Don't let me stop you

אני חייבת לציין שאין שום קשר בין האירועים של הספר לפאנפיק. רק כמה דמויות וזהו.

כמו אש ,בחום להבות.
כמו מימיי הימים , בשטיפת הגלים.
כמו אוויר , דמוי לרוח.
כמו הארץ , באפר של אדמה.

                                                                                א.ב

                                                                                 יסודות החיים.

העגלה נעצרה ברעש קולני . הסתכלתי מסביבי וראיתי רק קירות שיש ולפידים. ברקע שמעתי רעש מוזר.

זה נשמע כמו רעמים.או כמו בטן מקרקרת, רק הרבה יותר קולני. בעצם , רעמים זה תיאור יותר מדויק.

מפחיד ומטריד.ממתי יש רעמים בתוך בטן האדמה ? אלא אם כן לאמא אדמה יש בטן והיא מקרקרת.
הסתכלתי על הגובלין בשאלה. כנראה הוא ניחש את נושא מחשבותי .

"כן.דרקונים .אנחנו נמצאים במעמקי גרינגוטס . בחלק זה נמצאות הכספות הכי שמורות בעולם , של הבעלים הכי עשירים בעולם . מצטער על העצירה עלמתי , חיכיתי לאישור להכנס . יש לך את המפתח נכון ?"
הנהנתי לכיוונו . לא  יאומן , דרקונים. אמיתיים. שומרים על הכספת שלי .

אלוהים אדירים .

באותו רעש קולני ובאותה הפתעה העגלה המשיכה לנוע , הפעם לא כל כך מהר.
נהיה חם  והתחלתי להרגיש ריח של עשן .

עברנו את הכספת הראשונה . בחיי , לידה עמד ( או ישב ,או שכב..לא ממש הבנתי ) דרקון אמיתי ! מאחוריו במרחק של לפחות 30 מטר היתה דלת פלדה עם עיגול מאותר בראשי זאבים מסביב. כנראה סמל המשפחה שהכספת השתייכה אליה.

הדרקון עצמו היה גדול , בצבע ירוק ארסי . הוא נראה מאיים למדי אך לא עשה כלום חוץ מלהיות שם ולבהות באיום . הבנתי ללא מילים שלא מומלץ להתעסק איתו.

עברנו עוד הרבה כספות דומות לראשונה . כל הדלתות היו מאותרות בסמלים שונים , וזה רק הוכיח את השערותי. למרות זאת , הכספות לא נראו גדולות , ולכן לא הבנתי למה נזקק דרקון גדול בכדי לשמות על כספת אחת.

אחרי עוד כ-5 דקות של נסיעה העגלה נעצרה.

הגובלין פתח את הדלת הצרה של העגלה ויצא החוצה , מחכה שאצא בעקבותיו.

יצאתי והסתכלתי מסביבי.

במרחק של כ-100 מטר ממני היה דרקון.

הדרקון לא דמה כלל וכלל לשאר הדרקונים שיצא לי לראות.

 הוא נראה זועף יותר , גדול יותר , ובברור מאיים יותר. הוא לא היה קשור לשום דבר , ותהיתי ביני לבין עצמי למה הוא עדיין עומד שם כמו כלב שמירה נאמן. 'יכול להיות שזה קסם כלשהו.'
הדרקון נצבע באדום דמוי לדם , מבריק ועמוק.

זנבו כוסתה בקוצים ענקיים ומחרידים . ציפורניו היו ארוכות ועיניו בערו באש זהובה.

הוא לא עמד ולא שכב , עומד על המשמר , מוכן כל רגע לתקוף.

בהחלט היצור הכי מרתיע אך עדיין הכי מרשים ביופיו ואצילותו שראיתי מימיי.

הגובלין פנה אלי , במבטו נכח שמץ של לעג. בזמן האחרון הבנתי שמבטים כאלה מסוכנים ומביאים רק רע.

"את צריכה להתקרב אליו , ללטף אותו.  הוא צריך להיות בטוח שאת בת דסרוסייר בכדי להכניסך. אם לא תעברי את מבחנו , הוא לא ישאיר ממך כלום. " הבנתי מיד למה מבטו היה לועג. הוא צוחק עלי ! בטוח שאכשל!.

עיני לא שיקפו את מחשבותי , הן היו קפואות. כבר הזכרתי שאני שקרנית טובה , ושקרניות הן שחקניות מלידה.

"יש לי רק שאלה אחת קטנה . איך הוא ידע שאני בת דסרוסייר? "
"הוא הכיר את סב סבך , וגם את כל אבותיך למען האמת. הוא די צעיר , רק בן 382 . יש פה דרקונים וותיקים שמשרתים יותר מ-1200 שנה . הדרקון הזה – רומון , חיכה לבעליו כ-170 שנה , והתגעגע נורא לבית דסרוסייר. אז גשי אליו , ותשמחי את הקטן ! " הגובלין חייך ברשעות . הייתי בטוחה שבראשו אמר " תשמחי את הקטן עם ארוחה טובה ומסביאה! " . כבר הזכרתי שאני לא מחבבת גובלינים ?

הגובלין התיישב על הספסל שעמד ליד הקיר השמאלית והסתכל עלי , מוכן להצגה טובה.

טוב. אתם יכולים להיות בטוחים שברגע שהגובלין סיים לדבר אני הייתי מוכנה לוותר על העניין . דמאט ,  לא סתם לוותר. הייתי מוכנה לברוח משם בצעקות איימים בלי חשיבה מרובה. לעזזל עם כל העניין הזה. מה אני צריכה את כל זה? אני יכולה לחיות מצויין בלי לסכן את חיי בגלל איזה כספת מזורגגת.

לא ממש התפתתי לגשת להתחיל לשחק עם דרקון המחמד של אבותי רק בשביל לשמח אותו .

את האמת , התחרטתי על הרגע בו פתחתי את המכתבים הארורים האלה.

אבל למען עצמי , למען עתידי הזוהר אני אסתכן . כמו שביל שכנע ואתי , אני באמת בת דסרוסייר. אין לי ממה לחשוש . וגם , מעולם לא יצא לי ללטף דרקון . (אני מטורפת על חיות שונות , במיוחד אינטיליגנטיות כמו דרקון )

התקרבתי באיטיות לכיון הדרקון . סליחה , טעות שלי . התקרבתי באיטיות לכיוון של רומון .

אלוהים , אם מישהו היה שומע את ליבי ברגע זה. הוא דפק במרץ רב ,  כאילו רצתי עכשיו 2 קילומטר ברציפות בשיעור חינוך גופני בבית ספרי הישן.

התקדמתי באיטיות . הוא נהם , בוהה בי עם הלהבות הזהובות שלו . עשיתי עוד צעד.

כבר הייתי במרחק של 5 צעדים ממנו , והוא עדיין לא זז. רק בוהה.

עוד צעד.הושטתי באיטיות ובזהירות את ידי הימנית קדימה. רומון הצליף ברצפה בעזרת זנבו המאיים , והרעיד את כל המקום .נרעדתי ביחד עם הרצפה.

בצעד נואש התחלתי לדבר. לא ברור לשם מה , אבל הרגשתי שזה יכול להציל את מצבי.

"היי רומון . נעים להכיר , אני אליסה. אתה יודע , אתה הדרקון הכי מאיים והכי מרהיב פה בגרינגוטס, ואני יודעת על מה אני מדברת ..."

את האמת ? לא היה לי מושג על מה אני מדברת. הייתי כה מבוהלת , שתיארתי  את רומון בתור חתול. אני אוהבת נורא חתולים. תמיד אפשר לדבר איתם והם רק ימשיכו להתכחך בך בלקקניות ויביאו לך הרגשה שהם מבינים אותך .

רומון המשיך לבהות.

עשיתי עוד צעד.ועוד.וזהו. חיי נגמרו.

היד שלי היתה סנטימטרים אחדים מרגלו של רומון (הוא היה ענקי , לפחות 5 מטרים לגובה , וראשי בקושי הגיע לברכיו , אם יש לדרקונים בכלל ברכיים)

ידי הימנית נגעה ברומון .  הוא מצידו לא הראה התנגדות , להפך – הוא התחיל לגרגר ממש כמו אותם חתולים שאני כה מסמפטת !

הוא התחיל להזיז את רגלו כך שיצא שאני מלטפת אותו . הבנתי את הרמז , כך החתול שלי היה עושה כשרצה שאני אגרד לו מאחורי האוזן .

התחלתי ללטף את רומון , הוא מצידו המשיך לגרגר. מפי נפלט ציחקוק הסטרי משהו ומאושר.

אחרי כדקה של ליטופים , רומון זז הצידה , מאפשר לי ולגובלין המזורגג שכל אותו הזמן רק הביט בי בצער שלא אכלו אותי , להמשיך את דרכנו לכספת שהיתה כ-20 מטרים ממנו (רומון) .

אני והגובלין התקדמנו לדלת הכספת. הוא הרים את ידו השמאלית בעלת ה-7 אצבעות בדרישה,  ואני מצידי נכנעתי והבאתי לו את המפתח שביל הביא לי קודם לכן.

ברישרוש קל הגובלין הכניס את המפתח שהיתה לו צורה של קילשון בעל שלוש שיניים ( כלי המלחמה של פוסידון – אל הימים) לתוך עיגול שבתוכו היו מים . המים נראו אמיתיים כל כך , והתחילו לזהור באור כסוף ימי כשהכניס הגובלין את הקילשון והשלים את המלאכה .

בהדרגה המים של המעגל התחילו להתפשט על הדלת כולה, ובמהרה הדלת כבר איננה היתה מפלדה , אלה כולה עשוייה מיי אוקיונוס כחולים ונקיים.

המיים נשפכו הצידה , כאילו כוח המשיכה שינה את כיוונו ומשך את המים לצד שמאל , כמו דלת נפתחת.

הגובלין הוציא את הקילשון , והמים ישר נהפכו שוב לדלת פלדה שהיתה פתוחה . כאשר לקחתי מהגובלין את המפתח נכנסתי לתוך הכספת .הגובלין נתן לי את הפרטיות הנזקקת ומלמל משהו על כך שיחכה לי בעגלה.

נגלה לעיני נוף אמיתי. לא טבעי , אבל אמיתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא