The Meteor Garden

היה לי מחסור כתיבה אכזרי, אני כל כך מצטערת שלא המשכתי הרבה זמן והיו לי המון עבודות ומבחנים ובהההה

וגם לא הייתה לי כל כך מוטיבציה. האלבום החדש של בילי פתח לי את המחסום אז יאי!

תיהנו מהפרק! אני ממש אוהבת אותו

ריי

"אל תזוזו" לחשה אנג'ל, "זה לא הם באמת, האלי, זו הולוגרמה"
"מה?!" לחשתי, "מה זאת אומרת?"
"הולוגרמה, המשפחה של האלי וגם החצויים" חזרה אנג'ל, "לעזאזל, זאת הסחת דעת, קורה משהו"
האלי נראתה מבועתת, "מ-מה? הם לקחו את המשפחה שלי?"
"הם בורחים איתם עכשיו" הבינה אנג'ל וברגע שעברה את סף הדלת, פצחה בריצה מטורפת.
הסתכלתי על לוק והאלי, "אין לנו שום ברירה"
פתחנו בריצה בעצמנו, וכשעברתי את דלת הבית, הבחנתי בבני משפחתה של האלי ובחצויים מתפוגגים. אנג'ל צדקה.
האלי נראתה על סף חרפון כללי, "מה קורה פה?! מישהו מוכן להסביר לי?!"
"נסביר לך אחר כך" עניתי קצרות, "אנג'ל!"
"אני לא יודעת איפה הם!" היא קראה, סגרתי את הפער בינינו, "מה זאת אומרת?"
"הם יכולים להיות בכל מקום ,יכול להיות שהם בכלל בדרך למבצר של איידן, אוי אלוהים" היא עיסתה את רקותיה.
האלי ולוק הצטרפו אלינו, "אנג'ל" היא נשמעה על סף בכי.
אנג'ל חיבקה אותה, "תקשיבי לי, תעצמי עיניים"
האלי עצמה את עיניה מיד, היא הייתה מפוחדת מדי מכדי למחות, או שהיא פשוט סמכה על אנג'ל שתדע מה לעשות.
"תחשבי שאת כוכב בשמיים, בסדר? את יכולה לראות הכל, שום דבר לא יכול להסתתר מהכוכבים"
האלי הינהנה ונשכה את שפתיה.
"עכשיו, כשאת כוכב, את יכולה לראות איפה המשפחה שלך נמצאת, איפה הם?"
עפעפיה של האלי נעצמו בחוזקה ומצחה היה מקומט מרוב חשיבה מאומצת.
"הם ביציאה מהשכונה שלנו, שדרה 14" היא פקחה את עיניה באימה, "מהר"
אנג'ל לקחה פיקוד, "כולם להחזיק ידיים, אני וריי נעביר אתכם לשם במסע צללים"
לוק תפס בידי ובידה של האלי, שאחזה בידה של אנג'ל, שלקחה את ידה.
מיקדתי את כל מחשבותי בשדרה המדוברת וקיוויתי שזה יספיק. נבלענו בין הצללים והופענו מחדש מול בית אדום ישן וסדוק. שלט בצבע נחושת חלודה הכריז שזו שדרה מספר 14.
חיפשתי בעיני אחרי החבורה שחטפה את משפחתה של האלי, איזה חבורה של מניאקים.
"שם" הצביע לוק על קצה הרחוב, שם משפחה אפרו אמריקאית נגררה על ידי בני נוער מעט גדולים יותר מאיתנו. שמתי לב שהם מחפשים אחר דרך לברוח מהם אך החצויים הקיפו אותם בטבעת חנק שממנה לא היה סיכוי לברוח.
אנג'ל חייכה, "הם לא יצליחו לברוח" היא שלפה חרב מאיימת מברזל סטיגאי והסתערה.
לוק הגשים את החץ והקשת שלו ואילו אני משכתי בשרשרת שלי ואוסקורה (החרב של ריי למי ששכח) הופיעה בידי והצטרפנו לקרב כמו תאומים רצחניים למופת.
הבחנתי בזווית עיני שהאלי שלפה אולר, זה היה חסר סיכוי לנסות להילחם איתו אך הערכתי את הרוח הלוחמנית שלה.
בינתיים, אנג'ל נלחמה מול חצוי אקראי והשתדלה מאוד שלא להרוג אותו או לפצוע אותו אנושות.
אחד מהם קפץ מולי בחרב שלופה. ניסיתי לדקור אותו ביד החרב שלו אך הוא התחמק ודקר בכיוון בטני, חסמתי אותו וניסיתי לנטרל אותו מחרבו. זה כמעט הצליח. כמה מעצבן, אני למדתי את הטריק הזה מפאפא והשקעתי הרבה מאוד זמן להצליח אותו בצורה מושלמת.
לפתע, שמעתי צעקה שנשמעה כמו 'וואקנדה פוראבר!' והאלי קפצה מאחורי הנער שמולו נלחמתי ושרטה את לחיו עם האולר. הוא הסתובב לתקוף אותה מיד, מה שנתן לי נקודה נוחה לכתפו. יצרתי חתך מדמם לאורך יד החרב שלו והוא נפל באנקת כאב.
"זה נראה כואב" התבדחה האלי וניסתה להסתיר את קולה הרועד.
חייכתי ופניתי לדקור עוד מישהו מהחבורה שחטפה את המשפחה.
לא חזיתי את זה ואני מרגישה די מטומטמת על כך, נדחפתי על האדמה על ידי חצוי כלשהו. התגלגלתי הצידה וחמקתי מחרבו המשפדת. הייתי מבועתת כשזיהיתי את החצוי- ג'ונתן כריסטופר מביתן אתנה.
הוא ניסה לקחת את חרבי אך בעטתי בעצם החזה שלו בכוח ונעמדתי בחזרה על רגלי.
חץ חלף על פני אוזנו וננעץ בכתפו. לוק. זינקתי עליו שוב ופצחתי בקרב סיף משובח. אף פעם לא הרגשתי איך זה להילחם מול מישהו באמת, להילחם בתרגולים כדי לנצח לא דומה בכלל להרגשה הבוערת בכל גופך כשאתה נלחם בשביל יותר מסתם ניצחון. החרב שלו עפה מידו בצלצול מתכתי.
ראיתי את אנג'ל נדקרת על ידי חצןיה כלשהי בכתפה ומוצמדת לקרקע. עמדתי להסתער אך האלי הקדימה אותי וזינקה עליה. היא ניסתה לחנוק אותה אך החצויה ההיא, זיהיתי אותה- ליז וורד, ביתן נמסיס- העיפה אותה כמו מטרד קטן. ממה שהיה נראה, ליז לא הייתה ממש רחמנית כי היא שיקעה את חרבה עמוק יותר בבשרה של אנג'ל, שנשכה את שפתיה, שהחלו לדמם, ידעתי שהיא לא מוכנה להראות מולה חולשה ולצעוק בכאב ולהתחנן לרחמים.
כדור לבן שזרח באור כסוף עצום בגודלו התנגש בגבה של ליז והעיף אותה לקיר הנגדי בכוח. היא צנחה על הרצפה באנקה ואיבדה את הכרתה ככל הנראה.
פניתי להסתכל על הכיוון שממנו הגיע הדבר המפחיד הזה, זאת הייתה האלי, שנראתה מבועתת לחלוטין ממעשה ידיה. ענן כספסף הסתחרר מעל לראשה, היא הייתה חצויה כמו שטענה אנג'ל, וההורה האלוהי שלה הכיר בה.
"האלי" פניתי אל האלי ההמומה, "ההורה האלוהי שלך מכיר בך עכשיו"
משפחתה החבולה הסתכלה על האלי בתערובת של אימה והאלי.
קרן כסופה נוגה ירדה מן השמיים והאירה על האלי.
הסמל התייצב ויצר גלקסיה זוהרת.
זה היה סמלו של לא אחר מאשר אוראנוס. מחנה החצויים ניצח במרדף אחרי צאצאו של אוראנוס. גם לנו תהיה גישה לגן המטאורים ונוכל לעצור את התעוררתו של אוראנוס.
"הריעו להאלי אנדרסון, בת אוראנוס, התגלמות השמיים, השליט הראשון של היקום, היוצר והבורא של החיים" הכרזתי. התארים של אוראנוס נשמעים מעולה. למה לפאפא או לאבוש אין תארים שווים כאלה?
שיהיו לפחות דוכסי המקדונלדס או האוכל האורגני. איזה אכזבה.

"אז, המיתולוגיה היוונית קיימת?" שאלה אחת מאחיותיה הצעירות של האלי, צ'יינה אן, כשחזרנו אל ביתם ונאלצנו להסביר להם את ההתרחשויות.
הינהנתי, "כן, אני ולוק נצרים של אפולו והאדס ואנג'ל היא בת הדודה שלנו כי היא בת האדס"
"ואיידן זה המניאק שניסה לחטוף אותנו?" המשיכה קאלווין.
חייכתי חיוך קטן על נוסח השאלה, "כן"
"לא אוהב אותו" החליט אנתוני, אחיה הגדול והמאמץ של האלי.
מסתבר שמשפחת ויליאמס הייתה משפחתה המאמצת (בצורה לא חוקית אבל אין צורך להתקטנן) של האלי ושכולנו חבורה של אידיןטים אם לא שמנו לב שהאלי לבנה והם אפרו אמריקאיים, בניסוחה המקסים של האלי.
"אמא, אבא, עכשיו אתם חייבים לכולנו הסברים על המוצא שלי לפני שאני אצטרך ללכת עם החבר'ה החכמים האלה שפה למחנה שלהם ולהילחם במגלומנים" דרשה האלי.
אנג'ל צחקה והאלי חייכה בשביעות רצון.
גברת ויליאמס, לוויניה, נאנחה והסתכלה על בעלה, ג'ק.
"שם המשפחה האמיתי שלך הוא אנדרסון, האלי אנדרסון ואמא שלך הייתה קיארה אנדרסון, היא הייתה אסטרונאוטית והיא עמדה להצטרף לצוות המשימה של קולומביה אך לפתע, היא נכנסה להיריון והוחלפה במישהי אחרת"
האלח נשכה את שפתיה והינהנה, "אוקי"
"ואז היא ילדה אותך ועברנ לגור בקרבת מקום, הדירה שלכן נהרסה לחלוטין והיא מתה ואילו את ניצלת" המשיך ג'ק והניד בראשו, "זה היה בכל העיתונים המקומיים, הדירה הייתה מלאה בסימני שריטות, בעל הדירה אמר שידאג לך"
לוק התנשף, "מפלצות. מפלצות תקפו את הדירה שלכן והרגו אותה"
האלי הצטמררה ואנג'ל חיבקה אותה.
"ואז הוא כנראה גירש אותך והגעת לשכונה שלנו אחרי מי יודע כמה זמן של הליכה ונראית הרוסה לגמרי. מיד אימצנו אותך, זה היה לא חוקי אבל לאף אחד לא היה אכפת באמת" סיימה לוויניה, "וזה כל מה שאני יודעת, עשיתי קצת תחקיר בעצמי כי ידעתי שנצטרך לספר לך על מי הייתה אמא שלך"
האלי הינהנה, "אני מבינה, אבל אתם המשפחה שלי עכשיו, ואני לא יכולה להחליף את המקום שלכם בלב שלי"
"קלישאה" השתעלה סיארה וזכתה למכה קטנה על העורף מהאלי.

זמן מה לאחר מכן, האלי הלכה לארגן את תיקה לקראת השהות לזמן לא ידוע במחנה החצויים.
"מתי תחזרי?" שאלה קאלווין והאלי נישקה את ראשה.
"אני לא יודעת, אני מקווה שבקרוב, אל תשכחי להתאמן, את הרקדנית הכי טובה בגיל שלך"
קאלווין הקטנה חייכה והינהנה.
אנתוני חיבק את האלי, "תשמרי על עצמך ילדה ואל תעצבני את כולם שם יותר מדי"
האלי בעטה בו כתשובה ופנתה לחבק את צ'יינה אן.
"מה יקרה לך מעכשיו?" שאלה.
האלי היססה, "אני לא יודעת, אני אצטרף למלחמה שלהם ואנסה לנצח ולחזור מהר"
"בהצלחה" אמרה צ'יינה אן ברצינות, "אנע אתגעגע אלייך"
"גם אני" האלי נראתה עצובה סוף סוף וחיבקה את סיארה.
"אני מקווה שתגשימי את החלום שלך, את יודעת שאת הכי יפה בעולם" אמרה האלי. סיארה לחשה משהו באוזנה של האלי, שצחקה והוריה המאמצים ניגשו לחבק אותה.
"אני כל כך אסירת תודה שלקחתם אותי וגידלתם אותי למרות הכל, למרות שאני עוד פה להאכיל, עוד ילדה לדאוג לה, אני אפילו לא הייתי קשורה אליכם, הייתי זרה" האלי הנידה בראשה, "א-אני כל כך-כל כך- אתגעגע אליכם, ת-תודה" היא נשמעה על סף בכי וחיבקה את כולם עוד פעם אחרונה.
היא העיפה בהם עוד מבט אחרון, "אני מבטיחה לחזור" ועברנ את סף הדלת אלינו.
היא תחזור,חיה ושלמה או בתוך ארון.

טוב, אז אני מקווה שאתם אוהבים את הפרק (אני אהבתי את הסוף) ואם שמתם לב, השמות של הפרקים בספר הזה הם של שירים שאני אןהבת היום זה Goodbye מהאלבום של בילי. שיר ממש מזניב.

אני ממשיכה בעוד שלוש תגובות כרגיל וזה! אוהבת אתכם!

הפרק הקודם		הפרק הבא