה: לא! לא בנוכחות אנשים!

גוף: אבל האנה ראתה את זה!

נשמה: האנה הייתה מעולפת! וכן, היא הייתה שם כשזה קרה. אבל היא לא מודעת לזה אפילו!

גוף: יש לי דה-ז'ה-וו. אולי תוותרי לי פעם אחת?

נשמה: לא ולא. כשנהיה לבד.

"די!" קראתי בקול בטעות.

"מה?" ליליאן הביטה בי.

היו לי שתי שניות לחשוב על הצגה מהירה. "די," קראתי, כביכול בהתפעלות. "זה זהב טהור?"

ליליאן התחילה להסביר לי על הכיפה מזהב שראיתי, אבל לא הקשבתי לה. בעיקר הוקל לי. בתור בת של אל העושר (אבל היי, זה לא בדוק) ידעתי להעריך את סוגי המתכות. אבל עכשיו זה לא הזיז לי. הגענו למין חדר גדול ומאוגף מאבן. כמו מקדש כזה. וזה הזכיר לי משהו שרציתי לשאול.

"יש פה מקדשים לאלים?"

ליליאן נשכה שפתיים בהבעה מוטרדת. "יש אחד, והוא של כל האולימפיים. את פשוט מקריבה את הסמל של מי שאת צריכה, לרגלי הפסל שאת רוצה לדבר אליו."

"פשוט. בטח. אולי תעשי לי סיור?"

"לא. לא נכנסים למקדש אלא אם צריכים. אם אי פעם תזדקקי לעזרה אולימפית, לכי לשם, זה ביציאה המרכזית."

האמת, קצת נעלבתי. חשדתי שליליאן פשוט לא רוצה לבלות איתי זמן נוסף. אבל לא נראה שהיא מתחמקת, היא רק צייתה לחוקים.

"זאת הנשקייה," היא הציגה. "בואי. נבחר לך כלי ואז תהיי חניכה אמיתית."

החדר היה מואר ונצנוצי מתכות הגיעו מכל עבר. הסתובבתי בין הכנים, אבל שום כלי נשק לא משך את תשומת ליבי.

הבנתי שבני אתנה הכי טובים בלהתאים כלי נשק לחניכים, אבל ליליאן הייתה פקידת קבלה (כן, מה ששמעתם) במחנה והיא הייתה מאומנת בתפקיד ההתאמה היטב.

שליתי מתוך כן עץ חנית כסף, עם חוד ארד.

"החנית של פלאוס," ליליאן דיקלמה בעל-פה. "הוא קיבל אותה מכירון בנישואיו עם תטיס... אלים אדירים. הוא החזיר אותה לפה?"

"זה מתאים?" ניסיתי להחזיר אותה לעניין.

"תגידי לי את," חייכה.

החנית הייתה כבדה בידי. ניסיתי להניף אותה וכמעט נפלתי. "לא."

"לגמרי," הסכימה ליליאן. "הממ, מה לגבי זה?"

היא החזיקה רובה שחור ביד. אוטומטית עניתי לשלילה. רובים זה ממש לא הקטע שלי.

ניסתי כידון ארד רגיל. ניסיתי חמש פגיונות, שתי סכינים, חרב אחת, ואקדח לירי עם ארד שמימי (פחח. מה חשבתי לעצמי?).

"אני נשבעת לך," אמרה ליליאן אחרי כארבעים דקות שבהן בילינו בנשקייה, "אם אצליח להתאים לך כלי עוד היום, אני דורשת תעודת הצטיינות."

צחקתי, וליליאן חייכה. היא נראתה כמו חברה ממש מגניבה להסתובב איתה ביומיום. ואז נזכרתי שבמילא לא יהיו לי חברים במחנה.

הסתובבתי בחלק האפלולי של הנשקייה. למרות שהיה שם מואר ונעים, פינה אחת מרוחקת הייתה קרירה וחשוכה. כל מה שהיה שם זה מתלים מלאים בכלי נשק יותר עתיקים, ואפילו קצת… מרושעים. עשיתי סיבוב שלם לוודא שלא פיספסתי כלום, ולפתע, מצאתי את עצמי מביטה בחרב ארוכה רגילה, עם קת זהב ו… וואו. הלהב היה שחור לחלוטין, וכשהזזתי אותו בידי הבליטות בהקו בניצוץ כסוף. הניצב היה משובץ אבני אודם ואזמרגד.

"מה זה?" מרוב שהייתי שקועה בחרב לא שמתי לב לליליאן שעמדה לצידי.

"חרב, שמצאתי פה."

"זה ברזל סטיגאי. אני… אני לא מכירה את החרב הזאת."

היא נראתה קצת לחוצה. חשבתי שיותר מדי אנשים לחוצים בסביבתי. הושטתי לה אותה, והיא אחזה בחרב בהבעה מופתעת. בן-רגע הלהב הפך לזהוב.

היא פלטה צווחה ושמטה אותו.

"זה מעולם לא היה פה," היא נאנקה בהיסטריה. "מי -? מי -?"

ברק הבזיק במרחק. קולות הדהדו בראש שלי.

עכשיו הוא שולח לה מתנות? נזכרתי בפאניקה של כירון כששרשרת העור התגשמה על השולחן.

זה האדס. הוא שלח לי את החרב. בקצה הניצב, בלטו אותיות כמו בכתב ברייל.

"אטרוקרטורה," הקראתי.

ליליאן החווירה. "קיסר, ביוונית. אלים. החרב הזו מעולם לא הייתה פה."

"אני יכולה אותה?" שאלתי.

"זה כנראה מסוכן. אבל את יכולה. נסי… אולי תשרטי את עצמך, בעדינות?"

החלקתי עם החרב על כף ידי. במגע הכי קל, היא פתחה שם פצע מדמם. אבל כעבור שניות הוא נסגר. ליליאן נראתה המומה.

"בואי… נבחר לך מגן ונסתלק."

לקחתי מגן כסף פשוט, עם שולי עור. לא רציתי לנבור ולגלות עוד סודות שירחיקו ממני את ליליאן לגמרי.

"ברזל סטיגאי שואב את הנשמה של מי שנדקר ממנו," היא אמרה כשיצאנו מהנשקייה. "לכן זה מטריד אותי. שדווקא את… טוב, לא משנה. חוץ מזה, החרב פותחת פצעים בדקה, אבל היא לא שאבה את החיים שלך. משונה. בטח ההורה האולימפי שלך מאוד מעוניין להגן עלייך."

רציתי להוכיח שאני לא כזאת. מפחידה, אפלה, מוזרה.

כאילו עשיתי את זה אלף פעם, הקפצתי את החרב בידי, והלהב השתנה מיד לזהב. הקפצתי שוב. כסף. ועוד פעם. ארד. וברזל. ופלדה.

ליליאן ממש נרגעה כשראתה את זה. למעשה, היא חשבה שזה אדיר.

"כל המתכות?" היא אמרה בהתרגשות. "זה כזה מגניב! את, כאילו, כמעט בלתי מנוצחת עם זה!"

במהלך ההליכה, כשהתרכזתי בכל כוחי בקור ששרר ביער, הלהב התכסה בקרח, שאדיו כמעט הקפיאו לי את הפנים.

גיליתי שאפשר להפוך את הלהב לחוד כידון. כשנגעתי באבני החן החרב הפכה לפגיון, אבל זה היה שינוי הצורה המלא היחיד שלה (קשה לומר שהתאכזבתי).

"זה בטח הפרויקט הנצחי של הפייסטוס," צחקה ליליאן. "אם לא… אין לי מושג מי עוד מסוגל לייצר חרב כזו. תתחדשי."

המשכנו ללכת, ושאלתי אותה אם היא מובילה אותי לביתנים. היא הנידה בראשה אבל לא הוסיפה. ראיתי מולי בניין שיש, כצפוי, לבן לגמרי ומלא אנשים. "סיור אחרון," אמרה ליליאן בחיוך עצוב.

נכנסתי לבפנים. מיטות חולים ואלונקות עם מחיצות נצמדו אל הקיר. מדריכים וחניכים עם חלוקים לבנים התרוצצו בין המיטות. אחות אחת הסתובבה בין כולם עם עגלת תרופות ומזון.

"למה סיימנו את זה דווקא פה?" שאלתי. הייתי די בטוחה שהרופאים לא מעוניינים בהפרעות.

"ככה," היא החוותה בראשה קדימה.

על האלונקה מולי שכבה ילדה עם שיער חום ועיניים ירוקות חצי עצומות, אבל ירוקות נוטות לכחול כזה. כף הרגל שלה הייתה מגובסת, והברך חבושה. בלי שום ספק היא הייתה מעולפת ולא ישנה. מעל הקרסול שלה, שהיה חשוף, פצע מזעזע המשיך להזרים דם. הרופאים שמולה מרחו לה משחות, נתנו לה אמברוסיה ונקטר כל כמה זמן, וסאטיר אחד ניגן קסמי ריפוי - שעבדו לשנייה, והילדה זעה, ואז השפעתם פגה והמצב חזר להיות עגום.

העור הבהיר שלה היה שרוט וחבוט, חיוור ומלא סימנים כחולים. ביד שלה הייתה קוביית לחץ. אחות אחת סובבה את האלונקה, ולדקה הפנים שלה היו גלויות. זאת הייתה האנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא