game over

טוב, אז הפרק מוקדש לליאו:) שצדק בתיאוריה שלו;)

נ.מ. ת'ור:
לעזעזל לעזעזל לעזעזל. איפה כולם? ברגע שהתעוררתי וגיליתי שאני לבדי באסגרד התחלתי לקלל כמו שלא קיללתי בחיי. ואני לא מתכוון רק ל"לעזעזל". קיללתי גם קללות שלא ידעתי שאני מכיר או קללות שמעולם לא העזתי לבטא. אני לא אחזור בפניכם על הקללות, גם בגלל אוזניים צעירות מדי (למקרה שיש), וגם כי זה בזבוז זמן וגם כי לא באתי לעולם הזה כדי ללמד אנשים אחרים גסויות. אז תודה רבה ושבוע טוב. סתם צוחק לגבי החמש מילים האחרונות. אבל בכל מקרה, ממש נבהלתי כשראיתי שאני לבד. אני לא יודע איך לע- סליחה. איך אני אמור להתנהג באסגרד. התעוררתי בסמטה צרה וחשוכה באמצע הלילה. לעזעזל. כמה זמן הייתי מעולף? ולמה אני ממשיך לקלל? זה לא מתאים לי. דחקתי את השאלה למעמקי ראשי וקמתי על רגליי. הכי חשוב זה למצוא את האבן. הורדתי את התיק מהכתף שלי. לפחות התיק נשאר איתי. פתחתי אותו והוצאתי בקבוק מים כדי לקחת שלוק. גאד, כמה שכאב לי הראש. יש לי אספירין במקרה? לא. חבל. אבל אז נזכרתי בתפוחים. שאני אקח ביס או לא? התלבטתי אם לבזבז קצת מהתפוח או לא, אבל אז כאב הראש שלי החמיר והכריע בנושא, אז לקחתי ביס קטן. כאב הראש נעלם מיד. החזרתי את התפוח לתיק והתחלתי ללכת לכיוון היציאה של הסמטה, ופתאום עוברים שני חיילים ליד הפתח ומדברים בלחש. "כן, השמועות אומרות שהוא מת." "באמת? אוי, זה לא טוב. הוא המגן של תשעת העולמות. איך הוא מת בכלל?" "לא ידוע. אבל הייתה הפרעה במרכז העולם, והקסם שלו התנגש בה וכל העסק התפוצץ. פיצוץ קסום שלא יודעים אם אפשר לשרוד אותו. זה גילח כמה קילומטרים בבוסטון. הרבה הרוגים." אוי ווי. אנחנו גרמנו לפיצוץ? יצאתי מהסמטה. "סליחה, רבותיי," שאלתי. "אתם מדברים עליי במקרה?" הם הסתכלו עליי בהלם טוטאלי למשך כמה שניות. כשזה כבר נהיה מביך שאלתי שוב: "רבותיי?" הן התנערו מההלם, ואחד מהם אמר "מר ת'ור, אני חושב שכדאי שתבוא איתנו." הם התחילו ללכת. "לאן הולכים, רבותיי?" שאלתי. "לאבא שלך, הוד מעלתו. עכשיו כדאי שתבוא איתנו."

נ.מ. איאן:
לא, לא לא לא, לאאא!!!! אני לא יכול להיתקע בעולם זר לגמרי לבד! לאא!!! אין מצב שזה פ*קינג קורה לי!!! אין מצב!!! ת'ור, יא חתיכת מטומטם!!! לא יכולת לשלוח את כולם לאותו מקום??? למה היית חייב לשלוח אותי ל- אין לי מושג איפה אני נמצא בכלל. שוב- למה אתה כזה מטומטם, ת'ור??? הסתכלתי מסביבי, כמעט עיוור מרוב זעם. הייתי בעולם חשוך ממש. הסתכלתי מסביבי. נראה כאילו הייתי ברחוב של כדור הארץ, רק שהיה ממש חשוך כאן. מה קרה לאור? הסתכלתי למעלה וראיתי רק חושך. זה תקרה של מנהרה שם? "אחחח..." שמעתי מישהו גונח. קפצתי. "מי זה?" שאלתי. הדמות שהייתה על הרצפה במרחק שני מטר ממני, שמתי לב עכשיו, קמה, ויכולתי לראות באור הפנסים שזאת דארסי. "היי איאן. אתה לא מתכוון לעזור לי לקום?" הלכתי אליה בטי רצון ועזרתי לה לקום. "באיזה עולם את חושבת שאנחנו נמצאים?" שאלתי אותה. "לפי הניחוש שלי, בסוורטלפהיים," היא ענתה. "אח, נהדר." רטנתי. "יופי של עולם." "הכול בסדר?" היא שאלה. "כן, כן, הכול מושלם," עניתי בציניות. "עשי טובה, תהיי בשקט." "סליחה?" היא נהמה. "תהיי בשקט," חזרתי באיטיות. "או שאת לא מבינה אנגלית?" הדבר האחרון שראיתי היה האגרוף שלה מתקדם לכיוון הפרצוף שלי לפני שהכול השחיר בבועה של כאב.

נ.מ. ג'יין:
עצה שלי: אל תעשו את מה שאנחנו עשינו בבית. זה רע. רע מאוד. התעוררתי וראיתי שאני נמצאת בחצר ענקית (בערך בגודל של פארק) מתחת לכמה עצים. קמתי וכיווצתי את העיניים שלי מפני השמש. וואו, כמה שהשמש חזקה פה. הסתובבתי וראיתי את התיק שלי על הדשא. התכופפתי ופתחתי אותו. ראיתי שם זוג משקפי שמש כהים נחים על הבגדים שקיפלתי לפני שהכנסתי אותם לתיק. "זה מוזר," מילמלתי. לא זכרתי שהכנסתי אותם. משכתי בכתפיי והוצאתי אותם. שמתי אותם על העיניים. זה עזר טיפה לכאב ראש. סגרתי את הרוכסן ושמתי את התיק על הכתפיים. קמתי בחזרה והתחלתי ללכת לכיוון השער. משהו היה מוזר באטמוספירה. היא כאילו הייתה פחות קיימת, וכל צעד שלי היה קפיצה. לקח לי זמן להגיע עד לשער, אבל הגעתי אליו. יצאתי ממנו ואז התחוור לי שאין לי מושג לאן ללכת. עמדתי כמה דקות בבילבול, אבל אז הגיע משהו שפתר לי את ההתלבטות. ניידת משטרה.

נ.מ. סלוויג:
וואו. הראש שלי כואב יותר מהפעם ההיא ש... לא משנה. איפה אני? התרוממתי על שני המרפקים שלי. העולם שאליו הגעתי היה חצי מאוד הררי וחצי מכוסה עצים. גם אני הייתי על הר אחד. קמתי על הרגליים שלי והתנודדתי. וואו, ממש כואב לי. איפה התיק שלי? הבחנתי בו כחמישה מטרים לידי. הלכתי אליו. פתחתי אותו ולקחתי אחד מהתפוחים. ביס מהתפוח אמור לסדר את הראש. אחרי שלקחתי ביס החזרתי את התפוח לתיק וסגרתי אותו. איך שאני שם את התיק על הכתף כל ההר זז. נפלתי מהמקום שבו עמדתי לעבר הקרקע. "אהההה!!!!!" כן, יכול להיות שקצת צרחתי אז. אבל יש לי אחלה תירוץ. נראה אתכם נופלים מהר ולא צורחים. ואז נחתתי על הקרקע. או שלא. פתחתי את העיניים שלי שסגרתי בחוזקה (לא, מה פתאום? שאני אפחד?) וראיתי את הקרקע כמה קילומטרים מתחתי. הסתכלתי על מה שנחתתי עליו וראיתי שיש לו צורה מאוד דומה לכף יד. רגע, מה? "מי אתה?" שמעתי קול ממש חזק שכמעט קרע לי את עור התוף. הסתובבתי באיטיות אחורה. "אהההה!!!!" יכול להיות שעוד פעם צרחתי. (לא, אני ממש לא מפחד!) "ע-ע-ענק," גמגמתי. "כן, אני ענק," הענק אמר, "או יטון, מה שתרצה. מי אתה, ננסון?"

 אז זהו, זה הפרק להיום, מקווה שנהנתם! הערות/ הארות/ עוד תיאוריות למיניהן למי שיש/משהו לא קשור בעליל שסתם בא לכם לשתף כי התבלבלתם ביני לבין הפסיכולוגית שלכם יתקבלו בשמחה

הפרק הקודם		הפרק הבא