מסדר עוף החול קורא הארי פוטר

מר דַרסְלי קפא במושבו. כוכבים נופלים בשמי בריטניה? ינשופים מתעופפים לאור היום? אנשים מסתוריים בגלימות בכל מקום? ולִחשוּש, לִחשוּש קטן על משפחת פּוֹטר...

ג'יימס: *מאוכזב מאוד* "למה רק לחשוש? לא מספיק כמה שהתאמנתי להיות הרודף-כדי שאת, ליל'ס, לא תתעצבני על הסניץ', ואז אומרים שזה רק לחשוש? חצי שנה לא הייתי בגלל וולדמורט, לא יותר."

לילי: "אתה לא עשית את זה בשבילי. עשית את זה כי משחק אחד לא תפסת את הסניץ', כיוון שהחזרתי לך על הפעם ההיא שכישפת אותי בטעות במסדרון, והדלקתי זיקוקים חלשים מתח לאפיך. ואז מרוב השפלה אתה הקרצת שזה בגלל שאתה כבר לא בקטע של 'לחפש'."

גברת דַרסְלי נכנסה לסלון עם שני ספלים של תה. אין ברירה. הוא חייב לספר לה משהו. הוא כיחכח בגרונו בעצבנות. "אה – פֶּטוּנְיָה, יקירתי – לא שמעת במקרה מאחותך לאחרונה, נכון?"

לילי: *חיוך מרושע* "היא כן שמעה. שלחתי לה צרחן... וככה דרסלי גילה בדיוק מה אני. איך היא הצליחה להרגיע אותו, לא מבינה."

כפי שציפה, גברת דַרסְלי נראתה מופתעת ומרוגזת. אחרי הכול, הם נהגו להעמיד פנים שאין לה אחות.

ארתור: "אז זה מה שהם עושים...?"

לילי: "ארתור, אל תתחיל לשגע אותי על כמה שהטקטיקות שלהם מרתקות..."

"לא," היא אמרה בכעס. "למה?"

ארתור: "כן, מולי, למה? למה את לא מרשה לי להראות לך דגמים של אסלות מוגלג..."

"ידיעות משונות בחדשות," מילמל מר דַרסְלי. "ינשופים... כוכבים... והיו היום בעיר המון אנשים שנראו מוזר..."

מרלן, ארתור: "נכון, הקוסמים לובשים בגדים מוזרים לדעתי."

"נו, אז מה?" רגזה גברת דַרסְלי.

ג'יימס: "ארתור, לא אכפת לך שאני מעתיק ממך? נו, אז מה? לילי, למה אי אפשר לשחק קווידיץ' בבית?"

"טוב, רק חשבתי ש... אולי... כל זה איכשהו מתקשר ל... את יודעת... החברים שלה."

הסטיה: "חסר לך שזה לא כולל אותי."

גברת דַרסְלי שתתה את התה שלה בשפתיים קפוצות.

פיטר: "זה אפשרי בכלל?"

רמוס: "טוב, אני יודע שאפשר לאכול א..."

פיטר: *מסמיק* "אתה לא חייב לספר לכולם מה אכלת לי כשהיית זאב וג'יימס קפץ לך על השפתיים."

מר דַרסְלי שָׁקל אם הוא מעז לספר לה ששמע את השם "פּוֹטר".

אלבוס: "אוו, ג'יימס, לילי, מוגלגים מפחדים ממכם! כל חלומי!"

*כולם מסתכלים עליו במבט מוזר*

אלבוס: "אוי, סליחה, אתם לא גרינדוולד. אני לא צריך להתחנף."

הוא החליט שהוא אינו מעז. במקום זאת הוא אמר בשיא הטבעיות שהצליח לגייס, "הבן שלהם – הוא בערך בן גילו של דאדְלי, לא?"

"נדמה לי," אמרה גברת דַרסְלי, לא בשמחה.

לילי: "לא היה נחמד לגלות שהיא באה לבית החולים שילדתי בו כדי לבקר חברה שלה שילדה והייתה ממש לידי. לא נעים.

"מה שמו שוב? האוַוארְד, לא?"

"הארי. שם מגעיל והמוני, אם תשאל אותי."

הארי: "דודה פטוניה רעה!" *הולך לבכות בפינה*

הפרק הקודם		הפרק הבא