אני והאדמוני

"דנה! קומי!" קרא פלאג בקולו המעצבן.
נהמתי בזעף בלי לפקוח את עיני.
המראות של היום הקודם רדפו אותי במשך רוב הלילה והרגשתי שבהחלט מגיעות לי עוד כמה שעות שינה.
"קומי כבר, בת אנוש!" התעקש פלאג.
הפעם התכרבלתי עמוק יותר בשמיכה ולא טרחתי לנהום.
נהמות עצבניות היו דבר כל כך.. מעייף...
"דנה!" צעק פלאג בנימת דחיפות, "אנשי האבן קמו לתחיה! לב אבן מוביל אותם למגדל אייפל!"
פקחתי את עיני, התיישבתי במיטתי, הושטתי את אגרופי קדימה וקראתי: "פלאג, שנה אותי!"
הטבעת השחירה, פלאג נשאב אליה וחליפת העל שלי הופיעה שוב בהבזקים צהובים: השמלה, הגרביונים, המגפיים, המסכה שכיסתה את ראשי והתנוססו עליה אוזני חתול, סרט הזנב והמטה בנדנו, כולם בצבע שחור ככנף עורב.
האישונים שלי נעשו שוב צרים ושוב הרגשתי מלאת חיוניות ואומץ.
שלפתי את המטה שלי מנדנו, הארכתי אותו בהעברת אצבע וזינקתי החוצה דרך חלון.
סחררתי את המטה מעל ראשי, נחתי על גג, נעצתי את המטה בגג, הארכתי אותו ונשענתי עליו כדי להתקדם לגג אחר, זינקתי לגג סמוך וחוזר חלילה, כך עד שהגעתי למחוז חפצי: בית הספר בו לומדת מרינט.
"אני באמת צריכה ללמוד איך קוראים לבית הספר הזה," מלמלתי לעצמי בעת שקיצרתי את המטה והכנסתי אותו לנדן.
הלכתי אל הכיתה של גברת בוסטייר, שהיתה ריקה מלבד מרינט ואדריאן.
"החתולה השחורה!" קרא אדריאן בנימת דחיפות ברגע שהבחין בי, "את חייבת לעזור לי! החברה שלי קלואי נחטפה על ידי מפלצת מאבן!"
"הוא לא מפלצת, קוראים לו אייון," תיקנה אותו מרינט בקול קר כקרח.
אדריאן הסתכל עליה במבט אשם ונעלב בו זמנית.
"מרינט, את יודעת מה קרה?" שאלתי.
"כן, האייון הזה חטף את קלואי ועוד ילדה שקוראים לה מילן!" ענה אדריאן.
"היא שאלה אותי, לא אותך," אמרה מרינט בארסיות, "ואני יודעת קצת יותר על מה שקרה. אייון כתב שיר למילן, הבחורה שהוא אוהב, כפי שהצעתי לו, אבל מילן נבהלה וברחה ממנו והוא שוב הפך למרושע!"
"הו," אמרתי ברוך והנחתי יד על כתפה של מרינט, "את באמת ניסית לשמח את אייון? את ילדה מדהימה. אבל למה את כל כך כועסת על אדריאן?"
"הוא הדביק מסטיק על המושב שלי," ענתה מרינט בזעף.
"באמת? בואי נשמע את הגרסה של אדריאן לזה," השבתי ושתינו הסתכלנו על אדריאן בציפיה.
אדריאן החזיר לנו מבט נבוך.
"אני נשבע שלא הדבקתי את המסטיק," אמר אדריאן, "ניסיתי להוריד אותו. לא חשבתי על זה שזה יראה כאילו אני מדביק את המסטיק כי... כל העניין הזה חדש לי. אף פעם לא הייתי בבית ספר ואף פעם לא היו לי חברים מלבד קלואי. נראה שאת באמת ילדה מדהימה, מרינט. את יכולה בבקשה לסלוח לי?"
מרינט היססה.
"נו, כאילו שאת יכולה להגיד לא לעיניים הירוקות המתחננות האלה," שידלתי אותה.
"בסדר," נכנעה מרינט, "רק תשתדל לא להיראות כאילו אתה מדביק דברים מגעילים על הרכוש שלי יותר אף פעם בחיים."
"אני מבטיח!" השיב אדריאן בהתלהבות והושיט את ידו ללחיצה.
מרינט לחצה את ידו בחיוך.
"טוב, הייתי שמחה להישאר עם שניכם אבל אני באמת חייבת לזוז," אמרתי, פתחתי את חלון הכיתה וזינקתי משם.
*מעברון של החתולה השחורה*
למרגלות מגדל אייפל התכנסו אנשי אבן ושוטרים.
לב אבן, יצור האבן הגדול מכולם, עמד על מגדל אייפל עצמו.
נחתי ליד החרק האדמוני, אבא של סברינה וראש העיר בורז'ואה.
"חרק אדמוני!" קראתי בשמחה, "טוב לראות שאתה בסדר."
"טוב לראות אותך, חתולה שחורה," ענה לי גיבור העל הצעיר.
לפתע הבחנתי שהיציבה שלו לא היתה בריאה לחלוטין.
הוא לא היה במיטבו.
"חרק אדמוני.." התחלתי להגיד.
"תהיו בשקט, אזרחים! אני צריך לדבר עם המפלץ!" קרא בחוסר סבלנות ראש העיר בורז'ואה, ואז צעק לתוך מגפון: "אני דורש ממך שתחזיר אלי את בתי!"
"יודע מה? בעונג רב!" הרעים בחזרה לב אבן ממקומו על מגדל אייפל והדבר הבא שראיתי היה גוש צהוב מטושטש מושלך לעברנו.
זינקתי כמונעת על ידי חוש על טבעי ותפסתי את קלואי בשתי ידי.
"לא הבטחתי כלום," היא אמרה מסיבה כלשהי.
מצמצתי בתדהמה.
אני לא מסוגלת לתפוס כדור שזורקים אלי ממרחק של שני מטרים. ממתי אני יכולה לתפוס ילדות שמושלכות אל הארץ ממגדלים?
קלואי קמה מבין ידי והתאחדה עם אביה.
"עכשיו אתם יכולים לתקוף!" קרא אבא של סברינה אל כוחות המשטרה.
"לא!" הזהרתי אותם, "אתם לא יכולים להתקיף! זוכרים מה קרה בפעם הקודמת?"
ראש השוטרים הסתכל עלי בזעף.
"אנחנו לא צריכים גיבורי על!" הוא אמר, "תנו למומחים לטפל בזה!"
"אנחנו אלה שהבסנו את לב אבן בפעם הקודמת," הזכיר לו החרק האדמוני.
אני הנהנתי בהסכמה.
"לזה אתם קוראים להביס?" ענה השוטר בבוז והחווה לעבר אנשי האבן, "אתם רק הפכתם את המצב לגרוע יותר! היה עדיף לפריז בלעדיכם."
נפלו פניו של החרק האדמוני.
"את יודעת מה, הוא צודק," הוא אמר לי בשקט ובראש מורכן, "אילו הייתי מספיק חזק כדי לתפוס את האקומה, כל זה היה נגמר. אולי אני לא ראוי להיות גיבור על."
"לא נכון," עניתי לו ואז פניתי אל אבא של סברינה.
"לא נכון," חזרתי, "לא היה עדיף לפריז בלי החרק האדמוני. בלעדיו פריז היתה שוקעת אל האבדון. אני מודה שדרוש אומץ כדי לירות על ענק ברובים, אבל כדי לירות על ענק ברובה מים דרוש סוג אחר לגמרי של אומץ. החרק האדמוני הוא גיבור אמיתי, האדם האמיץ ביותר שפגשתי ואני לא ארשה לך להוריד את רוחו. כי אש הרובים שלכם לא תנצח את לב אבן. האש שלו תנצח."
החוויתי לעבר החרק האדמוני, שנראה מעט המום מהנאום שלי ועכשיו גם לחייו היו מעט אדמוניות.
השוטר רוג'ר פתח את פיו כדי לדבר, אבל משהו הסיח את דעתו.
הצצתי מאחורי כדי לראות במה מדובר וראיתי את לב אבן פולט נחיל פרפרים בצבע סגול-שחור.
הנחיל התהווה ויצר צורת ראש, שהחל לדבר בקול רועם ומוכר: "גבירותי ורבותי, הקשיבו לי. שמי הוא הפרפר. חתולה שחורה, חרק אדמוני, הביאו לי את המופלאים שלכם: העגילים של החיפושית והטבעת של החתול השחור.
ככה הכל יחזור למצבו המקורי ואיש לא ייפגע. התושבים של פריז כבר סבלו מספיק בגללכם."
צעדתי קדימה תוך כדי שמחאתי כפיים לאט, מחקה את מרינט.
"ניסיון יפה, פרפר נחמד, אבל אני כבר דיברתי לפניך. תושבי פריז יודעים את האמת: אתה הוא האחד שבגללו כולם סובלים. אתה הפכת אנשים חפים מפשע למפלצות אבן. יש לי חדשות לספר לך, פרפר: אתה תביא לנו את המופלא שלך. כי עיני החתולה שלי ראו את עיניך הכחולות, ראיתי אותך משתנה וראיתי אותך משתנה בחזרה, וכשם ששכחתי את שמך כך גם אזכר בו. ואז יבוא סופך. זמן לעקור את הרשע!"
החוותי בראשי לעבר החרק האדמוני, ששלח את היו יו שלו אל מגדל אייפל, זינק לשם, פתח את היו-יו שלו ולכד את כל נחיל הפרפרים השחורים בהבזקים של אדום ולבן.
אנשי המשטרה, קלואי וראש העיר הביטו בו בהשתאות.
"אני מבטיח לכולכם: לא משנה מי ינסה לפגוע בכם, אני, החרק האדמוני, והחתולה השחורה נעשה הכל כדי להגן עליכם!" הוא הכריז ושחרר מתוך היו-יו שלו נחיל לבן וטהור של פרפרים שהתעופפו לכל עבר.
"וואו," לחשתי, "זה הרבה יותר מרשים כשזה קורה במציאות."
הארכתי את המטה שלי והצטרפתי אל החרק האדמוני על מגדל אייפל.

הפרק הקודם		הפרק הבא