2 למאי

פרק 6 -  ג'ורג' חולה

את שישי בערב הרמיוני בילתה עם לונה בישיבה ביתית בדירתה. הן ישבו בסלון ושתו יין אדום, צוחקות מסיפוריה של לונה אודות עבודתה כמנהלת עיתון 'הפקפקן'.
עם השנים שחלפו, העיתון צבר פופולריות רבה ודבק בו שם של עיתון שעושה עבודה עיתונאית איכותית ונלחם למען האמת. אך למרות זאת, שמו כעיתון מוזר מאוד עדיין הלך לפניו.
"קיבלתי 3 צרחנים באותו השבוע וגם כתב תביעה אישי. אבא בחן אותו ואמר שמנסים להשתיק אותנו, ושכדאי מאוד שאעביר את הכתבה לעמוד הראשי ביום למחרת!"
שתיהן צחקו עד שדמעות ירדו מעיניהן.
"אגב, לא הספקתי לברר איתך איך את אחרי התקרית בתחילת השבוע..." לונה עצרה לפתע והתבוננה בהרמיוני במבט סקרני.
"אני חושבת שהתאוששתי," הרמיוני ענתה לאט, בוררת את מילותיה. "עדיין מרגישה שהחיים שלי סבוכים בבלגן גדול, מקווה שאוכל לתקן הכל."
לונה חייכה חיוך שחושף שיניים בוהקות. "כמו שאני מכירה אותך, בטח כבר יש לך תכנית-פעולה."
הרמיוני גיחכה. "לא תכנית פעולה, אבל עשיתי סוג של תרשים..."
"'תרשים' זה מונח כל כך מוגלגי שאני פשוט לא יודעת מה הוא אומר." גבותיה של לונה התרוממו בהתפעלות.
הרמיוני צחקקה, נעמדה והחליטה שהיא סומכת על לונה מספיק בשביל לחשוף אותה בנוגע למחשבותיה הסבוכות. היא נעמדה ופנתה לחדר השינה שלה, מביאה עימה את התרשים.
"זה תרשים."
לונה בחנה במשך רגע הארוך את הציור-ספק-תרשים.
"הציור הוא של פרד או של רון?"
"של פרד," הרמיוני הודתה, נבוכה פתאום.
"קשה להבין, אבל זה בסדר. אני בטוחה שלא כולם נולדים ציירים בחסד כמוני..." לונה בחנה את התרשים, הפכה אותו לכל כיוון אפשרי והחזירה אותו להרמיוני כשחיוך נסוך על פניה.
"מה השלב הבא?" שאלה.
הרמיוני פערה את פיה בפליאה. לונה מעולם לא נדמתה בפניה כאדם כל כך מעשי כמו ברגע זה.
"יש שתי אופציות," מלמלה, "או להיפגש עם התאומים ולבחון את רגשותיי, או להתעלם מפרד עד סוף ימי חיי. זה לא יהיה קשה."
"ולגביי רון?"
"אני בהדחקה מוחלטת לגביי העניין הזה."
"בסדר, אני מוכנה לקבל את זה."
-----------------------------------------------
 בבוקר למחרת הרמיוני התעוררה מדפיקות על דלת דירתה. היא נשמה נשימה עמוקה, מקללת בליבה את האורח המפתיע, שלא טרח לתאם עימה את הביקור.
הרמיוני העבירה יד אחת בשערה הסבוך ומלא הקשרים ויד שנייה על עיניה, מנקה אותן מלכלוכי לילה וקמה בפיג'מה ורודה לכיוון דלת הכניסה.
הדלת חרקה שוב כשנפתחה.
"היי, 'מיוני, מה שלומך?" זה היה פרד. נשימתה של הרמיוני נעתקה לרגע. היא בחנה אותו, מקללת הפעם את עצמה על כך שלא צחצחה אפילו שיניים.
"היי..." קולה נשמע מוזר באזניה. היא השתדלה להסתכל בעיניו ולהיראות רגועה. היא הרגישה את הלחץ בגרונה.
אין לי סיבה להיות בלחץ! הוא רק ראה אותי בהתקף חרדה! הוא תפקד בתור ידיד טוב, וזה ה-כ-ל.
"הדלת שלך ממש חורקת – תרצי שאנסה לתקן את זה? עשיתי קסם אצלנו שעבד דיי טוב..."
פרד, מצידו, נראה רגוע לחלוטין. הרמיוני לא יכלה שלא לתהות מה שלום הויליה שעמה יצא לדייט.
"אה-הא". זו הייתה התגובה מלאת האינטליגנציה שהרמיוני הצליחה לחלץ מפיה כתשובה לשאלתו. היא זזה רגל אחת ימינה והוא התקרב לדלת, מוציא את שרביטו מהכיס.
הוא כישף את הדלת והחל להזיז אותה הלוך ושוב, בוחן את השפעת הקסם.
"מעולה! זה עבד!" חיוכו הגדול היה מרוח על פניו. הרמיוני לא יכלה להימנע מהמחשבה שהוא נראה נפלא.
"תרצה להיכנס?" היא שאלה בקול חלש.
"רציתי בעיקר להזמין אותך אלינו היום, יותר מאוחר. ג'ורג' קצת חולה והוא ישמח שתבואי. נכין מרק ותה ונעשה לנו ערב כיפי," הוא קרץ לה, "אני גם אשמח שתבואי, כמובן."
הרמיוני חייכה. "אני אשמח."
"טוב, אז לא אפריע לך יותר," הוא קד קידה מגוחכת ומוגזמת וקרץ לה. הדלת נסגרה. הרמיוני לא הייתה בטוחה מי מהם סגר אותה.
ליבה דפק במהירות. הרמיוני נשמה נשימה עמוקה והחליטה להתחיל מלצחצח שיניים. אחרי שתעשה זאת, תוכל להתפנות לחשוב על הדברים החשובים באמת.
-----------------------------------
בערב הרמיוני מצאה את עצמה מחליפה בגדים במשך חצי שעה עד שבחרה את הגלימה המתאימה ביותר לדעתה לאירוע. הרמיוני שמה לב שהיא בודקת את שעונה כל 5 דקות לערך, שזה סימן שמראה חד משמעית על זה שהיא לחוצה מאוד.
אני חייבת להירגע, חשבה לעצמה לאחר שהתלבשה. היא ניגשה למטבח ומזגה לעצמה כוס יין – זה לא יוכל להזיק יותר מדי.
היא שתתה את היין כולו ברגע קצר, מופתעת מעצמה מעט.
רון מעולם לא השפיע עליי בצורה שכזו, ציין קול שקט במעמקי מחשבותיה.
הרמיוני חישבה בדיוק רב את הזמן שייקח לה להגיע לדירת התאומים והוסיפה לזמן זה 5 דקות נוספות. היא לא רצתה להיראות נלהבת מדי ואיחור של 5 דקות הוא לא מוגזם מדי או לא מנומס. נכון?
18:35 - הרמיוני התפעלה מעצמה כשהצליחה להגיע למפתן דלתם של התאומים בדקה המדויקת שאליה כיוונה. היא הרימה את ידה ודפקה בדלת. טוק-טוק-טוק.
"ג'ורג'י – תפתח את הדלת! יש אורחים!" היא שמעה את קריאתו של פרד.
"שכחת שאני חולה?? אי אפשר אפילו להיות חולה בבית הזה! אני הולך להדביק את הרמיוני בכל מחלותיי!" תשובתו של ג'ורג' נשמעה בחוזקה.
צעדים התקרבו לדלת. חיוך עלה על שפתיה של הרמיוני. כשהדלת נפתחה, ג'ורג' נגלה לפניה. היא זיהתה שהוא מנסה להדוף חיוך מעל פניו.
"היי, איך אתה מרגיש?" הרמיוני שאלה, מהססת אם מתאים לתת לו חיבוק במצב הנוכחי.
ג'ורג' לא נראה כמהסס. הוא תפס אותה לחיבוק עז והרים אותה בזרועותיו.
"ג'ורג'!" היא קראה, מופתעת.
"אמרתי לפרד שאני אדביק אותך!" ג'ורג' צחק.
"אני לא מודאג, כי אני יודע שאתה חולה במחלה שהיא בדרך כלל לא מדבקת," פרד העיר.
רגליה של הרמיוני נגעו ברצפה שוב. היא הבחינה בפרד, שבחן אותה במבטו, נשען על הקיר לידה וליד ג'ורג'.
גבותיו של ג'ורג' התרוממו. "כן?"
"למחלה שלך קוראים 'נואש-לתשומת-לב'. אני בספק אם גברת גריינג'ר תחטוף אותה בעצמה. המערכת החיסונית שלה נראית לי עמידה למדיי."
ג'ורג' הניח את ידו על חזהו, בפניו הבעה כאובה. "אחי, אני לא מאמין שככה אתה מפקפק בי, כשהמחלה מכה בי את אותותיה בצורה זו. אני אלך למיטתי ואקווה שאצליח להקים את עצמי לארוחת הערב שתבשלו לי..."
הרמיוני צחקקה מחילופי הדברים המוזרים בין שני האחים. הם תמיד ידעו לספק אקשן מהטובים ביותר.
רק הרמיוני ופרד נשארו בכניסה לדירה. "אז, מה שלומך?" פרד אמר, קולו השתנה לקול רך יותר כעת. "דאגתי לך."
משום מה, ההערה הקטנה הזו הכאיבה להרמיוני בליבה. הוא דואג לי כמו אח גדול, חשבה. ובאותו זמן, יוצא עם בת דודה של פלר...
"אני בסדר גמור, אין צורך שתדאג לי," אמרה הרמיוני באותו הטון שבו השתמשה בשיחות עם בכירים במשרד הקסמים. טון רשמי וקר. "מה אנחנו מבשלים היום?" התעניינה.
פרד הרים את גבותיו. שתיקה השתררה לפתע. הרמיוני חשבה לעצמה שהוא כנראה הבחין בשינוי במצב רוחה.
"היום נכין מרק דלעת ותפוחי אדמה בתנור," הוא אמר לבסוף. היא הלכה אחריו בשקט לתוך המטבח. הוא לא הסתכל עליה עד שהושיט לה סינר לבן ולקח לעצמו אחד זהה.
הרמיוני צחקקה לעצמה ולבשה את הסינר. היא קלטה שפרד החטיף מבט לכיוונה כשצחקקה.
"זה ממש כמו תחרות בישול בטלוויזיה," ניסתה להסביר.
"מה, כאילו, המוגלגים מצלמים את עצמם מתחרים בבישול ומשדרים את זה בפני כל שאר העולם?" פרד שאל, חיוך קטן עולה על פניו. הרמיוני הנהנה.
"שמעתי על זה..." חיוכו של פרד גדל.
"אם יצא לנו טוב היום, נוכל להציע את עצמנו". הרמיוני הרגישה את עצמה מפשירה וכך גם את האוירה בין שניהם.
"אני אחביא את השרביט שלי וכשהם לא יצלמו אשתמש בקסמים. הניצחון יהיה בכיס הקטן שלנו."
"זה יהיה מדהים," הרמיוני צחקקה.
פרד שטף את הירקות למרק והתחיל לחתוך אותם. הרמיוני קילפה תפוחי אדמה לתוך קערה גדולה.
"עכשיו ברצינות, איך את מרגישה?" פרד שאל לאחר עוד רגע של שתיקה.
הרמיוני הרימה את מבטה מתפוחי האדמה כדי לפגוש את עיניו הכחולות שבחנו אותה ברצינות.
"שהכל קצת מסובך לי," אמרה בלי לחשוב. ואז היא הרגישה צורך להסביר. "כל הסיפור עם רון היה כמו לחטוף התקף לב ולהבין שהחיים השתנו ומעכשיו באמת אין אפשרות לחזור אחורה –"
"היית רוצה לחזור אחורה אם היית יכולה?"
הרמיוני השתהתה. "הייתי רוצה שתהיה לי את האפשרות להתלבט," אמרה, נמנעת ממבטו במכוון. "ואז כל העניין של התקף-החרדה ערער אותי עוד יותר... אני לא אוהבת להרגיש שאין לי שליטה בחיים שלי."
היא חשבה שפרד יענה לה תשובה מתחכמת, או יסביר לה מה היא בדיוק אמורה להרגיש, אבל מה שהוא באמת עשה היה הפתעה גמורה עבורה.
הוא פשוט עזב את סכין-המטבח והתקרב אליה, בוחן בעיניו את הבעת פניה, שניסתה להישאר אטומה וחיבק אותה, מצמיד אותה לחזהו.
הרמיוני נשפה אויר לריאותיה בשקט. היה לו ריח טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא