הארי פוטר והנשמה הנסתרת

בית משפחת גונט

~♤~♧~♤~

הארי סיים את יום העבודה, והשעה הייתה כבר שעת ערב.

הוא צעד לאורך הרחובות, והגשם טפטף קלות.

טיפות הגשם פגעו אט אט במדרכה הרטובה.

הארי חשב בדרכו על הפגישה שתהיה לו מחר עם הרמיוני, ועל הביקור שהם הולכים לעשות בבית משפחת גונט.

הארי החליט לא לחזור לאח שבביתו, אלא לחזור לתא הטלפון האדום, ומשם ללכת הביתה ברגל, כדי שיהיה לו קצת זמן עם עצמו, זמן אישי בשבילו וזמן שבו יוכל להציף את ראשו במחשבות.

הוא התקדם לאורך הרחוב שבו גר, וככל שהתקרב יותר לביתו הוא חשב כיצד תגיב ג'יני.

הוא לא הספיק לחשוב כל כך הרבה והוא כבר עמד מול דלת הבית הכחולה, שעל גבה ניצב שלט ובו התנוססו המילים:

כאן גרים בכיף משפחת פוטר

הוא דפק שלוש נקישות קלות על הדלת והדלת נפתחה לרווחה.

ג'יני עמדה בפתח, וחיבקה את הארי.

"הארי! דאגתי לך" היא צייצה בעוד היא מחבקת אותו.

פניו של הארי עטו מבט מופתע, שעד מהרה נעלם.

ג'יני משכה בעדינות את הארי לתוך הבית, וסגרה את הדלת אחריה.

"איפה היית? כל כך דאגתי לך" שאלה ג'יני.

"כרגיל, בעבודה" השיב לה הארי.

"כבר מאוחר, אתה בדרך כלל חוזר יותר מוקדם. ולמה לא הגעת דרך האח?"

"רציתי ללכת קצת ברגל, לכן הגעתי קצת יותר מאוחר"

"בסדר, אבל פעם הבאה תודיע. חיכיתי לך, דאגתי"

"טוב"

ג'יני פשטה ממנו את המעיל השחור שנטף מים, ותלתה אותו על מתלה המעילים שבכניסה.

הארי עלה במעלה המדרגות, והתקדם לכיוון הדלת השנייה מצד שמאל.

"נכנסתי להתקלח" הודיע הארי.

הוא נכנס לחדר הרחצה וסגר אחריו את הדלת.

למחרת בבוקר, התעוררה ג'יני ראשונה והעירה את הארי כדי שלא יאחר לעבודה.

"קדימה הארי! תזדרז. בסוף עוד תאחר" האיצה בו.

הארי מישש בידיו את הארון ולבסוף מצא את שחיפש.

הוא הרכיב את משקפיו וגלש מן המיטה אל הרצפה היישר לתוך נעלי הבית.

הוא התקרב לארון, ושלף את שרביטו מכיסו.

כשהניפו, מקצה השרביט יצא שובל קסם ארוך בצבע ירוק שאפף אותו ועד מהרה הפך את בגדיו לבגדי העבודה שלו: חליפה מכופתרת, מכנס מחויט, ומגפיים דמויי עור.

הוא ירד למטה, וג'יני ישבה על כיסא אחד מן הכסאות שהיו מסביב לשולחן האוכל הארוך.

"הארי, שב, תצטרף אליי לארוחת הבוקר" הציעה ג'יני.

"לא, תודה. אני כבר מאחר לעבודה. יש לי היום פגישה עם הרמיוני, אנחנו יוצאים לבית משפחת גונט. מצטער" התנצל הארי.

"הארי, זה מסוכן!"

"ג'יני, אנחנו כבר לא ילדים בהוגוורטס. אני מסוגל להגן על עצמי ואני בן אדם בוגר"

הארי יצא מן הבית, ושלח לג'יני מבט מחייך אחרון לפני שסגר את הדלת.

לאחר שצעד כמה צעדים, נפתחה מאחוריו הדלת, וג'יני קראה לו:

"הארי, חכה. אם אתה ממהר עדיף שתשתמש באבקת הפלו"

"צודקת"

הארי הסתובב חזרה לכיוון הדלת, וסגר אותה כשנכנס.

ג'יני הושיטה לו את ידה, והוא לקח ממנה מעט אבקת פלו.

הוא נכנס לתוך האח, השמיט את האבקה וקרא בקול חזק וברור: "משרד הקסמים!"

לאחר שנייה בודדה הוא נעלם, ואחריו נותרה רק האש הירוקה.

"הרמיוני?" קרא הארי, ופתח את דלת חדרה.

"הו, הארי. אותך חיפשתי, קדימה, תכנס. מיד נצא לדרך, אני לא רוצה שיותר מדי אנשים ישימו לב שנעלמנו. העניין הזה צריך להישאר בינינו, לפחות עד שהוא יפתר"

הארי נכנס, וסגר את הדלת.

"הארי, תחזיק בי. הולכים" אמרה הרמיוני.

הארי והרמיוני נעלמו מהמשרד באופן פתאומי, והופיעו בעיירת הנגלטון הקטנה.

העיירה הייתה שקטה, מדי פעם עבר אדם רכוב על מרכבה עם חמורים, או צעקה של מוכר הירקות על עובר אורח תמים שרק נגע באחד הירקות.

"הארי, איפה זה בדיוק?" הרמיוני חיפשה בעיניה.

"שם" הוא הצביע.

הארי הוביל את הרמיוני, הוא המשיך בשביל והרמיוני בעקבותיו.

בפנייה הימנית היה בית בצבע אפרפר, מן שילוב של לבן ושחור.

הבית היה עשוי עץ ישן, והוא היה נראה כל כך ישן כאילו שהוא עומד להתמוטט.

בכניסה, היה שער גדול מפלדה, שער סורגים.

הסורגים היו כבר היו חלודה, הם היו בצבע חום כהה ומרקמם מחוספס.

את הבית הקיפה גדר רעועה בצבע חום מעץ, ובקצה שלה למעלה, היו חצאי סכינים שכיוונם כלפי מעלה, והארי והרמיוני שיערו לעצמם שזה נועד להפחיד את העוברים כדי שלא ידחפו את אפם לעניינים לא שלהם.

"זה כאן" הציג הארי את הבית.

"כיצד ניכנס?" שאלה הרמיוני.

"אלוהומורה" אמר הארי, והצביע עם שרביטו על השער.

כעבור שנייה קרן אור לבנה פגעה בהארי והדפה אותו לאחור.

"יופי הארי, אתה חושב שלא חשבתי על זה?" הרמיוני פלטה צחקוק.

הרמיוני עזרה להארי לקום והארי ניקה מעצמו את הלכלוך.

"יש לי רעיון" אמרה הרמיוני.

"אם אנחנו לא יכולים לכשף את המנעול, ולא לטפס על הגדר בגלל הסכינים" המשיכה, "אנחנו כן יכולים לכשף את עצמנו".

"רעיון מעולה!" עודד אותה הארי.

"תודה. אני אקטין אותך, אתה תכנס מבעד לגדר, ואז אני אגדיל אותך בחזרה. אחרי שתחזור לגודל המקורי שלך ותהיה מאחורי הגדר, אתה תקטין אותי, ואז אני אעבור ותחזיר אותי. ואז נהיה שנינו בגודל המקורי מבעד לגדר" הסבירה הרמיוני.

"קדימה, אין לנו זמן" הארי האיץ בה.

התכנית עבדה, ובסופה הארי והרמיוני עברו את הגדר בגודלם הטבעי.

"בואי נזדרז, שלא נעורר שם חשדות" הארי זירז אותה.

"בסדר. נתקדם טיפה לכיוון הבית, ננסה להיכנס ואם לא נמצא משהו חשוב נלך" השיבה הרמיוני.

הם התקדמו לכיוון הבית, ובכניסה הוצב מחסום עם שני נחשים שהשתלבו זה בזה, שעיניהם עשויות אזמרגד והם נראו אמיתיים לגמרי, בדיוק כמו בחדר הסודות.

"אני מניחה שוולדמורט שם את זה פה" לחשה הרמיוני.

"למה אנחנו לוחשים?" שאלה הארי.

"אולי יש כאן מישהו, אסור שיתפסו אותנו" השיבה הרמיוני.

"טוב בסדר. אז מעכשיו, אסור לדבר. למקרה שמישהו בבית" הוסיף הארי.

"הארי, תעשה את מה שצריך. אין לנו זמן"

"אופנרסה" לחש הארי, כלומר היפתח בלחשננית.

הנחשים נפרדו זה מזה והתפצלו בכיוונים, והמחסום נפתח.

הם התקרבו לדלת הבית, והרמיוני הצביעה עליה בשרביטה ולחשה:

"אלוהומורה".

הדלת נפתחה, והארי והרמיוני נכנסו בשקט.

הם צעדו בשקט, על קצות האצבעות.

"הארי, הבאת את הגלימה? כמו שביקשתי?" שאלה הרמיוני.

"כן" השיב הארי.

הארי הוציא מכיסו את הגלימה, ופרס עליו ועל הרמיוני.

"איך?" שאלה הרמיוני.

"לחש הרחבה סמוי" קרץ לה הארי.

הם התקדמו בשקט תחת הגלימה.

הרצפה הייתה מטונפת, ומהתקרה טפטפו טיפות עובש.

על הקירות הסתובבו עכבישים, ומיני חרקים, וניתן למצוא כתמים בכל צעד שצעדו.

הארי כמעט מעד והרמיוני הצילה אותו.

השניים התקרבו זה לזה וכמעט ששפתיהם נפגשו, אך הרמיוני צעקה בלחש:

"הארי!"

הארי הסמיק והשפיל את מבטו.

"גם את שיתפת פעולה. זה לא הייתי אני" הארי הגן על עצמו.

הרמיוני רצתה להשיב, אך משהו הסיח את דעתם.

מן המטבח נשמעו קולות אנשים, והארי והרמיוני התקרבו למשמע הקולות.

"שמעת את זה?" שאלה הדמות במסיכה.

"את מה?" שאל השני שישב מולה.

"שמעתי רחש מוזר כזה, יכול להיות שזה אדון האופל" השיבה.

"מה נראה לך שהוא מתכנן כדי לחזור לחיים?"

"אני לא יודעת. יכול להיות שבשיקוי הזה שהוא השתמש לפני הרבה שנים. הדבר הזה שפטיגרו הבוגד הכין לו"

"אפשר להשתמש בשיקוי הזה פעם אחת בחיים"

"אז לא יודעת. אבל תסמוך בו, זה אדון האופל"

הארי והרמיוני המשיכו להקשיב לדמויות במסיכות, והארי אמר:

"אלו המסיכות של אוכלי המוות. הם מי שראיתי בחלום, אלה הזוג סנייד"

"טוב, בסדר. הארי תהיה רגע בשקט אני מנסה להקשיב" רטנה הרמיוני.

הדלת נפתחה מאחוריהם, והרוח שהופיעה בחלומו של הארי נכנסה.

הרוח לבשה את פניו של הלורד וולדמורט, והיא התקדמה לכיוון המטבח.

הארי והרמיוני עצרו את נשימתם.

"אני מריח כאן משהו. אתם לא?" הוא שלח מבט אל הזוג סנייד.

"כן, גם אני אמרתי מקודם" היא מיהרה להסכים איתו.

"מוזר מאוד", אמרה רוחו של וולדמורט, וסקרה את החדר.

"הרמיוני, זה האות שלנו ללכת" אמר הארי, והם התעתקו משם הישר למשרד של הרמיוני.

הארי הסיר מעליהם את הגלימה, ושניהם נשמו לרווחה, לאור החמצן שסוף סוף מצא את דרכו לראותיהם.

"הרמיוני, אמרתי לך. אני הורקרוקס של וולדמורט. כל עוד אני בחיים, גם הוא" אמר הארי.

"כן, הארי צדקת. אבל הוא רוח. הוא לא יכול לעשות לנו כלום" השיבה הרמיוני.

"אם זה תלוי בו, אני בטוח שהוא ימצא דרך"

 ________________________________________________________________________

דבר הכותבת:

למי שלא הבין למה הוא אמר בלחשננית "אופנרסה" זה בגלל ששפת המקור של הארי פוטר זו אנגלית, ו"אופן" באנגלית זה לפתוח.

ככה הארי פתח את הדלת בחדר הסודות לפי הסרט.

וכמובן שזה על פי בקשתה של ג'יי קיי רולינג.

וכשכתוב שהוא לחש את זה, הכוונה גם מבחינת הקול שלו, אבל גם שהוא אמר את זה במבטא הלחשנני.

מקווה שאהבתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא