מרי פופינס והוגוורטס

על הספסל שלידיהם עמדו שני ילדים, בן ובת וכשג'יין ראתה אותם היא חשבה שבחיים שלה לא ראתה שני ילדים כל כך לא דומים. הילדה הייתה בהירה בעלת שער בלונדיני שנדמה היה שעוברים גלים של כסף כל כמה שניות והיו לה עיני תכלת ענקיות ויפיפיות. וככל שהבת הייתה בהירה, כך הילד היה הפוך.

הוא היה כהה עם רעמת תלתלים מקורזלת סביב ראשו. שני הילדים עמדו בשני קצוות הספסל וצעקו זה על זה בפנים אדומות.

"מייקל! אולי אתה מוכן לסגור ת'פה ש'ך!" אמרה לו ג'יין בעוקצנות. כי עד עכשיו מייקל פשוט עמד ובהה בילדה עם פה פעור

לפתע הילדה שמה לב והיא קפצה מן הספסל בניתור קליל ונחתה סנטימטר מפרצופו של מייקל הנבוך. "שלום, אולי אפשר לעזור לכם?" היא שאלה וניערה את מפל הכסף הבלונדיני שלה.

"אה... אהמהם..." גמגם מייקל והרגיש שאפשר כרגע לחתוך לו את האוזניים ולשים אותם בתוך סלט ירקות.

"אל תשים לב אליה," אמר הילד והסיט כמה תלתלים סוררים אחורה ואז קפץ גם הוא בניתור קליל ונחת לצידם. "היא תמיד כזאת, דרך אגב שמי רובי."

"אה, קוראים לי מייקל וזאת אחותי ג'יין."

"גם אנחנו אחים," אמרה הילדה. "קוראים לי ג'ודי. אה – מה?" כי ג'יין ומייקל פשוט בהו בה.

"רגע, אמרה ג'יין. "אתם אחים??"

"ולא סתם אחים, אחים תאומים," הוסיף רובי בהנחה ומייקל הגדיל את רוחב פיו הפעור לגודלו המקסימלי.

ג'ודי פלטה אוףף ארוך ועצבני. "למה כל מי שאנחנו אומרים לו את זה שואל תמיד את אותה שאלה?

"אולי כי יש לנו אימא שהיא חצי וויליה ואבא מדרום אפריקה?" אמר רובי בצורה כאילו זאת הייתה השאלה הכי קשה בעולם.

"וילד שמתנהג כמו פוץ אחד ענק ," קראה ג'ודי ונעמדה בחזרה על הספסל.

"וילדה שמתנהגת כאילו היא נמצאת בגג העולם ולא מסכימה לוותר לאחיו הקטן ממנה (חשבתי שהם תאומים, מלמל מייקל.) בדקה וחצי, על אוניה ושלושה גוזים."

"אתה, אל תגיד לי מה לעשות. אני יותר גדולה ממך!!!” צווחה ג'ודי ולחייה האדימו.

"נו באמת ג'ודי," קרא רובי באוזניים ורודות. "תראי איזה רושם את עושה על ג'יין ומייקל. זאת לא מצווה לחשוף את השיגעון שלך לעיני חברים חדשים."

ג'ודי הביטה בו ארוכות והתנשפה כמה שניות ואז התקרבה אליו עד שאפה כמעט נגע באפו. "אתה, חכה, חכה," היא סיננה אליו ואז ניתרה מספסל. "זה נראה לי הדבר הכי חכם שאמרת עד עכשיו. באמת לא נראה לי שכדאי שג'יין תראה אותי עצבנית."

"כי היא תתעלף במקום," מלמל רובי.

ג'ודי נתנה בו עוד מבט מזרה אימה ואז ניגשה אל ג'יין. "גם אתם באתם לקנות כאן את כל הציוד החדש להוגוורטס?"

"כן," ענתה ג'יין. "אני מניחה שגם אתם."

"נכון," ענה רובי.

"ת'אמת," אמר מייקל. "אנחנו מ'זה הופתענו כשקיבלנו ת'מכתב."

"ההורים שלכם מוגלגים?" שאל רובי בסקרנות.

"כן," ענתה ג'יין וענן של דאגה העיב על פניה. "אני בטח אהיה בפיגור אדיר בכיתה. הרי אני לא יודעת לעשות כלום."

"אל תדאגי, כולם ככה," הרגיע אותה רובי.

"אני בעצמי יודעת בקושי רק כישוף אחד. פשוט עשיתי אותו היום בבוקר בשרביט של אבא בלי שהוא שם לב." אמרה ג'ודי. (וזה יצא לה בטעות, הוסיף רובי)

"מה נשאר לכם לקנות?" שאל מייקל בסקרנות.

"רק שרביטים," ענה רובי.

"לא נכון," קראה ג'ודי. "אני צריכה לקנות גם גלידה בשבילי". היא הצביעה על חנות צבעונית ורועשת שעמדה מאחוריהם

"לא נכון היא בשבי... החל רובי לצעוק אבל מייקל קטע אותו:

"גלידה? בשביל מה צריך גלידה?"

"ככה," אמרה ג'ודי ונערה את מפל הכסף הבלונדיני שלה. "אבא נתן לנו המון כסף בשביל לקנות את השרביטים והוא גם הרשה לכל אחד מאיתנו לקנות לו משהו קטן אבל הוא הזהיר אותנו שזה לא יעלה יותר מאוניה ושלושה גוזים. שאלנו את המוכרת והיא אמרה לנו ש – "

"שהדבר היחיד שעולה אוניה אחת ושלושה גוזים," קטע אותה רובי. "זה גביע גלידה אחד. וה - ילדה הזאת, לא מסכימה לוותר לי, אפילו שאני יותר קטן ממנה."

"אתה הוא זה שצריך לוותר לי." צווחה ג'ודי ושערה הכסוף החל להתנופף בחוזקה למרות שלא נשבה רוח.

"אנחנו צריכים לקנות שרביטים." מיהרה ג'יין לומר כשראתה את שערו של רובי מתנפח לממדים מסוכנים עד שהוא היה נראה כמו קיפוד.

ג'ודי הסתובבה לעברה אך לא הסתכלה עליה על מקור הצל שנפל של פניה של ג'יין.

"מה אני שומעת?" אמר לפתע קול מתנשא מאחוריהם. "עוד לא קניתם שרביטים אפילו?"

הפרק הקודם		הפרק הבא