להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

לראשונה, מזה ימים, התעוררתי מאוחר.

"ג'יני!!!" שמעתי אל אליסה קוראת, ידיה מטלטלות אותי.

"אעמממ..." מלמלתי. "מההה?"

"ארוחת בוקר! עוד עשר דקות. קומי, כבר!"

"אוךךך," נאנחתי, מתהפכת. היה נחמד כל כך לישון! אני לא זוכרת על מה חלמתי, אבל זה היה חלום טוב, שבו אף אחד לא ניסה להרוג אותי. ויותר מזה – שלא היו בו, לא הארי פוטר ולא דראקו מאלפוי. אור שמש תקף אותי פתאום. "אעאגגג!!!"

"אני לא צוחקת איתך," אליסה קראה, באיום, מתחילה למשוך את רגליי. "את קמה. עכשיו!"

שפשפתי את עיניי וניסיתי לבעוט אותה ממני. "אני קמה. טוב! הנה."

היא נראתה מרוצה.

נאנחתי בעייפות. "עם חברים כאלה, מי צריך אויבים," מלמלתי, זוכה בקללה עסיסיתי מאליסה.

התלבשתי במהירות, מתעלמת מהמבטים המזרזים שלה.

"הנה – מרוצה?!" שאלתי אותה, ברגע ששתי הנעליים היו על רגליי.

"מאוד!"

***

"אני שונאת להתחיל את הבוקר עם שיקויים!" נאנחתי, בזמן שאליסה ואני ירדנו אל מרתפי הטירה.

"ועוד שיעור כפול!" היא הסכימה איתי.

"תסתכלי על הצד החיובי," היא אמרה.

"יש כזה?" הרמתי גבה.

"לפחות, סנייפ לא המורה יותר," היא משכה בכתפייה.

"איזה יופי," אמרתי, בסרקסטיות. "עכשיו קצת פחות גרוע. איזה מזל!"

כשנכנסנו לכיתה הצוננת, הרחתי ניחוח חמצמץ באוויר. האור היה עמום, כמו תמיד. על השולחנות נחו קדרות גדולות – מצביעות על כך, שהשיעור היום יהיה מעשי. ברגע הראשון, הכול היה נראה רגיל.

"למה עוד כיסא ליד השולחן שלנו?" לחשה ליסי, כשהתיישבנו.

אה, זה מה שהשתנה.

"אולי, סלגהורן שם לב שהשמנת," גיחכתי.

היא דחפה אותי. "אולי, זה בשביל שיהיה לך נוח לישון!" היא החזירה, מוציאה לשון.

צחקתי, דוחפת אותה בחזרה. "אוף, אנשים יזכרו לי את זה לנצח," אמרתי, מנענעת בראשי. "אין לי כוח!"

הדלת נפתחה וסלגהורן נכנס, בחיוך צוהל.

"בוקר טוב, תלמידים יקרים," הוא קרא.

"בוקר טוב, פרופסור," ענינו במקהלה, כמו חבורה של ילדים בגן. באמת, היה נראה לי כל כך מטומטם לעשות את זה בכל פעם, אבל סלגהורן אהב שכולנו עונים לו בסנכרון, אז לא הייתה ברירה.

"היום ניישם את מה שלמדנו בשיעור הקודם," הוא אמר, נעמד מולנו. "מי יכול לסכם בכמה משפטים את הנקודות העיקריות?"

התקפלתי בכיסאי. לא זכרתי מילה מהשיעור הקודם! במחשבה שנייה, זו, כנראה, הייתה טעות...

"וויזלי!" סלגהורן חייך לכיווני. "תרצי להזכיר לכיתה מה למדנו?"

לא כל כך...

כל כולי התרכז בלמנוע מהלחיים שלי להאדים, שלא היה לי פנאי לנסות, אפילו, להיזכר בשיעור הקודם.

ליס הבחינה בייאוש שלי ונחלצה לעזרתי. "שיקוי...כחעמ... שלווה...כחעמ," היא לחשה, תוך כדי שיעול.

"למדנו על שיקוי השלווה!" אמרתי בביטחון.

"יפה מאוד," הוא המשיך לחייך. היה נדמה, שהוא לא שם לב ליסי מתקרבת אלי בצורה מחשידה. "ומה למדנו לגביו?"

"זה שיקוי שגורם לאנשים שלווה," התחלתי בדבר המובן מאליו, מתפללת לעזרה. "ו..."

"חרדה," לחשה המושיעה שלי.

"וחרדה!" הוספתי. "זאת אומרת, פחות חרדה. הוא מפחית חרדה!" אמרתי, מתאמצת שלא לגמגם. היה קשה לעצור את הסומק מלהתפשט על פני והתחלתי להרגיש חמימות בלחיי.

"עוד משהו?" שאל סלגהורן.

"לבן..." לחשה אליסה.

"הצבע שלו הוא לבן," אמרתי. קיוויתי שזו הייתה הכוונה שלה.

"מצוין!" הפרופסור הנהן באישור. הרגשתי שאני מסוגלת לנשום שוב. "ולמי מאיתנו שלא חזר על החומר,"

מה? מי האנשים האלה?

"המרכיבים ואופן ההכנה מפורטים בספרי הלימוד שלכם."

"תודה!" לחשתי לליסי.

היא חייכה.

"השיעור של היום עומד להתנהל בצורה שונה מהרגיל. כפי שציינתי בשיעור הקודם, זהו השיקוי הראשון  ברמת בגרות שעליכם להכין. משמע – הוא קשה יותר מהשיקויים שהכנתם עד כה. לכן, החלטתי לצרף לכל אחד מכם מנטור."

מנטור?!

סלגהורן המשיך. "הצעתי לתלמידי השנה השישית להצטרף לשיעור שלנו. תמורת בונוס לציון שלהם, כמובן. רבים מהם קפצו על ההזדמנות. נצלו את הניסיון שלהם בחוכמה."

סלגהורן הניף את שרביטו, גורם לדלת האחורית להיפתח.

קבוצת שישיסטים נכנסה לכיתה. וכמובן, אין יכולתי לחשוב אחרת, שגם הארי וגם מאלפוי היו בניהם.

"בעוד רגע," סלגהורן פנה לשישיסטים. "אגיד לכל אחד מכם, לאיזה זוג הוא מצוות. לאחר שתתחלקו, אתן לכם כמה דקות להכיר אחד את השני. נתחיל את הכנת השיקוי מיד לאחר מכן. אם כן, זוהי החלוקה –" הוא החל לחלק אותם לשולחנות.

ליסי טופפה בידה על רגלי מתחת לשולחן. הסתכלתי עליה בהבעה אדישה, אבל ידעתי, שהיא מצליחה לראות את המתח, שמעבר לה. אצבעותיי איבדו תחושה. לא ידעתי להגדיר את מה שהרגשתי. מתח? ציפייה? חשש?

"הרמיוני גריינג'ר," שמעתי את סלגהורן אומר.

היישרתי אליה מבט. מה הסיכוי שהמזל יאיר לי פנים?

"תצטרפי לשולחן של מקס..."

שום סיכוי.

סלגהורן המשיך לחלק ואני המשכתי להגיד לעצמי 'אל תסתכלי עליו, אל תסתכלי עליו'. באיזשהו שלב, הפסקתי להיות בטוחה, על מי מהם אני מנסה לא להסתכל. אבל העיקר היה – שלא הסתכלתי.

"הארי פוטר,"

אוי לא. אוי לא.

לא שוב!

"אתה עם לאו טיילור ודילן ווקר."

נשמתי לרווחה.

"דראקו מאלפוי,"

אוי לא! אוי לא! בבקשה, לא!!!

"תצטרף לאליסה רובינסון וג'יני וויזלי."

אוי לא!

ליסי דרכה על רגלי מתחת לשולחן.

לפני שהספקתי לעכל את המתרחש, מאלפוי התיישב בכיסא הריק, שלצד אליסה. לא הצלחתי לעצור את אנחת הייאוש, שפרצה מגרוני. באמת – אני לא מצליחה להבין איך זה קורה! איך יכול להיות, שכל פעם שיש חלוקה אקראית של אנשים, יוצא שאני נדפקת?!

"כיף לשמוע שמעריכים את העזרה שלי," הוא לחש אלי, בסרקסטיות.

גלגלתי עיניים. ברקע שמעתי את קולו של סלגהורן, שהמשיך לחלק את הכיתה.

"ממש עזרה!" אליסה לחשה אליו, בחזרה. " אתה, בטח, כאן בשביל להכשיל אותנו."

מאלפוי גיחך. "למה שאני אעשה דבר כזה?"

"כי אתה פוץ שחושב רק על עצמו!" לחשתי. הייתי צריכה להתאמץ, כדי לשמור על קול חלש. הדם שלי הלם באוזניי.

מאלפוי, בתגובה, חייך את החיוך הכי מעצבן שיכולתי לתאר לעצמי. "אם אני חושב רק על עצמי," הוא לחש, בהתנשאות. "אין לי שום סיבה להכשיל אתכן. אם השיקוי שלכן מצליח – זה מעלה את הציון שלי!"

אוף, הוא כל כך מעצבן! לא הצלחתי למצוא תשובה טובה למה שהוא אמר. גם אליסה שתקה.

"תלמידים," הפרופסור משך את תשומת לבנו אליו. "אני מקווה שהספקתם להכיר זה את זה. זמן לעבור להכנת השיקוי!"

"איך אתן בשיקויים?" מאלפוי לחש.

הרמתי גבה והבטתי בו בשאלה.

"אני פה, בשביל לעזור לכן עם השיקוי, זוכרת?!" הוא ענה, בטון מתחכם.

המשכתי להביט בו, בהפגנתיות. הוא השאיר את מבטו עלי גם. קשה לי להסביר, אבל פתאום זה הפך למעין קרב מבטים משונה. אין לי מושג, באמת. אבל, היה לי ברור, שאני לא אהיה זו שאוותר ראשונה.

"מרלין, תמצאו חדר!" אמרה אליסה פתאום.

"מה?!" קראתי, בזעזוע, שוכחת שאנחנו באמצע שיעור.

היא לא אמרה את מה שחשבתי. היא לא. למה שהיא תגיד דבר כזה?! היא הולכת לחטוף. אני לא מאמינה, שהיא אמרה דבר כזה!

מאלפוי היה נראה נבוך. הוא הביט סביב וגירד את ראשו. כשהסתכלתי סביב בעצמי, הבחנתי בלא-מעט מבטים, מופנים לכיוונינו. חייכתי אליהם והחזרתי את המבט לשולחן.

"טוב, אנחנו צריכים להתחיל לארגן מצרכים לשיקוי," אמרתי, מחליטה לתפוס פיקוד. לא תכננתי לתת למאלפוי להוביל. היינו יכולות להסתדר בלעדיו. מבחינתי – שיישב לידנו, ישתוק ויקבל את הבונוס המפגר שלו.

אליסה הנהנה והתחילה לדפדף בספר הלימוד, מחפשת את שיקוי השלווה.

"עמוד 247," אמר מאלפוי, בטון היודע-כל שלו.

גלגלתי עיניים, בתגובה, מבינה – שהוא לא מתכנן להישאר בשקט.

התחלנו לעבוד על השיקוי. לאט-לאט הזמן עבר לו. ואני חייבת לציין, שהוא עבר ללא תקריות יוצאות דופן. ריכזנו את המרכיבים, ריסקנו אבני ירח, העברנו אותם לקדרה, ערבבנו עד שהתערובת הכחילה, מאלפוי זרק הערות מציקות, הוספנו עוד אבני ירח, התערובת הפכה לסגולה, מאלפוי ניסה שוב להוכיח שהוא כל-יודע, הרתחנו עד שהצבע השתנה לוורוד, הוספנו סירופ יחנון – ששינה את צבע התערובת לטורקיז... התקדמנו לפי המתכון, התערובת המשיכה לשנות צבעים ומאלפוי המשיך להיות מעצבן, אבל למדתי להתעלם מזה.

"וויזלי?"

הרמתי מבט.

מאלפוי בדיוק סיים לשקשק במרץ אבקת מחטי דורבן והעביר לי אותה. התחלתי להוסיף את המחטים לקדרה.

"זהירות, זה כבר כמעט אדום," אמר מאלפוי. "זהו!"

הנחתי את שארית האבקה על השולחן, בזמן שאליסה החלה לערבב.

"נצטרך להוסיף עוד, ברגע שזה יהיה כתום."

"מאלפוי, אנחנו יודעות לקרוא את ההוראות!" קראתי, בכעס.

"אני יודע," הוא הביט בי. "אבל צריך להיות מאוד-מאוד זהירים. חייבים לעשות הכול בדיוק ברגע הנכון."

"אני חושבת שאליסה יודעת לשים לב, מתי זה נהייה כתום," אמרתי, מרימה גבה.

"וויזלי, אני יודע שאת..." הוא התחיל ונעצר. "תקשיבי, אני באמת מנסה!" הוא קרא לפתע.

"מנסה – מה?!" כיווצתי את עיני. לא היה לי מושג למה הוא מתכוון.

הוא הסב את מבטו ממני.

"לא משנה" הוא משך בכתפיו. "צריך להוסיף עוד אבקה..." הוא הסב מבט לאליסה.

"אני על זה," היא הנהנה. צנצנת אבקת המחטים כבר הייתה פתוחה בידיה.

"מאלפוי, אני לא צוחקת," אמרתי, בטון מאיים. "כבר כמה ימים שאתה... מנסה... אני רק לא מצליחה להבין מה."

הוא הסתכל עלי. הרגשתי שמבטו חודר לתוך נשמתי והייתי צריכה לנשום עמוק, כדי להתנגד לדחף להשפיל מבט.

"עזבי..."

"אתם מוכנים להפסיק לפלרטט ולעזור לי?!" קראה אליסה.

"את מוכנה להפסיק להגיד דברים כאלה?!"   לחשתי, בזעזוע.

היא נראתה מרוצה מעצמה. "כמובן," היא חייכה. "אם תפסיקו ותעזרו לי! השיקוי עוד רגע רותח. אני צריכה להמשיך לערבב אותו, בזמן שמישהו אחר מוסיף אבקת קרן-חד-קרן. אז תחליטו מי מכם עושה את זה, לפני שהשיקוי מתקלקל!"

מאלפוי כחכח בגרונו.

"איפה זה נמצא?" שאלתי, בשקט.

מאלפוי הצביע על בקבוקון, שנמצא בקצה הרחוק של השולחן. בזמן שניגשתי לקחת אותו, הרגשתי את מבטו על גבי. הרגשתי את לחיי מתלהטות. כשהזכוכית הקרה נחה בידי, הרגשתי צורך לנפץ אותה על הרצפה. לבי הלם בחזי. כל כך רציתי שהשיעור הזה יסתיים כבר!

"ג'יני, תזדרזי!" קראה אליסה. "השיקוי כבר סגול. צריך להוסיף את האבקה עכשיו!"

הוספתי את האבקה, ממשיכה להרגיש את המבט הנוקב של מאלפוי.

"תפסיק להסתכל עלי ככה!" לחשתי, בכעס.

"אני מסתכל על השיקוי!" הוא ענה באותו הטון.

גלגלתי עיניים.

"הנה, תביאי לי, אני אערבב," הוא אמר לאליסה.

היא הנהנה. "תודה," היא אמרה, בגיחוך. "כבר כואבת לי היד."

"אל תתני לו!" הנפתי את ידיי. "הוא יהרוס לנו אותו!"

מאלפוי הרים גבה. "אני חושב שכבר סיכמנו, שאין שום סיבה שאני אעשה את זה."

נאנחתי. לא יכולתי לחכות שהשיעור ייגמר!

וקצת קיוויתי שלא...

מה!? זה לא נכון!

השיקוי שינה אט-אט צבע לסגול. שלושתנו ישבנו ובהינו בנוזל המבעבע. כשהשיקוי נהיה סגול לחלוטין, דראקו קם ממקומו והתחיל להוסיף בזהירות אבקת אבני ירח. היה משהו במבט המרוכז שלו, שלא הצלחתי להתיק ממנו את מבטי. ראיתי בזווית העין שאליסה שמה לב, שאני יושבת ובוהה במאלפוי. על פניה זרח חיוך מטופש. נשבעת, שאם לא היינו באמצע שיעור, היא הייתה חוטפת מכות!

חום התחיל להציף את פני. העפתי קצוות שיער מפני והסבתי מבט.

"כמעט סיימנו!" אליסה מחאה כפים, כשהשיקוי התקרב לכתום.

"אוקיי, זה החלק שצריכים להיות הכי זהירים אתו. אני אערבב. אחת מכן צריכה להיות אחראית על אבקת המחטים והשנייה על היחנון. היחנון זה החלק הכי בעייתי."

"אני אעשה את זה," אמרתי.

"טוב, אז אני אוסיף מחטים," אמרה ליסי.

"אני מתחיל לערבב באיטיות. רובינסון, תוסיפי ממש קצת מהאבקה כל פעם. צריך לשים לב מתי זה הופך להיות לבן."

ליס הנהנה.

"וויזלי, תהיי מוכנה עם היחנון."

"כן – צריך להיות ממש זהירים עם החלק הזה – אני יודעת!"

מאלפוי התעלם מהתגובה שלי. איך הוא מעז?! לא שאכפת לי...

בחרתי להתעלם באלגנטיות מהצביטה שחשתי בלבי.

"אוקיי – מספיק," הוא אמר לליסי, הפסיק לערבב והעביר לאש קטנה. "וויזלי – שימי לב שאת שמה שבע טיפות, בדיוק."

הנהנתי בביטחון, אבל הרגשתי את לבי הולם. ממש פחדתי לפשל. ולא בגלל הציון, למרות שלא יזיק לי להעלות את הממוצע. אני לא יודעת למה, אבל היה לי חשוב... לא יודעת. בכל מקרה, הייתי צריכה להתרכז. זה לא היה הזמן לפענח את הרגשות שלי. ניגשתי לקדירה וניסיתי לעצור את אצבעותיי מלרעוד. התחלתי להוסיף את הטיפות.

אחת, שתיים, שלוש...

הוספתי את הטיפה השביעית ונשימה עמוקה השתחררה מראותיי. מאלפוי כיבה את הלהבה ושלושתנו החלפנו מבטים מרוצים. השיקוי היה נראה בדיוק כמו בתיאור שבספר.

"עשר דקות לסיום השיעור," נשמע קולו של סלגהורן. "אני מקווה, שכולכם בשלבי סיום. מי שלא – אאשר לכם, באופן חד פעמי, להישאר גם בהפסקה, כדי לסיים את ההכנה. כפי שכבר אמרתי, זהו השיקוי המסובך ביותר שיצא לכם להכין עד כה."

החלפנו מבטים שוב ולא הצלחתי לעצור את החיוך מלהתפשט על שפתיי. היה משחרר כל כך, לדעת שסיימנו, שאנחנו לא צריכים להישאר לעבוד על השיקוי בהפסקה.

"כל מי שמסיים, נא לסדר ולנקות את עמדתו ולהשאיר מבחנה של השיקוי על שולחני לפני עזיבתכם."

סידרנו את העמדה בשתיקה.

"אני הולכת להביא מבחנה," אמרה אליסה והלכה אל קדמת הכיתה.

מאלפוי כחכח בגרונו, גורם לי להבין שנשארתי לבד אתו. נלחמתי ברצון להרים את מבטי אליו.

"וויזלי," הוא לחש.

כעת, לא הייתה לי ברירה, אלא להביט בו. מבטי פגש את עיניו הכסופות.

"יש משהו שרציתי שתדעי," הוא אמר ולחייו האדימו.

הפניתי מבט לקדמת הכיתה, מחפשת את אליסה. היא בדיוק לקחת מבחנה משולחן המורה והייתה עדיין עם הגב אלי. אם הייתי יודעת להזיז אנשים עם כוח המחשבה, זה היה מאוד עוזר לי עכשיו.

"וויזלי?" מאלפוי חזר על שם משפחתי.

סירבתי להביט בו.

"ביקשתי מסלגהורן שישבץ אותנו ביחד..."

הסבתי מבט בחדות. "מה אמרת?!"

הוא היה נראה מובך. הוא באמת היה נראה מובך. חלק במוחי צעק, שכל זה תרגיל ושאסור לי לשתף פעולה, אבל חלק אחר מילא את בטני בחום, ומנע ממני להקשיב לחלק הראשון. החלק הראשון המשיך למשוך את תשומת לבי, מתעקש שאשדר אדישות. הרמתי גבה ושילבתי ידיים.

"אני חושב ששמעת," הוא משך בכתפיו.

"שמעתי ואני מחכה להסברים," עניתי, בחדות.

הוא משך בכתפיו פעם נוספת.

"אתה מוכן להפסיק לעשות את התנועה הזאת?!"

הוא נשך את שפתו התחתונה, גורם לבטני לפרפר ולמוחי לקלל.

"או, את זאת?" לחשתי. הרגשתי חולשה בברכיי.

"את התנועה הזאת לא עשיתי אף פעם," הוא צחק.

"אני לא מאמינה," אליסה נעמדה לידנו. "הלכתי לחצי דקה ואתם כב..."

"שלא תעזי להמשיך את המשפט הזה!" קראתי בקול, מרימה אצבע מאיימת.

סלגהורן סימן לי לדבר בשקט.

אליסה צחקקה ומשכה בכתפיה. אחרי זה, היא ניגשה לקדרה ומילאה את המבחנה.

רגע לאחר מכן, נשמע הצלצול.

הפרק הקודם		הפרק הבא