אילו לא הייתי קוסם

הפרק הבא מוקדש לירחוני+ שתמיד דואגת לדרוש בשלום ההמשך לפאנפיק!

כל שאר היום לא הייתי מרוכז. כל המורים העיפו אותי מהשיעורים ונשלחתי למנהל פעמיים.

בקיצור- יום חרא!

באמצע השיעור האחרון, כשישבתי על הרצפה במסדרון מחוץ לכיתה, קיבלתי הודעה.

פוטר, זה אני דראקו.

אם אתה גבר, תפגוש אותי היום ברחוב .....בנין מספר 5, בשעה 7 וחצי.

כיביתי את הטלפון במהירות ובהיתי בקיר מולי. שם הרחוב היה מוכר לי ונזכרתי שאחרי המסיבה דראקו אמר לי שהוא גר שם.

למה הוא רוצה שאבוא אליו?

טוב, אין לי ממש ברירה, אני חייב ללכת כדי להוכיח לו שאני גבר ולא פחדן! וחוץ מזה, הוא לא מפחיד אותי. אני גדול ממנו בגוף ואין לו סיכוי עלי!

קמתי בעצבים, לקחתי את התיק ויצאתי מבית הספר, מקווה ששום מורה לא רואה, כי הצילצול עדיין לא נשמע.

הייתי בסטרס כל היום. בשעה 6 דודה פטוניה כבר גירשה אותי מהבית אחרי ששברתי את דלת הארון שעמד בסלון. נו באמת, על מה העצבים? לא הבנתי, הוא גם ככה היה מכוער נורא.

הלכתי לפארק הקרוב והתחלתי להתאמן במתקני כושר, מנסה להעביר את המתח.

כשהגיעה השעה 7 ורבע כבר הייתי מזיע כולי. יצאתי מהפרק והלכתי לפי המסלול של וויז אל הכתובת שדראקו שלח לי.

בגלל שזה היה קרוב לבית של הדרסלים הנחתי שגם אם דראקו שכר כמה בחורים ג'אברים שידפקו לי מכות, אני אוכל לברוח הביתה במהירות.

למרות שניסיתי לשכנע את עמצי שאני לא מפחד לא יכולתי לעצור את דפיקות הלב המהירות שלי כשעמדתי מחוץ לדלת הבית. הרצתי במוחי כמה תרגילם שלמדתי פעם בהגנה עצמי ואז לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.

אישה שנראתה עדינה פתחה אותה. היא היתה דומה לדראקו רק עם שיער חום ארוך ופס לבן אחד לכל אורכו.

"אתה הארי"? היא שאלה בקול נעים. הנהנתי בלחץ.

"בא היכנס" היא הזמינה אותי אל תוך הבית הענק שהיה מרוהט בראוותנות. "דראקו מחכה לך" היא אמרה והצביעה על מדרגות לקומה מעל  "קומה הבאה, הדלת האחרונה מימין"

"תודה" אמרתי בקול צרוד מעט, היבטטתי סביבי ואז התחלתי לעלות לאט במדרגות מלווה במבטה של אימו של דראקו.

דלת חדרו של דראקו היתה פתוחה מעט. הצצתי לבפנים. להתפעתי, לא היו שם לא בחורים שריריים ולא שום דבר בסגונון, אלא רק בחור בלונדיני ורזה ששכב על המיטה שלו.

דראקו הסתובב אלי פתאום, וכשראה שאני עומד שם עבר לישיבה "תכנס הארי" הוא הזמין אותי.

נכנסתי בחשש מבטי מרצד לכל עבר, בודק אם מישהו מתחבא מאחורי הדלת, רק מחכה שאכנס מספיק בשביל לדפוק לי נבוט בראש...

"הכל בסדר הארי?" שאל דראקו "אתה מחפש משהו"?

"אה.. לא" גימגמתי "פשוט הייתי בטוח שיחכה פה מישהו שינסה להרביץ לי" הודיתי.

דראקו צחק צחוק עצוב "למה אתה חושב שאני ארצה לפגוע בך"? הוא שאל ובחן אותי

"לא יודע" הסמקתי "אולי בגלל שנתתי לך סטירה היום"? ניסיתי לנחש. ברגע שאמרתי את זה עלה בי גל חרטה ענק. הבנתי שאני אפילו לא הייתי בטוח אם דראקו היה קשור לכל הסיפור עם הסרטון וסתם נתתי לו כאפה ושהפלתי אותו.

"אני.. אני מצטער דראקו" אמרתי לו "ממש מצטער"

הוא חייך במבוכה. "זה בסדר הארי" הוא אמר והתרומם מהמיטה, מתחיל להתקרב אלי "מישהו היה צריך להעמיד אותי במקום".

טוב, זה היה נכון.

 נשענתי על הקיר כשדראקו התקרב אלי. הוא הביט בתוך עיני והניח יד אחת על הקיר לידי חוסם אותי.

"אתה יודע"? הוא אמר בשקט "אף אחד מעולם לא סטר לי"

צחקתי. "אתה רוצה לומר לי שאבא שלך סבל אותך כל השנים האלו בלי להרביץ לך"? גיחכתי.

"אתה לא מפחד ממני" העיר דראקו. נחרתי בבוז, שחצן שכזה.

לא ראיתי את זה בא. גם לא כשפניו היו סנטמטרים ספורים משלי. גם לא כשכבר הרגשתי את הבל פיו על עורי.

רק כשפתיו מצצו ברכות את שלי, הבנתי שהוא מנשק אותי. אשכרה מנשק אותי.

ראשי נהדף אחורה אל הקיר כששפתיו נצמדו לשלי ברוך. לרגע קפאתי ואז ניסיתי להעמיק את הנשיקה. זה הרגיש טוב כל כך.

אבל אז זה נגמר. באותה מהירות שבה זה התחיל.

הוא הביט בי לרגע בעיניים גדולות ומפוחדות ואז פשוט הסתובב ורץ מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא