קוסם בלח"י

"הנדס אפ (ידיים למעלה)" שוטר בריטי נעמד מול הקבצן וכיוון אליו אקדח.

הקבצן רעד והרים באיטיות את ידיו.

שלושה שוטרים נוספים יצאו בריצה מהמסעדה ופנו אל יצחק.

"אתה! למה נתת לו כסף?" תקפו אותו השוטרים.

"זה מצווה.. זה כתוב בתורה.." מלמל יצחק בפחד אימים.

השוטר נאנח.

"בן כמה אתה?"  אני אגיד את האמת? הוא חשב.

"הייתי בן 11 שבוע שעבר."  נראה שהגיל שלי יכול לעזור..

"שם?"

"יצחק, יצחק כהן." מה הוא רוצה ממני אני רק בן 11?!

"שם ההורים?" עדיף להגיד את האמת נראה לי..

"חיה וישראל." 

כתובת מגורים?" הוא פוזל אל הקבצן שגם אותו שואלים שאלות. הוא מהנהן קלות.

"רחוב יפו 5." 

"תעודת זהות?"

"אה.. אני לא זוכר אותה אני רק בן 11.." איך הוא מצפה ממני לדעת?! אני רק בן 11!

"בלי התחכמויות!" הוא זעם. דמעות בצבצו בעניו.

"אני.. אני.. אני לא יודע!" הוא צבט את עצמו חזק עד שדמעות החלו לרדת. עכשיו זה היה יותר קל לעשות כאילו. 

אולי זה לא היה כאילו? אולי הוא באמת בכה מתסכול ומפחד?

"טוב נו.. הפעם שכנעת אותי אבל פעם הבאה.." השוטר התקרב אל יצחק כך שיצחק כבר יכל להריח את מה שהוא אכל לארוחת צהריים.  "פעם הבאה אתה מת." אמר השוטר והתרחק ביחד עם הקבצן והכניס אותו לניידת.

יצחק התיישב על המדרכה בדיוק איפה שהקבצן המזויף ישב. הוא החל לבכות.

יכולתי להציל אותו! ליבו זעק יכולתי להציל אותו מהבריטים הארורים האלה! יצחק הביט בניידת המתרחק וליבו נצבט. יכולתי להציל אותו! למה לא עשיתי את זה?! 

"אתה רעב ילדון?" יצחק הרים את ראשו וראה קצין בריטי עם כומתה אדומה. הוא וחבריו של יצחק ושאר הילדים בני גילו היו קוראים להם כלניות ע"ש הכומתות האדומות שלהם.

"לא במיוחד." ענה יצחק. היה זה שקר כמובן. בטנו קרקרה בקול והוא בקושי זכר מתי בפעם האחרונה הוא הכניס משהו לפה.

"אל תשקר לי." אמר הקצין בחיוך כשביטנו של יצחק קרקרה שוב. "לי עצמי יש ילד בגילך. אבל אני לא ראיתי אותו הרבה מאוד זמן." יצחק הבכין בדמעה קטנה על אפו של הקצין.

"אתן לך דבר מה לאכול." שינה הקצין את הנושא והוביל את יצחק אל תוך המסעדה הארמנית.

יצחק הביט סביבו. כל העיניים שבמסעדה הביטו בו. 

"תכירו: החבר הצעיר שלי - "

"יצחק כהן." מלמל יצחק בבושה.

"יצחק כהן!" הכריז שוב הקצין בקולו הרועם.

המסעדה מחאה כפיים. רובם היו שיכורים והאלה שלא הגיעו לפני זמן לא רב.

הזמן עבר ויצחק השתעמם בקלות. כל הבריטים כבר מזמן השתכרו ועכשיו הם רקדו ריקודים מטורפים על אחד מהשולחנות.

"אדוני? אולי אתה יודע מה השעה?" שאל יצחק כאשר התקרב לקצין אחר עם כוס גדולה של וודקה.

"עשרה לשמונה ידידי!" יצחק בהה בו. עשרה לשמונה?!

"מצטער חייב ללכת." אמר יצחק והחל לנסות לפלס את דרכו אל הדלת.

"יצחקוני? לאן אתה הולך?" תהה הקצין החביב שחסם את דרכו של יצחק אל הדלת.

"הביתה. הבטחתי לאמא שאגיע הביתה בשמונה.." אמר יצחק והסמיק מעט. 

"אני אקח אותך הביתה בניידת ואני אתן לך ללחוץ על כל הכפתורים!" יצחק הסמיק. הוא כבר לא היה ילד קטן אבל הוא לא רצה להעליב אז הוא הסכים.

"אך.. אילו הבן שלי היה כאן.." אמר הקצין והראה איך מדליקים את הרמקול ושאל אם הוא רוצה לנסות.

"איך קוראים לך?" שאל יצחק. אילו הקצין לא היה שיכור אז הוא בטח היה מתעצבן עליו על החוצפה לשאול את שמו.

"ארני." ענה הקצין ארני ולא הוסיף.

יצחק בחן אותו וראה בשולי המדים שלו מקל מבצבץ מכיסו.

יצחק הרים גבה.

"מה?" שאל הקצין ארני.

יצחק חיפש תירוץ טוב.

"מה הכפתור הזה עושה?" ארני צחק וטפח על גבו של יצחק.

"זה מדליק את הסירנות. רוצה לנסות?" שאל בחיוך.

"כן!" התלהב יצחק ולחץ על הכפתור של הסירנות.

שני הבנים צחקו ונתנו כיף. מיד כל המכוניות לפניהם ניסו לתת להם לעבור. וכאשר הם לא זזו מספיק מהר ארני הדליק את המיקרופון וצעק לתוכו.

"פנו דרך, פנו דרך, חמור עצלן שכמותך! פנו דרך!" ארני החזיר את ראשו לתוך הניידת והביט ביצחק.

מה הוא היה אומר אילו הוא ידע שאני גם בלח"י וגם קוסם? חשב יצחק בליבו.

"תזכיר לי איפה אתה גר?" 

"רחוב יפו 5." 

"אז אמרת לשוטר ההוא את האמת?!"

"כן."

"הינה הגענו." אמר השוטר ופתח בשבילו את הדלת.

יצחק יצא מהניידת אמר שלום לחברו החדש ארני ונכנס לביתו.

"אמא מה יש לאכול?!"

בבקשה תגיבו תתדרגו ותמליצו

הפרק הקודם		הפרק הבא