זוכר אותך, זוכרת אותך

"מה השיעור הבא, הרמיוני?" שאל נוויל, רוכן להביט במערכת השעות שלו.

הרמיוני מלמלה בעצבנות, "שיעור תעופה"

נוויל החוויר ובלע את רוקו, "תעופה?"

הרמיוני הבחינה באי הנוחות שלו, וניסתה להרגיע אותו. "הלכתי לספריה כדי לקרוא קצת על תעופה. ספר מרתק, קווידיץ' בראי הדורות."

נוויל הביט בה, מלא תקווה. היא נתנה לו עצות, איך לתפעל את המטאט באוויר, ואיך לטוס בצורה חלקה. היא הייתה מתוחה בדיוק כמו נוויל, אך ניסתה להיראות אמיצה על ידיה שנאמה לכולם על מה שלמדה מקווידיץ' בראי הדורות. נאומה נקטע משום שינשופים החלו לעופף ברחבי האולם הגדול, משחררים מכתבים לתלמידים שתחתיהם.

הרמיוני חייכה כשקרעה לפתיחה את המכתב מהוריה. "התגעגעתי אליהם." היא מלמלה.

היא הפנתה את מבטה אל נוויל ושמה לב שהוא מחזיק בידו כדור זכוכית בגודל של גולה גדולה, עשן לבן בתוכו.

"מה זה?" היא שאלה בסקרנות.

"זה כדור זיכרון!" קרא נוויל. הוא הסביר שהחפץ בידו יגיד לו מתי הוא שוכח משהו. "תראי, מחזיקים את זה חזק ככה, ואם זה הופך אדום, זה אומר ש- הו.." כדור הזיכרון זהר פתאום בארגמן, "...ששכחת משהו..."

נראה כאילו הוא מנסה להיזכר במה שהוא שכח, כשלפתע, משום מקום, הגיע דראקו מאלפוי וחטף את כדור הזיכרון מידיו.

"היי!" קראו הארי ורון, נעמדים על רגליהם.

הרמיוני פתחה את פיה כדי לומר משהו, אך שמעה קול נוקשה.

"מה קורה כאן?" שאלה פרופסור מקגונגל, נועצת בהם מבט.

הרמיוני סגרה את פיה והסתכלה בדראקו מאלפוי ושני חבריה הגריפינדורים.

אל תגרמו לצרות, אל תגרמו לצרות! היא התחננה לעצמה, מציצה בעצבנות בבנים ובפרופסר מקגונגל.

דראקו הזעיף פניו והביט בהארי, רון ונוויל, לפני שהניח את הכדור בחזרה על השולחן. "רק מסתכל."

הוא התרחק משם, קראב וגויל מתהלכים אחריו, ונעצר. עיניו התקבעו על הרמיוני.

לחייה האדימו מעט, אבל היא הייתה נחושה להשיב לו מבט.

דראקו זקף גבה, והמשיך להתרחק.

"הפרחח המנוול הזה" נהם רון, מתיישב. "טוב שדחית את הצעת הידידות שלו, הארי."

הארי הנהן, "הוא ממש מזכיר לי את בן הדוד שלי."

"מאלפוי הציע לך שתהיו חברים?" הרמיוני שאלה, מקפלת את מכתבה לקיפול ההתחלתי.

הארי הסתובב אליה בגבה מורמת. "כן."

למה היא תמיד חייבת להיות כל כך רועשת? הארי שאל את עצמו.

רון כאילו קרא את מחשבותיו של הארי ופנה להרמיוני, "למה הקשבת לשיחה שלנו?" הוא שאל ברוגז.

הרמויוני גילגלה את עיניה, "סלח לי? קשה שלא לשמוע את מה שאתם אומרים. אני יושבת לידכם, אחרי הכל."

רון הביט בה, "בסדר אם ככה, שבי רחוק מאיתנו." הוא מלמל לפני שהמשיך בשיחתו עם הארי.

היא נתנה בו מבט ותחבה את מכתבה לתוך המעטפה. היא הציצה בשולחן סלית'רין וראתה את דראקו מאלפוי פותח קופסה עם ממתקים, שהוריו שלחו לו. הוא הציע לקראב וגויל, ודחף כמה לפיו.

הרמיוני נהמה בגועל והניעה ראשה בתוכחה. היא לא שמה לב שהיא קולנית מדי, עד שדראקו הפנה את ראשו לכיוונה.

כסוף פוגש אפור.

הוא נחר בבוז ואז הוריד מבטו להמשיך בפתיחת הממתקים שקיבל. הרמיוני הסתובבה לשמוע את דבריו של נוויל, אך לא יכלה להפסיק לשלוח מבטים לעבר דראקו. היה משהו לגביו שהיה מאוד מוכר, אך היא לא יכלה לומר בדיוק מה זה.

מחשבותיה נדדו פתאום אל דרייק, והיא חשה לא בנוח. היא שוב הביטה בדראקו וקימטה את מצחה. היא שכחה איך דרייק נראה, הרי עברו המון שנים מאז שהיו בקשר.

מלבד זאת, הם היו צעירים אז. היא לא יודעת כמה הוא השתנה פיזית, אם הוא לא השתנה לגמרי. היא רק זכרה את עיניו הכסופות ושיערו הבלונדיני. אבל לכל אחד בעולם יכולים להיות שיער בלונדיני ועיניים כסופות. היא שוב הביטה בדראקו והרגישה את ליבה פועם, באופן משונה, מהר יותר מאשר קודם. כשהמשיכה לבחון אותו, היא לא יכלה שלא לשים לב לשיער ולעיניים שהיו ממש כמו אלו של דרייק. אבל אולי זה פשוט צירוף מקרים?

לא יכול להיות! הרמיוני חשבה לעצמה, מנערת את ראשה כדי להיפטר מכל המחשבות הטיפשיות. לא ראיתי את דראקו כבר 6 שנים! הוא מוגלגי!

דראקו ניגב פיו והרים ראשו, תופס את הרמיוני בוהה בו. הוא הרים גבה והשיב לה מבט.

מסמיקה, היא השפילה את מבטה ולקחה נשימה עמוקה. דרייק היה מתוק, מאלפוי דביל. היא קימטה את מצחה כשמחשבה נוספת עלתה בראשה. "אבל אני זוכרת שרבנו על משהו..אח, איך יכולתי לשכוח על מה?" היא נאנחה.

נוויל הביט בה בסוג של בלבול, "הרמיוני, על מה את מדברת?"

היא הרימה את ראשה במהירות. "מצטערת. שכחתי משהו על המיטה." היא שיקרה, אוספת את חפציה וקמה. "נתראה בשיעור תעופה."

"אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה" הרמיוני מלמלה לעצמה, מסתכלת במטאטא שבידיה.

"הרמיוני, אל תגידי את זה!" התנשף נוויל, מרגיש מתוח בדיוק כמוה.

הם צפו במורה שלהם מדאם הוץ' מגיעה. היא נבחה עליהם פקודות, והלכה לקידמה כדי להדגים איך לטפס על המטאטים מבלי ליפול. הרמיוני, הארי ורון הביטו בשביעות רצון כשמדאם הוץ' אמרה לדראקו שכל מה שעשה עד עכשיו, בעצם טעות.

"עכשיו, בשריקה שלי, אתם מתרוממים מן האדמה," היא המשיכה, "שימרו על המטאטים שלכם יציבים, התרוממו כמה מטרים, ואז מיד רדו למטה על ידי הישענות קלה קדימה. בשריקה שלי.. שלוש.. שתיים.."

הרמיוני צפתה באימה בנוויל מתרומם, לפני שהמשרוקית נגעה בשפתיה של מדאם הוץ'.

"נוויל! מה אתה עושה!" היא צעקה, מתבוננת בו מרחף גבוה יותר ויותר.

כל הכתה החלה לצעוק לעבר נוויל שירד, אבל זה רק הלחיץ אותו יותר. הוא עלה מעלה מעלה, ועשה טעות כשהביט מטה. הוא השתנק, החליק לצד המטאטא וצנח על פניו, על הדשא מתחתיו.

מדאם הוץ' מיהרה לצידו, ועזרה לו לקום. היא פנתה לתלמידים והזהירה אותם שישארו במקומם ושלא ירחפו. היא הרימה את נוויל, והצמידה את זרועותיו בעדינות כדי להקל על הכאב.

התלמידים פתאום שאגו בהתרגשות כשעיכלו מה קרה. אבל, אף אחד לא היה רועש ונתעב כמו דראקו.

"ראיתם את ההבעה שלו? הגולם המגודל!" הוא גיחך, מסתובב לעבר חבריו הסלית'רנים.

הרמיוני נלחמה בדחף לזרוק עליו את המטאטא שלה. היא צפתה בפרוואטי ופנסי מטיחות עלבונות אחת בשניה, וקיוותה שהן לא יסבכו את כולם.

"תראו!" דראקו אמר פתאום, שולף משהו מהדשא. "זה החפץ הטיפשי שסבתא של לונגבוטום שלחה לו."

"תביא את זה, מאלפוי." אמר הארי, פוסע לעברו.

הרמיוני הרגישה את קיבתה מתהדקת כשצפתה בדראקו נותן בהארי חיוך נבזי.

"אני חושב שאני אשאיר את זה איפשהו, בשביל לונגבוטום, שיחפש. אולי על.. עץ?" אמר דראקו, מזנק על המטאטא שלו.

הארי חש את הדם פועם באוזנו. "תביא את זה!"

"בוא תיקח את זה פוטר" התגרה דראקו, כבר מרחף באוויר.

"לא!" קראה הרמיוני. "מדאם הוץ' אמרה לנו לא לזוז! אתם תסבכו את כולנו בצרות!"

הארי התעלם ממנה והתרומם מן האדמה, עולה מעלה מעלה, עד שיישר קו עם דראקו.

"תפוס אותו הארי!" רון קרא מעלה.

הרמיוני נעצה מבט בנער לצידה, "הם הולכים להסתבך בצרות!"

רון התעלם ממנה והמשיך לצעוק לעבר הארי, לא מודע לכך שהארי לא מסוגל לשמוע אותו. הוא השתנק לפתע, והפציר בהרמיני להסתכל מעלה גם היא.

דראקו השליך את הכדור לאדמה, והארי טס אליו במהירות אדירה. הוא הושיט את ידו ותפס אותו לפני שפגע בקרקע. הוא חייך לעצמו ונחת על האדמה.

"הארי פוטר!"

התלמידים סובבו את ראשם וראו את פרופסור מקגונגל רצה לעברם, ממלמלת מילים כמו "אף פעם" ו-"כל שנותיי בהוגוורטס" ו-"איך אתה מעז". היא ציוותה על כל מי שניסה להגן על הארי, שיהיה בשקט.

"פוטר, עקוב אחריי." היא נבחה עליו.

הארי תפס את דראקו מגחך לעברו, והרגיש כעס עולה בו.

הרמיוני נאנחה, ושילבה את זרועותיה. "שונאת להגיד 'אמרתי לך' ."

רון שילח בה מבט, "סתמי." הוא לחש לה.

הרמיוני צמצמה את עיניה והתרחקה ממנו, לא רוצה לגרום לעוד צרות.

הרמיוני פסעה אל תוך האולם הגדול, וצמצמה את עיניה כשהבחינה בהארי וברון. היא החליטה לנהוג בשיטה השקטה, על כך שנהגו כמו טיפשים. היא התיישבה כמה מטרים מהם, והחלה לשים אוכל על צלחתה. היא הבחינה בשיער בלונדיני ומיד הרימה את מבטה.

דראקו, קראב, וגויל דיברו כעת עם הארי ורון.

הו, נפלא. לא שוב. הרמיוני חשבה לעצמה, מגלגלת עיניים.

היא אכלה את הארוחה שלה, בעודה מקשיבה להם קובעים פגישה כדי לערוך דו-קרב קוסמים. היא שמעה את רון אומר שהוא השולייה של דראקו, ושואל את דראקו מי שלו.

הוא לא באמת מתכוון להסכים, נכון? היא נאנחה לעצמה.

דראקו הביט בקראב ובגויל ואמר, "קראב. בחצות, כן? נפגוש אתכם בחדר הגביעים, שם אף פעם לא נעול."

הרמיוני התבוננה בזעם בדראקו העוזב עם שני חבריו כבדי הגוף. נפלא. עוד צרה.

היא הפנתה את תשומת לבה בחזרה להארי ורון באכזבה. היא קמה וצעדה לעברם, מכחכחת בגרונה. "סילחו לי?"

רון הרים מבטו אליה ונאנח, "בן אדם לא יכול לאכול בשלווה במקום הזה?"

הרמיוני רשפה לעברו, אך הסתובבה להארי. "לא יכולתי שלא לשמוע על מה אתה ודראקו מדברים.."

"מתערב שיכולת" מלמל רון, מניד בראשו.

היא התעלמה ממנו והמשיכה, "ואסור לכם לשוטט בבית הספר בלילה. תחשבו על הנקודות שתאבדו לגריפינדור אם תיתפסו. זה יהיה ממש אנוכי מצידכם."

"וזה לגמרי לא עניינך." אמר הארי, מפנה אליה את גבו.

"להתראות" אמר רון, מסתובב גם הוא.

הרמיוני נעצה מבטה בגביהם לפני שהסתערה על מושבה. "לריב עם מאלפוי." הרמיוני מלמלה לעצמה, מנידה בראשה לשלילה. "טיפשים מטופשים."

היא המשיכה לרטון לעצמה לאורך המסדרונות כשלפתע התנגשה בדמות גבוהה.

"אאוץ'" גנחה הרמיוני, מוצאת את עצמה על הקרקע, תיקה נוחת על בטנה.

הדמות השניה על הקרקע גנחה גם היא.

הרמיוני התרוממה במהירות, ואספה את ספריה מהרצפה. "מצטערת." היא מלמלה. "לא ראיתי לאן אני הולכת."

"ברור" הטיח האדם בו התנגשה.

הרמיוני קפאה כששמעה את הקול הגברי המוכר. היא המשיכה למלא את תיקה בספרים שהתפזרו, לא מעזה להרים את מבטה.

היא נעמדה וכחכחה בגרונה, נותנת לשיערה לכסות את פניה. "טוב. ובכן, להתראות."

הנער גיחך וחסם את דרכה. "ובכן, אם זאת לא גריינג'ר."

היא הפנתה את ראשה אליו ונתנה בו מבט נוקב, "מוטב שלא תיפגש עם השניים האלה! אתה תסבך את גריפינדור בצרות!"

חיוכו של דראקו התרחב, "עוד סיבה ללכת."

הרמיוני נתנה בו מבט סולד, ושילבה את זרועותיה. "תלך, ואני אספר למדריך הראשי."

הוא גלגל את עיניו, "לכי מפה, גריינג'ר. את תסבכי ככה גם את הבית שלך."

היא צמצמה את עיניה, אך לא אמרה דבר. יצור דביל.

"אני מזהירה אותך, מאלפוי."הרמיוני ירתה לעברו, מכתיפה את תיקה ונותנת לו דחיפה כשחלפה על פניו.

היא המשיכה להתרחק ממנו, מציצה אחורה רק פעם אחת. גורם צרות טיפש. היא חשבה לעצמה, נועצת מבט בצלליתו.

בסוף אותו יום, היא ניסתה למנוע מהארי ורון ללכת, אבל בסופו של דבר הלכה איתם. הם חיכו במקום שקבעו במשך המון זמן. נוויל ראה אותם והצטרף אליהם.

הרמיוני הודיעה להם שדראקו לא עומד להגיע, אך הם נשארו במקומם. כך היה עד ששמעו את חתולתו של פילץ'. הם הסתלקו משם, אך נתפסו על ידי פיבס המפחידן.

"תלמידים מחוץ למיטה! תלמידים מחוץ למיטה!" פיבס קרא בשמחה.

הם רצו במהירות אל תוך חדר ריק וקפאו על מקומם. הם שמעו את פיבס מנחה את פילץ' למקום לא נכון, ונשמו בהקלה. הם הסתובבו לפגוש ביצור בעל שלושה ראשים, חוסם את דרכם. הרמיוני יכלה להשבע שהוא עומד על דלת לכודה. הם נחפזו לעזוב את המקום וחזרו אל חדר המועדון הבטוח.

ברגע שהרמיוני הסדירה את נשימתה, היא סיפרה להם על הדלת הלכודה. היא נמנעה מלומר שדראקו הבריז להם. היא נתנה בהם מבט זועף אחרון, לפני שהלכה אל חדר השינה שלה.

היא עלתה על המיטה והביטה בתקרה, מוטרדת, וכעוסה בגלל שני הבנים.

לפחות מאלפוי קיבל את האזהרה שלי ולא בא. היא חייכה לעצמה, נשכבת על צידה. היא עצמה את עיניה, ונתנה למוחה להיסחף.

רציתי להגיד שאני שונאת דארמיוני אבל הפיק מקסים והייתי חייבת לפרסם

הפרק הקודם		הפרק הבא