נגד הכל

אני ממש אוהבת את הדמות של ראיין, לא יודעת מה איתכם.

תקראו ותגידו לי מה חשבתם עליו, וכמובן מה חשבתם על הפרק!!

אני לא מאלה שאומרים 'אחרי _ תגובות אני אמשיך את הפאנפיק', אבל באמת שתגובות נותנות מלא מוטיבציה לכתוב.

טוב אז אחרי כל החפירה הזאת..

תהנו🌻

פרק 6 | רֵאיְין | לרה

היא נדרשה לכמה רגעים כדי לסגור את הפה בחזרה.
לרה הסתכלה עליו. הוא עמד שם, נשען על הקיר, והביט בה בחשש, אבל כשהחצי-חיוך המפורסם שלו עדיין מתנוסס על פניו. שערו החום התעבה מאז שראתה אותו, והגיע עד לסנטרו, ולרגע לא הייתה בטוחה שזה באמת הוא, עד שהגיעה לעיניים.
אותן עיניים שהיו שם תמיד בשבילה. העיניים שראתה כל היום והתגעגעה אליהן כל השנתיים וחצי האחרונות. העיניים שלא השתנו ולא ישתנו.
היא רצתה לצרוח עליו ולחבק אותו חזק באותה המידה.
במקום לעשות אחת משתי אלה, היא המשיכה לבחון אותו. היה נראה שהוא באמצע משימה שקשורה לעולם המוגלגים, כי לא היו עליו בגדי קוסמים. הוא לבש חולצה רפויה ומכנסי ג'ינס שהגיעו לו עד הברך, והבליטו את עורו השזוף. על ידו היה צמיד בצבע חום, שהיה נראה עבודת יד, ועליו רשומות אותיות.
היא לא יכלה לראות מהמרחק הזה מה היה רשום על הצמיד, אבל היא כבר ידעה.
"רֵאיְין" לחשה, ורצה אליו.
הוא חייך ופרס את זרועותיו לחיבוק. הוא חשש מהמפגש הזה. הוא לא ידע איך היא תגיב, אחרי זמן ארוך כל כך של ניתוק.
לרה התקרבה אליו, ורגע לפני שנכנסה אל תוך החיבוק היא נעצרה. רֵאיְין הוריד את זרועותיו מעט.
"אז... מה קורה?" שאל בחיוך מהוסס.
לרה הרימה את ידה, ובלי שום הזהרה העיפה לו אגרוף בכתף.
"וואו..." הוא הרים את ידו ומישש את האזור הכואב. "התחזקת מאז..." קולו נחלש.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה בזעף, ושילבה את ידיה.
"את לא שמחה לראות אותי?" הוא שאל, מנסה לשנות נושא.
"רֵאיְין, אתה נעלמת! אני..." היא השתנקה והורידה את מבטה מטה, ממשיכה לשלב ידיים. "אמרו לי שזה רק עניין של כמה חודשים... גדלנו יחד! היית שם תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. מאז שנולדתי."
"לרה, אני..." הוא הושיט יד כדי לנחם אותה, אבל היא חבטה בו כמו מזהירה שלא להתקרב.
"הייתי בת 8. שאלתי את אמא שלי 'איפה רֵאיְין?' והיא לא ענתה. רק אחרי כמה ימים היא אמרה שהלכת, ותחזור רק אחרי הרבה זמן. אתה יודע מה חשבתי? זרקתי את ניני, הפילה שלי, כי זכרתי שאף פעם לא אהבת אותה. היית בטוחה שהעלבתי אותך אז ברחת ממני. אחרת, למה שמישהו בן 13 יעלם יום אחד?" היא מחתה את הדמעות בזהירות מעיניה.
רֵאיְין הביט בה בעצב. "תקשיבי-"
"עוד לא סיימתי," היא קטעה אותו בקרירות-מה. "כשההורים שלי מצאו אותי בשדות, לא הסכמתי לגלות להם מה עשיתי שם. אבל אין בעיה שאני אגלה לך. אתה הרי החבר הכי טוב שלי." אמרה בלעג. "חיפשתי אותך. עברתי בכל העיר המוגלגית הזאת, יצאתי ליער ולשדות. אפילו הלכתי לבית קברות, אבל כלום. פשוט נעלמת." היא נשמה נשימה עמוקה, מנסה להדחיק את הדמעות. רֵאיְין נוצל את ההזדמנות והחל לדבר.
"לרה תקשיבי רגע. לא, עכשיו תני לי לדבר." הוא מיהר להגיד כשראה שהיא שוב רוצה לקטוע אותו. היא הטתה את ראשה הצידה והצרה את עיניה.
רֵאיְין בלע רוק והתחיל להסביר. "זה התחיל כשהייתי בן 11. אמנם הייתי צריך, אבל לא הסכמתי ללכת ללמוד בהוגוורטס. לא רציתי לקבל על עצמי את כל החוקים שיש שם, לא הסכמתי שיאסרו עלי לעשות קסמים. החלטתי שאני אלמד את עצמי. זה היה ממש טוב במשך שנתיים. הצלחתי לעמוד בקצב הלימוד, והייתי אפילו טוב יותר לגילי..."
לרה לא הוציאה הגה.
"כשהייתי בן 13, כמו שאת יודעת, אמא שלי נפטרה ממחלה, אחרי המון זמן בקדוש מנגו. אבא שלי באזקאבן, אבל המוגלגים לא ידעו את זה, ובגלל שהיו בטוחים ששני ההורים שלי מתו - הם הכניסו אותי לבית יתומים. בתקופה הזו עוד הצלחנו להיפגש, אבל פחות. אבל הייתי חייב להמשיך ללמד את עצמי קסמים. משרד הקסמים ידע את זה, ובגלל שזה היה ליד מוגלגים, הם באו כדי להזהיר אותי. אבל כשראו את המצב, הם כנראה חשבו שאני מבריק או משהו כזה. הם לקחו אותי כי הם צריכים יכולות כמו שלי בשביל כל מיני משימות..." הוא כחכח בגרונו. "אני הילאי עכשיו."
"מה- וואו! אתה כנראה ההילאי הכי צעיר שהצטרף אי פעם."
"יכול להיות. לא בדקתי.. " הוא חייך. "אז... את סולחת לי? את מוכנה שנהיה שוב חברים?"
לרה הסתכלה עליו כמה שניות לפני שענתה. "אני עדיין לא יודעת אם סלחתי... תצטרך עוד להסביר כמה דברים בשביל זה. כעסתי עליך יותר מידי זמן בשביל להצליח לסלוח מהר כל כך. אבל לגבי החברות שלנו?" היא שילבה את ידיהם ביחד וחייכה אליו, "אני מוכנה לנסות..." והם הסתובבו והלכו אל עבר משפחתה של לרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא