full moon

הגעתי למדשאות של האוניברסיטה, על פני נשבה רוח קלילה, החורף מתקרב חשבתי לעצמי. נכנסתי לכיתת הלטינית שהייתה עדין ריקה, תמיד נהיניתי להגיע לכיתה ראשונה, כבר מגיל צעיר, אהבתי שקט.

ישבתי והירהרתי בשיחה שהייתה לי עם ג'ספר, הוא דואג יותר מדי.

שמעתי צעדים בתחילת המסדרון, שתי בנות נכנסו לכיתה ופיטפטו בקול רם, נגמר השקט.

כעבור כמה דקות הכיתה התמלאה לגמרי, אוליבר נכנס כמעט אחרון והתיישב מקדימה עם החבורה שלו. המרצה נכנס והתחיל השיעור.

השיעור היום היה קל, אז בהיתי בגבו של אוליבר, ואז כאילו הרגיש במבטי אוליבר הסתובב והסתכל בעיניי. הורדתי את מבטי אחרי כמה דקות, ונשפתי אוויר החוצה, זה עדין כאב.

בהמשך השיעור הקשבתי למרצה, בכל זאת נירשמתי לפה כדי ללמוד.

בהפסקה אוליבר ניגש אלי כשבידו סנדוויץ' מפלצתי

"היי, מה שלומך?"

"אני בסדר...בתאבון לך" אמרתי וחייכתי אליו חיוך רחב

"אממ..תודה, את עדיין יכולה לבוא היום נכון?"

"כן בטח, לאן הולכים הפעם?"

"לפארק"

"לפארק?"

"כן, ראיתי אותך מתסתובבת הרבה ביער אז חשבתי ש..."

באמצע המשפט קטעה אותו צעקה רמה  "אוליבר!!!!"

ראיתי את אחד הבחורים מהחבורה שלו, עומד מרחוק ומנופף בידו הוא התקרב אלינו בריצה

"היי אוליבר! חיפשנו אותך..." ואז הוא הסתכל עלי ואמר "אני מבין שאני מפריע" הוא גיחך ואז הרצין "בכל אופן טד מחפש אותך, זה די דחוף"

אוליבר הסתכל עלי במבוכה "אני מצטערת לונה, אל תשכחי ב7 כמו פעם קודמת, להתראות" הוא חייך אלי חיוך עגום במקצת והלך.

כאשר נגמרו הלימודים להיום, יצאתי מהאוניברביטה והלכתי לאט הביתה, הידיעה שג'ספר מחכה לי שם עשתה את השיבה הביתה למשו משמח יותר מבדרך כלל.

"שלום לך, חנונית"

"שלום לך, עצלן..."

"איך היה בבית הספר?" הוא שאל וגיחך

"אוניברסטיה אל תזלזל! היה משעמם, נדיר שאני לומדת משהו חדש"

"קראתי את הספר הזה שלך..."

"לאן הגעת?"

"סיימתי אותו, אבל יש לי שאלה..."

"שאל"

"למה סימנת את הפרק על אנשי זאב?" הוא נראה מסוקרן

"אה תודה שהזכרת לי, רציתי לשאול אותך משהו בנושא, לא היו לכם בעבר בעיות עם אנשי זאב?"

"היה משהו, אבל הגנו להסכם בסופו של דבר..." הוא נראה מהורהר

"אני עוד מעט יוצאת לפגוש את אוליבר"

"מתי?" הוא נראה מודאג קצת.

"ב7 בערך"

"לאן?"

"מה זאת החקירה הזאת?" שאלתי בצחוק.

"תעני..."הוא נראה רציני לגמרי.

"לפארק"

"בסדר" הוא נראה רגוע יותר.

ב7 יצאתי מהבית, שמעתי את ג'ספר עוקב אחרי עד שיצאתי מהיער, הפעם הוא באמת הגזים חשבתי לעצמי.

כאשר הגעתי לכביש אוליבר כבר חיכה לי מחוץ למכונית

"היי"

"היי" הוא הסתכל עלי במבט בוחן, בכף רגל ועד ראש. לפעמים שכחתי את ההשפעה שיש לי על אנשים, אז חיזקתי את ההסוואה של הריח, לפחות זה.

ניכנסנו למכונית ויצאנו לדרך.

אחרי כמה דקות הגנו לפארק ויצאנו מהמכונית. אוליבר העמיס על גבו תיק גב שנראה כבד.

"וואו" אמרתי, הפארק היה עצום

"כן, זה לא בדיוק פארק, זאת מין שמורת טבע כזאת, אני גר פה באזור" הוא עצר רגע והמשיך "את זוכרת שנפגשו ביער לפני שבועיים בערך?"

"כן"

"עדיין היינו בשמורה"

"וואו..."

הוא גיכח "בואי, יש הליכה קצרה ואז מגיעים לאגם"

התחלנו ללכת לתוך השמורה. נשמתי עמוק. הוא הסתכל עלי וחייך לעצמו.

"אני מקנאת בך"

"למה?"

"כל זה, זה הבית שלך בעצם"

"כן..."

"כשהייתי ילדה גרתי ליד יער כזה"

"מאיפה את באה?"

"אני...אני נודדת בזמן האחרון"

"מאיפה את במקור?"

"מהאזור..." העברתי נושא "כל המשפחה שלך גרה כאן?"

"כן " הוא אמר זאת בקול עגום מעט "מה עם המשפחה שלך? את שומרת איתם על קשר?"

"ההורים שלי מתו, ואין לי אחים" אמרתי בקור רוח

"אני מצטער...לא ידעתי"

שתקנו כמה רגעים ואז הוא אמר "הנה כמעט הגענו, תסתכלי אני חושב שכבר אפשר לראות את האגם"

התקדמנו עוד כמה צעדים ובאמת הצלחתי לראות את האגם מצנץ באור השמש שכבר שכמעט שקעה. הגברנו קצת את הקצב ואחרי עוד כמה דקות הליכה הגנו לאגם.

"צמאה?" הוא שאל ותוך כדי הוציא מתיק הגב שלו בקבוק מים גדול.

"לא תודה"

הוא שתה מהמים בלגימות גדולות ותוך שניות ספורות שתה חצי מהבקבוק.

הסתכלתי מסביבי על העצים והאגם שנראה כמו זהב מותך בשקיעה, רוח קלילה נשבה ויצרה גלים עדינים באגם.

אוליבר המשיך ללכת והוביל אותי למזח מעץ שנכנס פנימה לאגם.

"תחלצי נעליים ותורידי גרביים"

חלצתי את נעליי

"עכשיו תתבלי אותם בפנים"

מגע המים על ברגליי היה מרגיע, חייכתי אל אוליבר, הוא חלץ את נעליו והכניס את רגליו למים.

"הוווו..." הוא אמר כשהכניס את רגליו למים

גיחכתי "אז איפה בדיוק אתה גר?"

"את רואה בקצה השני של האגם עוד מזח?"

"כן"

"אני גר בערך חצי קילומטר מהמזח, במרכז של הכפר"

"והחברים שלך הם גם משם?"

"כן, אנחנו מכירים אחד את השני מגיל אפס" הוא לקח נשימה עמוקה  "אני מכיר אותם כל כך טוב שלפעמים אני מרגיש כאילו אני יכול לדעת על מה הם חושבים" הוא נאנח בעצב.

"זה דווקא טוב" הוא הסתכל עלי בהפתעה "לי לא נשאר אפילו חבר אחד מהילדות" חשבתי קצת והמשכחתי "בעצם, יש לי מעט מאד חברים"

"אני חבר שלך"

הסתכלתי עליו וחייכתי.

נשארנו שם עד שהחשיך. ואז הוא החזיר אותי לאוניברסיטה. הלכתי כל הדרך הביתה כשחיוך על פני.

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל אני ממש רוצה שתדרגו את הפיק כדי לדעת מה אתם חושבים עליו... תודה (:

הפרק הקודם		הפרק הבא