שלדים בארון המשפחה

"אני לא זוכר איפה הפלתי אותה!" התעצבן הארי, ופרק את תיסכולו בבעיטה בעץ.

"תנסה לשחזר מה בדיוק קרה," אמר רון בהיגיון.

הארי עצם את עיניו לרגע או שתיים.

"זהו זה! הפלתי אותה במושבה של העכבישים הענקיים!" רון מיד נסוג אחורה.

"יופי חבר, אבל בידיוק נזכרתי שיש לי... שיעורי בית! אני חיב לזוז! ביי!" והוא נעלם להארי והרמיוני.

"באור יום המקום הזה נראה פחות מפחיד," אמר הארי והסיט ענף מדרכו.

"לאן פונים כאן?" שאלה רמיוני.

"שמאלה," אמר הארי. הוא עוד לא ידע את זה, אבל הוא טעה, הוא היה צריך לפנות ימינה.

בשלב מסוים היער כבר נעשה סבוך ופראי.

"הארי, בוא נחזור הביתה. נוכל לעשות את זה מחר." התחננה הרמיוני.

"רק עוד... הנה זה!" אמר הארי, ובקריאת ניצחון הסיט כמה ענפים גדולים.

הם היו בקרחת יער קטנה, ובמרכזה היה אפשר לראות בבירור טיפות דם יבש.

"הארי," אמרה הרמיוני בשקט, "נראה לי שהגענו לזירת הרצח של קונפיליוס לאבגוד,"

"הי, מה זה שם?" שאל הארי והצביע.

הוא מיהר למרכז, והרים משהו שנראה לו בפעם הראשונה שבא לכאן עם האגריד כמו מקל.

"זה שרביט!" אמר בתדהמה.

נשמעו קולות רישרוש.

הרמיוני לא ביזבזה זמן על דיבורים, היא הרחיפה את עצמה ואת הארי לצמרת עץ אחת בצורה שהיו מוסתרים, אבל יכלו לראות.

שני אנשים עם גלימות ומסיכות של אוכלי מוות נכנסו לקרחת מהכיוון השני.

"זה בטוח פועל?" שאל אחד.

"נו פשוט תעשה את זה ואז נראה!" התעצבן עליו השני.

אוכל המוות הראשון הושיט את ידו לפניו ושם עליה אבן. הוא סובב את האבו שלוש פעמים.

"נו, קורה משהו?" שאל אוכל המוות השני בהתרגשות. "אתה רואה אותו?"

"לא."

"ככה חשבתי," אמר באכזבה. הוא הסתובב ואז...

"שתק!"

אוכל המוות שהרגע הסתובב התהפך וניסה לקלל את השני.

השני היה כל כך מופתע עד שלא ניסה לעשות שום אמצעי התגוננות-

פטריקוס טוטלוס!"

רגע לפני שנפל אוכל המוות לרצפה כמו קרש, הוא משך את המסיכה מעל פניו של אוכל המוות שקילל אותו.

עיני שקד ירוקות, שיער אדום כלהבה- לילי פוטר ברחה ממנו שוב!

הארי קפץ מהעץ והתחיל לרדוף אחריה.

"חכי! אמא!..." הוא שוב לא תפס אותה.

"הארי!" הרמיוני הגיעה אליו מתנשפת.

"תקשיב, בנוגע למה שראית-"

"זאת אמא שלי הרמיוני!"

"כן אבל-"

"אני יודע שאני צודק!"

"כן אבל-"

"אולי פעם אחת תאמיני לי?"

"אני מאמינה לך!" שאגה הרמיוני, "רק רציתי להגיד," הי הוסיפה בטון רגוע יותר, "שאם אתה צריך עזרה, אז אני כאן בשבילך. עכשיו אני מבינה למה לא גילת לנו למה את רוצה את אבן האוב. אני באמת לא הייתי מאמינה לך, וחושבת שזה הזייה, אבל עכשיו," היא נשמה נשימה עמוקה. "אם אתה צריך עזרה לגלות מה קורה כאן, פשוט תפנה אלי, טוב? עכשיו אני צריכה ללכת, אני צריכה ללמד את סטנלי."

הארי כמעט גילגל עינים מרוב תיסכול, היא כל הזמן מלמדת את סטנלי! הרמיוני כנראה חשבה לעצמה שהוא פרויקט שיכול לתרום לאלרגיה (לא משנה כמה פעמים הרמיוני אומרת את זה, הוא תמיד חוש על אלרג"ה בתור אלרגיה).

אבל הוא היה חייב להודות שמה שהיא אמרה לו היה מאד יפה.

הוא הרים את השרביט.

של מי השרביט הזה?"

אולי הוא יראה מה הלחש האחרון שהשרביט הטיל?

איך הלך הלחש הזה? פנריו אנטיקטאם?

טוב, שום דבר רע לא יקרה מניסיון כושל.

"פנריו אנטיקטאם!"

הוא הרגיש כאילו הוא נשאב למערבולת של צבעים ורוח, ואז חוזר, אלא שהפעם, הכול היה אפור.

הוא כנראה טעה במילות הכישוף ונכנס לאיזה זיכרון!

הוא הסיק את המסקנה המהירה הזאת בדיוק שראה שני אנשים בשרביטים שלופים.

אחד מהם היה קונפיליוס לאבגוד.

קונפיליוס החזיק בידו אבן.

רק רגע, אבן?!

הארי ראה את האיש השני מנסה להרוג אותו, וכל פעם קונפיליוס זז, אבל לבסוף, הוא הצליח להרוג את קונפיליוס.

הוא לקח את האבן וברח.

הפעם הוא נשאב למערבולת של הצבע האפור ורוח.

לבסוף שהוא נחת על הרגלים בעולם הרגיל, הוא התחיל ללכת בשביל, בעוד מוחו עמוס מחשבות.

אז לכן קונפיליוס מת!

איכשהו הוא גילה על האבן, ומישהו ניסה לקחת אותה ממנו!

כנראה אוכל המוות שהוא ראה קודם, חשב הארי לעצמו.

אבל שיצא מהיער חיכתה לו הפתעה גדולה. 

על האדמה היו חרוטות מילים.

ד"ש חם מלילי!

_________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היי!

בא לי לכתוב פאנפיק חדש אבל אין לי רעיונות.

אולי מישהי רוצה לכתוב איתי?

הפרק הקודם		הפרק הבא