עיניים

הפרק מוקדש ל-Snich girl חברה ממש ממש טובה שלי

התעוררתי מטפיחה על כתפי.

פקחתי את עיני, והבטתי באדם שהעיר אותי.

ציפיתי שזו תהיה מארי או יובל, אבל לא.

לא הכרתי את הילדה שעמדה מולי.

היה לה שיער שטאני חלק, עור בהיר, ועיניים תכולות גדולות שהביעו חמלה, הזדהות, עדינות, ביישנות, ומעט חשש.

אותו החשש שראיתי בעיני כל הסובבים אותי, חוץ ממארי, יובל, ואלן.

הילדה היא זאת שהעירה אותי.

״שלום.״ אמרתי לה בקול שקט.

הילדה נראתה מופתעת מכך שאני לא מתחילה לצעוק עליה.

אני לא נעלבתי.

אני רגילה לזה.

ככה זה תמיד, מאז ומעולם.

״ש-שלום״ גימגמה הילדה.

״אני ג׳ול, מי את?״ שאלתי אותה, עדיין מדברת בשקט כדי לא להבהיל אותה.

הכרתי ילדות כאלה.

ילדות טובות לב וביישניות.

הן היו כמו צבי קטן.

צריך להתייחס אליהן יפה ולדבר בשקט, אחרת הן נבהלות.

״א-אני אדל.״ גימגמה הילדה אבל עכשיו צבר קולה מעט יותר ביטחון.

״שלום״ חייכתי אליה.

פיטפטנו עוד כמה זמן, וכשירדנו למטה פגשנו את מארי, יובל, ואלן מחכים לנו.

המשכנו חמישתנו לפטפט, ואדל נעשתה חלק מחבורתנו תוך פחות מחצי שעה.

עדיין הרגשתי כאילו זה חלום, כאילו אני אתעורר בכל רגע.

אבל אם זה באמת היה חלום, אני לא רציתי להתעורר.

הפרק הקודם		הפרק הבא