אוכלי המוות ולחש הקורונומוס

כרגיל, תזכרו לדרג, להמליץ, להרשם ולהגיב כי זה נותן מלאאאא מוטיבציה 

להמשך. תודה רבה לבטאית שלי, רוונה (כינוי: Brilliant Blunders). תהנו מהפרק!:

ויתו זכויות לג'י קי רולינג

---------------------------------------------------------------------------------------------------

הארי התעורר. הוא פקח את עיניו וגילה חדר חשוך. הוא ראה עוד שתי דמויות שוכבות לידו, אבל לא הצליח לזהות אותן. הוא לא זכר איפה הוא, למה הוא שם, כלום. ידו ימנית הייתה כבולה בשלשלת לקיר והוא לא הצליח לזוז יותר ממטר. הוא קם והלך לכיוון הדמויות, ואז הוא נזכר; הוא, רון והרמיוני נמצאים באחוזת מאלפוי ואוכלי המוות מתכוונים להטיל את לחש הקורונומוס. הוא ראה את שני חבריו, עדיין מעולפים ושוכבים על הרצפה ללא ניע. הארי גישש בגלימתו ובגלימותיהם של הרמיוני ורון ומצא את מה שחיפש: הרמיוני עדיין הייתה לבושה בבגדי העבודה, ובין היתר, סיכת שיער. אחרי כמה דקות הארי הרס את השלשלאות שכבלו אותו, את רון ואת הרמיוני, ורון והרמיוני התעוררו. כעבור שתי דקות גם הם נזכרו במטרת המשימה שלהם וקמו מהרצפה.
"מה עכשיו?" רון שאל בעודם בוחנים את החדר.
"אין איך לצאת," הארי השיב לו. "בסופו של דבר הם ירדו למטה ונוכל לנסות לנצל את זה ולברוח..."
"מאיפה לך שהם יבואו לכאן?" שאלה הרמיוני. "הם פשוט ינטשו אותנו."
"אנחנו צריכים עזרה," פסק רון. "ולצערנו, הפעם אין לנו מראה קסומה שיכולה ליצור באופן מקרי קשר עם גמדון בית."

מקגונגל סובבה את המפתח בחור המנעול בעוד כל סגל בית הספר מסתכל בה.
"מה זה?" שאל האגריד. מקגונגל פתחה את מכסה התיבה ולעיני כולם התגלה בקבוק מלא בשיקוי אדום בצירוף פתק.
"מה כתוב?" שאל נוויל את מקגונגל.
מקגונגל החלה להקריא בקול: "השיקוי שעומד מולכם הוא שיקוי רב עוצמה אשר הומצא על ידי אוכלי המוות. יכולותיו וקסמו של השיקוי מאפשרים לו להחזיר לחיים כל אדם אשר גופתו קיימת או כל שריד שלו.
זה הדבר השני שסנייפ אמר לי הבוקר!" אמרה מקגונגל. "להשתמש על דמבלדור ועליו!"

נשמעו צעדים יורדים במדרגות, כנראה בדרך למרתף, כמו שהארי והאחרים קיוו. "תתכוננו!" לחש הארי לשני חבריו. הרמיוני נשכבה על הרצפה כדי שהאורח שלהם יחשוב שהלחש עדיין פעיל ולא יחשוד, בעוד הארי ורון עמדו משני צידי הדלת. "אחת," לחש הארי. "שתיים." הם שמעו מפתח מסתובב בדלת. "שלוש!" זנב תולע שותק מרוב הלם, הארי ורון תפסו את ידיו ורגליו וריתקו אותו לרצפה בעוד הרמיוני שלפה את שרביטו, החלה לכבול אותו בחבלים בלתי נראים ולהקפיא את פיו.
"מעניין," אמר הארי לחבריו. "יש לי מן תחושת דה ז'ה וו מוזרה." שלושתם עלו במדרגות בשקט והשאירו את פטיגרו להיאבק בכבליו. בלי שאף אחד ראה אותם, שלושתם יצאו בשקט מהאחוזה ועלו על המטאטאים שלהם. לכולם היה ברור לאן עפים - המקום היחיד שהיה יכול להוביל את המתקפה ולהקצות לוחמים לפשיטה על אחוזת מאלפוי היה בית-הספר 'הווגורטס לכישוף ולקוסמות.'

"כמה טוב לשבת שוב על הכיסא הזה!" אמר דמבלדור בחיוך רחב בעודו מסתכל בפרצוף של פרופסור מקגונגל שניסתה לעכל את העובדה שהרגע היא החזירה את הקוסם הגדול ביותר בכל הזמנים לחיים. "איזה יום היום? באיזו שנה אנחנו? כבר היה לי יום הולדת?" שאל דמבלדור בנימה רגועה.
"חמישי, אלפיים ועשרים וכן, אדוני," ענתה מקגונגל בקול מהורהר.
"מה עשיתם למעבדה שלי?!" סנייפ נכנס בסערה למשרד וניכר כי שם לב לשינוים שמקגונגל ערכה במעבדת השיקוים. "מישהו מוכן להגיד לי איזה י-"
"חמישי," ענתה מקגונגל.
"באיזו-"
"אלפיים ועשרים," ענתה מקגונגל. "ויום ההולדת שלך כבר היה!"
"את מי זה מעניין?" שאל סנייפ בטון מבולבל.
"כדאי שאתם פה תראו את זה!" אמר האגריד בעודו נכנס למשרד בסערה, מתנשם ומתנשף ללא הרף. "דמבלדור כבודו!" קרא האגריד בהפתעה. "מה את-" ניסה האגריד לשאול אך מקגונגל קטעה אותו.
"אחר כך!" היא נבחה. "מה רצית להראות לנו?" היא שאלה את האגריד.
"זה פוטר!" הוא אמר בהתרגשות. "הוא חזר!" כל המורים רצו במורד המדרגות וסנייפ הצטרף אליהם בעל כורחו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זהו לביינתים! שוב תודה לרוונה, וכמובן תודה לכל הקוראים והקוראות! (אני בשאיפה להגיע למומלצים אז

תמליצו בבקשה).

הפרק הקודם		הפרק הבא