יומני החצויים *תרגום*

קודם כל אני פרסמתי אתמול שאלה חשובה אז אני אשמח אם תענו עליה

הרחוב היה ריק, אולי בגלל שזה היה יום עבודה, או אולי בגלל שהאנשים היו חכמים ורצו כששמעו את הפיצוצים.

איפשהו מתחתינו, קאקוס שאג, קילל והציע לבני תמותה מבוהלים הנחות עמוקות על רולקסים מעט לחים.

חשבתי שיש לנו רק כמה שניות לפני שהוא ימצא אותנו.

סרקתי את הפארק, בתקווה למשהו שיעזור.

כל מה שראיתי היו ספסלים, שבילים והרבה צמחים.

רציתי שיהיה לנו ילד של דמטר איתנו.

אולי הם יכולים לסבך את הענק בגפנים, או להפוך פרחים לכוכבי נינג'ה.

מעולם לא ראיתי ילד של דמטר עושה את זה, אבל זה יהיה מגניב.

הבטתי באנבת'. "תורך לרעיון מבריק".

"אני עובדת על זה".

היא הייתה יפה בזמן קרב.

אני יודע שזה דבר מטורף לומר, במיוחד אחרי שרק טיפסנו על מפל ביוב, אבל עיניה האפורות נצצו כשהיא נלחמת על חייה.

פניה נצצו כמו של אלות, ותאמינו לי, ראיתי אלות.

הדרך בה החרוזים שלה נחו על גרונה - אוקיי, סליחה.דעתי קצת הוסחה.

היא הצביעה. "שם!" במרחק של כמאה מטרים משם, פסי הרכבת הישנים התפצלו והרציף המוגבה יצר Y.

החלק הקצר של ה- Y היה מבוי סתום - חלק מהפארק שעדיין היה בבנייה.

ערמות של שקיות אדמה ועציצי צמחים ישבו על החצץ.

זרועו של מנוף, שכנראה חנתה בגובה הקרקע, עמדה על קצה המעקה.

הרחק מעלינו תלוי טופר מתכת גדול מזרוע המנוף - ככל הנראה במה שהם השתמשו בכדי להניף ציוד גינה.

פתאום הבנתי מה אנבת' מתכננת, והרגשתי שאני מנסה לבלוע את מנהטן.

"לא" אמרתי. "מסוכן מדי." אנבת' הרימה את גבה.

"פרסי, אתה יודע שאני טובה במשחקי ידיים". זה היה נכון.

לקחתי אותה למשחקי ארקייד באי קוני, וחזרנו עם שק מלא כסף.

אבל המנוף הזה היה מסיבי.

"אל תדאג," הבטיחה. "פיקחתי על ציוד גדול יותר בהר אולימפוס."

החברה שלי: סודנטית מצוינת, חצויה - ואה כן - אדריכלית ראשית בעיצוב מחודש של ארמון האלים בהר אולימפוס בזמנה הפנוי.

"אבל את יכולה לתפעל את זה?" שאלתי.

"לך לשם. פשוט תפתה אותו לשם. תעסיק אותו בזמן שאני תופסת אותו".

"ואז מה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא