כל האנשים שהיא אי פעם חיבבה

אוקיי, אז פרק אחרון...

העלילה התקדמה די מהר, אבל לדעתי זה היה קצר ולעיניין, לא?!

אני ממש אשמח לתגובות, ביקורות, או מה שתרצו כדי לדעת מה אתם חושבים על הפאנפיק...

תודה רבה רבה, לכל מי שקרא את הפאנפיק, ומפנה מהזמן שלו לקרוא משהו שעבדתי עליו (לא מעט)... אז, תודה. ונראה לי חפרתי מספיק, אז תהנו:)

"חיכיתי לך, אהבה שלי." אמר דילן מילר ללונה בלבביות נוטפת ארס, הסלית'רני הבלונדיני הניף את ידו, ואור עמום נדלק בחדר וחשף כלובים בגודל המתאים לאדם. היו שם כ-5 כלובים שרק שלושה מהם היו מאוכלסים. קונספיליוס, לייסי וגבריאל נראו שבורים, גופם היה רפוי בתוך כלאם.

לונה החווירה. "מה אתה עושה כאן?" היא שאלה ובידיים רועדות הוציאה מחולצתה תליון שרשרת של מראה מרובעת מעוטרת במסגרת כסופה. המראה היתה סדוקה. היא הביטה במראה ואז בדילן.

"כן. זה מה שאני עושה כאן." הוא אמר לה. "את יודעת מה קרה איתי מאז?" הוא שאל אותה בהתרסה.

"א...אתה צריך ליהיות מת, א...אני ראיתי את הבינין ההוא נופל עליך." היא אמרה בקול שבור.

"לא." הוא אמר "אני לא מת. אחרי שהצלתי אותך, הבינין קרס עלי, אש ועשן הקיפו אותי. אין לי מושג איך ניצלתי. אני לא זוכר כלום. חוץ מזה שלא הפסקתי לחשוב על ההבטחה שלך, אולי זה מה שהציל אותי, אולי ניצלתי בזכות זה שנאחזתי בהבטחה שנתת לי, ההבטחה שתאהבי אותי, ורק אותי. לנצח. שרדתי בזכות האהבה שלא ניתנה לי..." הוא היה נראה שהולך להישבר ולפרוץ בבכי בכל רגע, אך לא. הוא נשאר עומד ותקיף. "אחרי שניצלתי מהאש, חיפשתי אותך, צרחתי בשמך, אך ללא הועיל. רצתי לביתך בשארית כוחותיי, אך את ואביך כבר לא הייתם שם. הבית היה נטוש. הדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי היה ההבטחה שלך: אני ואת, לנצח. חיכיתי בביתך הנטוש חצי שנה בערך, ואז הגיע הינשוף מהוגוורטס." הוא קפץ אגרופים. "בשנתי השלישית כאן, כשתלמידי השנה הראשונה מוינו אחד אחד, ציפיתי. חיכיתי. ואז הגיע התור שלך, לונה. ישבת שם על הכיסא היית נראית יפיפייה מתמיד. נשלחת לרייבנקלו. קצת התאכזבתי, טוב נו, קצת הרבה התאכזבתי." הוא אמר. "לאחר הסעודה רצתי אליך, אמרתי לך שלום, חייכתי אליך, ולא זכרת אותי. נו, לונה מה עד כדי כך השתנתי?!"הוא שאל ברטוריות, והמשיך. "במשך כל השנים. שלחתי לך רמזים שלא הועילו."

דמעות הופיעו בעיניה של לונה. והיא החלה לספר את הסיפור מנקודת מבטה. לא היה אכפת לה שהארי רון והרמיוני, לא מבינים מה קורה כאן, לא אכפת לה שהם בכלל שומעים את מה שניסתה להסתיר, לא היה אכפת לה שהם מגלים עכשיו את עברה ואת האשמה העצומה שמונחת על כתפיה.

"אחרי שהבניין ההוא קרס, הייתי מבועתת" אמרה לונה לסלית'רני הבלונדיני. "קראתי בשמך, אך קריאותיי נבלעו ברעש האש המתלקחת. ברחתי משם, ברחתי מהאשמה שהרגתי את חבר הילדות שלי, חבר העתיד שלי, האהבה שלי לנצח." סומק ורדרד טיפס בלחיו של דילן כשלונה אמרה זאת. "כשהעזתי להסתכל שוב במראה שנתת לי, גיליתי שהיא שבורה" אמרה לונה בקול רועד ונגעה בהיסח הדעת בתליון המראה הסדוקה. "אבל אני, שלא כמוך. המשכתי הלאה. הבנתי שחברות זה לתת ולקבל, אבל בעיקר לתת. הבנתי את כוחה של החברות, הבנתי, שאתה צריך לתת גם מעצמך ולא לצפות שיתנו לך כל הזמן, מה שאתה מצפה ממני, מה אתה רוצה? לקחת עלי בעלות?! לשלוט לי על הלב?! להחליט את מי אני מחבבת ואת מי לא?!" היא אמרה בטון יותר יציב.

"לא לונה. את לא מבינה כלום." אמר דילן. "עכשיו, בשנתי האחרונה כאן. אני מקיים בשבילך את ההבטחה שלך. רק אני ואת בלי אף אחד אחר בינינו. אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שתקיימי את ההבטחה שלך" הוא משך את דראקו מין הצללים. גופו שבור ורצוץ. פניו מלוכלכות מדם ועפר. עיניו היו רפויות. גופו שמוט בידיו של דילן.

לונה הביטה בעיניים דומעות בשני האהבות הגדולות של חייה.

"מקווה שעכשיו את תזכרי אותי. את החבר היחיד שעמד לצידך מאז שהיית ילדה קטנה" הוא אמר בקול מפחיד ומפוחד גם יחד. "לונה, תראי איך החברים שלך, המשפחה שלך, כולם. מתים לנגד עיניך. האם לא היה עדיף לך לקיים את ההבטחה שלך. האם לא היה עדיף לנסות להיזכר בי, לחשוב עלי, לנסות למצוא אותי?" הוא כיוון את שרביטו לעבר הכלובים והכלוב החל לשלח זרמי חשמל. השבויים צרחו מכאב. ואז, הניח דילן את שרביטו על צווארו של דראקו. לונה צרחה, פניה הפכו מבועתות "מה נהייה ממך?" היא צרחה לעבר דילן.

"לא מה נהייה ממני, מה נהייה ממך לונה? כבר לא זוכרת אותי, אותנו." הוא אמר.

הארי רון והרמיוני היו מבולבלים. הרמיוני היתה הראשונה שהתעשתה. היא כיוונה את שרביטה לעבר דילן ולאחר כמה שניות גם הארי ורון עשו כך.

"תזוזה אחת שלכם, ומאלפוי – מת" הוא איים והידק את שרביטו לצווארו של דראקו. השלושה הורידו את שרביטם בהיסוס. ואז לונה תקפה מבלי להודיע. דילן הועף אחורנית ודראקו נשמט מידיו ונפל על הרצפה מחוסר הכרה. הרמיוני ורון רצו לעבר הכלובים שבהם היו קרוביה של לונה שמוטים, מחוסרי הכרה. בעזרת אלוהומורה, הם פתחו את הכלובים המחשמלים והחלו להוציא את קונספיליוס.

הארי צעד לעבר דילן כששרביטו שלוף. ולונה רצה לעבר דראקו. היא ניערה אותו אך עיניו נשארו עצומות. גופו היה שבור ומרוסק, חולצתו הלבנה היתה קרועה ומוכתמת בדם. "מה עשית לו?" היא צרחה. "מה עשית?" היא צווחה ממעמקי גרונה. היא שלפה את שרביטה בהבעה פראית וזינקה לעבר דילן, מכוונת עליו את שרביטה. הרמיוני ורון הוציאו כבר את קונספיליוס ולייסי ועכשיו הוציא בזהירות את גבריאל מכלאו. דילן נעמד ושרביטו שלוף להגנתו. הרמיוני ורון הצטרפו לאחר כמה רגעים, וכיוונו את שרביטם לעבר דילן. דילן לא היה נראה מפוחד למרות העובדה ש4 קוסמים מכוונים אליו עכשיו את שרביטיהם. הוא לחש משהו, וכיוון את שריבטו לעבר שלושת השבויים שהוצאו זה אתה מהכלובים, והם הוקפו בטבעת אש ענקית. בו זמנית, גופו של מאלפוי שהיה כמה מטרים מהם, מחוץ לטבעת האש. זז באופן לא טבעי. היה נראה כאילו זרמים נכנסים בוא. לונה מיד רצה לעבר דראקו והארי רון והרמיוני רצו לעבר השלושה המוקפים באש. דילן שנותר ללא שומרים, ניצל את ההזדמנות. הוא רץ לעבר לונה נשק לה על הלחי בחופזה ואמר לה: "מקווה שאת החברים האלה את לא תשכחי." הוא הניף את שרביטו וטבעת האש נעלמה, מאלפוי הפסיק לנוע. ואז יצא מהחדר בריצה. 

הפרק הקודם