הנרי ומקס

המשרד שבמזוודה שלי ושל הנרי התחיל להיראות כמו מעבדה - 5 קדרות להטו על הרצפה בצבעים שונים, על יד הקירות היו שולחנות גדושים במבחנות וחומרים, וגיליונות של תרשימים היו תלויים בכל מקום, לצורך ביצוע קסם האנימאגיה המורכב.
תקרת החדר היתה מלאה בעשן בכל מיני צבעים ונראתה כמו דיסקוטק. הנרי בדיוק החזיק בידו את גליון ההוראות ליום 45 לבישול השיקוי.
"מקס, תעביר לי מהארגז קורי פקעת של רפרף", הנרי אמר וקישקש משהו על הגליון שלו.
"היי! אנחנו צריכים קודם לבלוע עלה מנדרגולה!" אמרה דיאן, שישבה ישיבה מזרחית על יד אחת הקדירות.
בחודש וחצי האחרונים גיליתי עד כמה הנרי ודיאן הם זוג גאונים, וכמה הם יכולים לריב בגלל זה.
בעצם, לגביי הנרי ידעתי שהוא גאון לפני זה. הרי הוא התלמיד המצטיין בשכבה שלנו בשינוי צורה ובלחימה בכוחות האופל, ובעוד כמה תחומים.
אבל דיאן, אף על פי שאמא שלה גריפינדורית גיליתי שהשיבוץ שלה בריוונקלו הוא השיבוץ הכי ריוונקלואי שיכול להיות. דיאן פשוט יודעת הכל. כל שאלה שאנחנו שואלים אותה היא יודעת לפרט מה ואיפה אפשר להשיג ובאיזה ספר אפשר לקרוא על זה.
ואני?
אני עזרתי להם במה שצריך, אבל בסופו של דבר הרגשתי קצת כמו גלגל שלישי... כל פעם שהנרי ודיאן היו דנים באיזה משהו לגבי השיקוי, אני רק עמדתי בצד ולא הצלחתי לעקוב אחרי חצי מהמושגים שהם דיברו עליהם.
"אמרתי לך דיאן, אתמול היה היום השלושים שאכלנו עלה מנדרגולה!" הנרי המשיך להתווכח.
"כן, אבל כשהתחלנו זה היה יום לפני הירח המלא. חייבים להתחיל בירח מלא".
"זה לא רשום בשום מקום".
"אבל זה ברור. ככה עובדים עלי מנדרגולה".
היום היה היום הגדול. היום השיקוי היה אמור להיות מוכן. אם משהו ישתבש, אם נתבלבל בדבר הכי קטן, אנחנו יכולים להתקע בתור עצים או מושבי אסלה לשארית החיים. אפילו להתקע עם אבעבועות מוגלה לא נשמע לי כמו חוייה חיובית.
הנרי הניד בראשו בהכנעה. "טוב, אחריות שלך. נאכל עוד עלה מנרגולה."
הוא חילק לכל אחד מאיתנו עלה קטן. לעסתי אותו והרגשתי את הטעם המתקתק המוכר.
"מעניין לאיזה חיות נהפוך", אמרה דיאן.
"בטח את תהפכי לדוב שחור. ומקס יהפוך לכבשה, בגלל השיער הבהיר המתולתל שלו".
"ואתה לדוב נמלים עם עיניים בצבע חרדל ופירסינג לכל אורך האף הארוך שלו", אמרה דיאן.
הנרי נשף אוויר.
עבדנו עוד שעה והוספנו את הנגיעות האחרונות לכל אחד מחמשת השיקויים.
בסוף לקחנו את חמשת הקדרות, ושפכנו אותם על פי סדר לתוך הקדירה הגדולה והריקה במרכז החדר.
הצבע שלה נהיה שקוף כמו מים והיא התקררה לטמפרטורת החדר. היה לה ריח חרוך קל.
דיאן לקחה כף ועירבבה את השיקוי בחמש שמיניות איטיות.
"טוב", אמר הנרי.
"טוב", אמרתי.
"נקווה", אמרה דיאן.
"אז אנחנו צריכים לשפוך את זה על הגוף שלנו? בטוח לא לשתות?..." שאלתי.
"כן".
שלושת גיגיות גדולות שהכנו עמדו בפינות שונות של החדר.
הנרי מילא לכל אחד מאיתנו מבחנה, ומילא אותה בשני שליש גלון.
פסענו כל אחד ונעמדנו בתוך הגיגית שלו.
"יש דרך מסוימת שצריך לעשות את זה?" שאלתי.
"לא כל כך. רק לשפוך הכל על הגוף דרך הראש", דיאן אמרה. "לא צריך אפילו להתפשט."
הבטנו אחד על השני בחשש.
"בהצלחה", אמר הנרי והפך את המבחנה מעל הראש שלו.
הבטתי על דיאן, ושפכתי גם אני את הכל מעל הראש, מרגיש את קרירות הנוזל יורד במורד צווארי.

הפרק הקודם		הפרק הבא