ברוח החג

ה"מ: זה חג קצר אז גם הפרק כזה. 

וגם דברים של חיים קרו ולא באמת היה לי זמן אבל כן רציתי לעשות משהו. תיהנו? 

כשהחורף מגיע לקיצו, העולם חוזר לתחייה. הטבע שב ומתעורר, וכך גם בעלי חיים רבים; רקפות נסוגות בעוד צמחים אחרים רק מתחילים לפרוח, צובעים מחדש יערות ועמקים בכל גוון אפשרי; קרח חוזר להיות נהר, ושלגים נופלים מהעצים ונמסים אל תוך האדמה הרכה שנחשפת מחדש אחרי חודשים ארוכים של כיסוי לבן. 

כעת, חורף מסוים הגיע לקיצו - מה שהפך אותו, ללא ספק, לחוויה מלאה יותר מאשר סוף העולם שלא בדיוק קרה בקיץ האחרון - ואזור הכפר האנגלי, קבור תחת שכבה מרשימה של לובן, התחיל בהדרגה להוריק שוב. כולו, מלבד חצר אחת.

היה אך מעט ראוי לציון בגינה המסוימת הזאת, עם כל הגינות המטופחות של בני האנוש השכנים, אך בעונת החורף היא הייתה היחידה שבה הצמחים לא רק שרדו כולם אלא לבלבו - ורעדו - יותר מאי פעם. ייתכן שזה היה בגלל שהאוויר היה נקי יותר מזה של לונדון, אבל כשאזירפאל העיר עד כמה הפעמונית במיוחד נראית "מקסימה למדי לאחרונה" קרולי זקר את סנטרו והכריז שמדובר ב"נחישות, כוח רצון, וסיפורים מהתהום של אשמדאי". 

מאז האפוקליפסה, מאז שעברו לגור יחד, מאז שבנו את חייהם מחדש, פרחו גם קרולי ואזירפאל עצמם. היסוסים ותירוצים בהדרגה הפשירו ופינו מקום לחילופי מסוים מלאי חיבה, לידיים שנחו אחת על השנייה על השולחן בבית קפה, לערבים שהתחילו כשאזירפאל קרא ספר במיטה ונגמרו כשבבוקר הוא גילה את קרולי פחות או יותר כרוך סביבו, ובמקרים נדירים יותר, התעורר יחד איתו. לרגעים של חום, נחמה, חופש, ביטחון, אהבה, כל כך הרבה אהבה. 

לשגרת בוקר שבה אזירפאל ישב בחצר האחורית, מחזיק כוס קקאו חם בשתי ידיו, ובכל פעם שקרולי יצא היה מצליח למשוך אותו למטה ולגנוב נשיקה בדרך, וקרולי היה נוהם על הצמחים ש"זה לא משנה כלום לגביכם." 

לרגע אחד שבו לוח שנה לכד את מבטו של קרולי, בדיוק חצי שנה אחרי, ורעיון - תוכנית - הכו שורש במוחו. 

הטבע נראה יפה במיוחד באביב, כשהחורף רק נגמר, אבל הוא לא מתחיל שם. סופים הם התחלות, כמובן, אבל ישנה פריחה שמתחילה לפני הקץ. היא השורדת, והיא היפה מכולן. 

הפרק הקודם		הפרק הבא