יומנו של טום

הקרון המשיך לנסוע, ממשיך וצובר עוד ועוד מהירות. ניסיתי לעמוד בנסיעה, אבל הרגשתי כל כך רע.

ממתי יש קרוניות כאלה בבנק?

עצמתי את עיני, מקווה שלא לראות את המחילות הטחובות שנעות במהירות מסביבי יעזור לתחושה הכללית שלי.

למען האמת, זה עזר. באמת הרגשתי יותר טוב. אבל לא ממש טוב. הצלבתי את ידי השמאלית במין תפילה, מקווה שהסיוט הזה יגמר, בזמן שאחזתי את הקרון בידי הימנית, כל כך חזק שאם הייתי פותח את העיניים שלי הייתי רואה שהיא הפכה ללבנה.

העזתי להרפות את ידי רק אחרי שהקרונית ההיא עצרה. כלומר, ממש עצרה. טוב, לא באמת. המשכתי להחזיק אותה, רועד, גם בחמש הדקות לאחר מכן, לא מעז להרפות.

סלגהורן עמד לידי והתאפק שלא לצחוק- ראיתי את זה בפרצוף שלו- בזמן שנהג הקרון, הננס ההוא ניסה בעצבנות לשדל אותנו לצאת. "אין לי את כל היום!" הוא רטן, ורטן, ואז התפנה שוב כדי לרטון.

ניסיתי לסלוח לסלגהורן על הצחוק שלו. הוא היה כל כך נחמד אלי קודם, וראיתי שזה לא מכוונה רעה. האיש פשוט צחקן. טוב, אני מחודה. זה היה קשה.

יש לי פתיל קצר, ואני ממש לא מהטיפוסים הסולחים. ממש ממש לא.

כשנכנסתי לכספת הייתי המום. ואוו! כל זה שלי?

הכספת כולה בהקה בצבעי זהב, והייתה מלאה בהרים על גבי הרים של מטבעות זהובים נוצצים. אוניות, ככה הם קראו לזה. שם הגיוני, בהתחשב בזה שעל המטבעות היו מצוירות אוניות.

ולא סתם אוניות, אלא כאלה ששטות, כאילו זה היה סרט אנימציה שהוקרן על מטבע.

הרמתי אחד ומיששתי אותו. "מאיפה כל הזהב הזה? זה שלי? זה בשבילי?"

סלגהורן הביט בי במין הלם, ואז התעשת וצחק.

"זה? אה, לא. זה לא שלך. זה של העמותה שהסכימה לתת לך בנדיבותה קצת כסף בשביל הספרים והמחברות שלה" הוא אמר בקולו העמוק.

בנדיבותה? אני לא קבצן! אני לא רוצה ולא צריך נדבות!

באתי לכעוס כשהבנתי שזו הברירה היחידה שלי. בלי הנדבות לא יהיה לי שום דבר.

יבוא יום ויהיה לי מספיק כסף. הבטחתי לעצמי. הרים כאלה. אפילו יותר. יבוא יום.

הלכתי בעקבות סלגהורן, עכשיו קצת יותר שפוף. אחזתי בחוזקה בשק מטבעות הנחושת הקטן, בערך כל מה שיש לי בעולם הזה.

הנסיעה בחזרה הייתה בערך כמו הקודמת. לא הייתי קורא לה נסבלת, זה משהו שאף פעם לא אתרגל אליו.

אחרי שיצאנו מהבנק הבטתי בסלגהורן. "מה זה היה?"

"זו היה הבנק שלנו, בנק הקוסמים. כמו שכבר הבנת, זה מקום רע מאוד ללקוחות לא רצויים. לא שללקוחות רצויים הוא טוב במיוחד" סלגהורן המהם. הוא היה נראה קצת ירקרק. לפחות ירקרק זה לא ירוק כמוני.

"לאן אנחנו הולכים עכשיו?" שאלתי בענייניות, מתעלם מההערה של סלגהורן.

"עכשיו נלך לחנות הגלימות, נחפש לך דבר נחמד ללבוש" הוא חייך לעברי. דבר נחמד ללבוש? קיוויתי שהשק הזה יספיק לבגדים נורמליים, או לפחות יותר טובים מהבגדים שלבשתי עד עכשיו, בבית היתומים. או מהבגדים שהוא לובש. עדיין לא הבנתי איך הוא סוחב את הגלימה הזו.

נכנסנו ביחד לחנות הגלימות, ומהר מאוד כבר בחרתי לעצמי צבע לגלימה- ירוק. צבע שהתאים לגוון הפנים הנוכחי שלי, גוון שעדיין לא נעלם.

כשהראיתי לו את הבחירות שלי הוא הנהן וצחק. תגובה רגילה, שמתי לב. התחלתי להרגיש שלא משנה מה אומר, הוא יגיב כך.

"הצבע הזה מאוד מתאים לך! למען האמת, הצבע הזה הוא גם הצבע האהוב עלי, הצבע של סלית'רין"הוא הזכיר ומיד התחיל להפליג בסיפורים על הבית שאותו הוא מנהיג- בית השאפתנות, בית העורמה..

הרגשתי מיד איך אני רוצה להתקבל לבית הזה. כל כך רוצה! הגעתי למסקנה שהוא מתאים לי אפילו בלי לשמוע על הבתים האחרים.

בסופו של דבר, אחרי כמה שעות, יצאנו מסמטת דיאגון. לא הייתי מרוצה מהעובדה שרוב הציוד שקנינו היה ציוד יד שניה, או מזה שלא נשאר מספיק כסף בשביל ספר שיקויים או חיית מחמד, אבל הנחתי שאיאלץ להסתדר.

אני תמיד אסתדר. 

הפרק הקודם		הפרק הבא