אילו לא הייתי קוסם 2

המזוודה נתקעה באבן שפה שבלטה מעט מהמדרכה, וגרמה לזרועי להתעקם. פלטתי אנחת כאב חנוקה והמשכתי לגרור את המזוודה בידי השניה במורד הרחוב התלול.

את כל ההלם שהייתי בו בדקות האחרונות החליף עכשיו זעם בילתי נגמר.

זעם על דראקו. זעם על הטיפשות שלי. וזעם על החיים בכללי.

"היי הארי" ענתה בלה לשיחה הטלפון, כבר בצילצול השני.

"בלה," ניגשתי ישר לענין "יש מצב שאת יכולה לאסוף אותי מוקדם יותר, כמה שיותר מוקדם שאת יכולה?" איכשהו, תוך כדי גרירת המזוודה, החזקתי אצבעות שהיא תסכים.

"למה?" חקרה בלה "הייתי בטוחה שדראקו לא יתן לך לזוז ממנו עד שממש אגרור אותך משם" היא אמרה בגיחוך קל, לא מודעת להשפעת מילותיה עלי.

"אה... כן, פשוט... דראקו, אה, לא. בעצם, אני..." הופתעתי מרמת המשפט המגומגם והלא תחבירי בעליל שכרגע הוצאתי מפי. לא ידעתי איך לתרץ לה את בקשתי.

"אה... אוקי" בלה נשמעה מופתעת מעט, אבל ברגישותה הבינה שמשהו קרה, ולא לחצה "אני אהיה שם עוד כמה דקות".

"תודה בלה, אני אחכה בסוף הרחוב" הודתי, ולפני שהיא תספיק לתהות גם על זה ניתקתי את השיחה, תקעתי את הטלפון בכיסי האחורי והתיישבתי על ספסל עץ בקצה הרחוב, מקווה שדראקו לא יצא אחרי.

אחרי כמה דקות, שבהן כבר הספקתי לימס לכדי שלולית כבר חמישים פעמים, רכב אפור, שפניה העגלגלות של בלה ניבטו מהשמשה הקידמית, חצה את הרחוב לכיוני.

"אתה צריך עזרה עם המזוודה" היא שאלה בחביבות מתוך הרכב כשפתחתי את הבאגז'.

"לא תודה" מלימלתי בשפתיים קפוצות ממאמץ והרמתי את המזוודה.

"אז אהמ... איך היה?" בלה נראתה טיפה מובכת, אחרי שתיקה של כמה דקות.

"היה בסדר" עניתי בחצי פה, מנסה לא להתעמק יותר מידי בשאלה.

"אחרי שתפרק את המזוודה בחדר שלך והכל, תגיע לחדר מורים ומדריכים, אני אארגן לך ציוד לקראת תחילת הלימודים" אמרה בלה ונענעה בראשה לקצב מסיקה שמחה שהיא הפעילה.

"זה מתחיל כבר מחר בבוקר?" ביררתי בעייפות.

"כן, אז כדאי שתתארגן מהר, שתוכל לישון מוקדם".

הנהנתי אליה מהמראה שבקדמת הרכב, לא טורח לספר לה שכנראה שזה לא יקרה, כי את הלילה הזה אני אצטרך לנצל כדי להשלים את כל כמות עבודות החופש שנתנו המורים, מה שהייתי אומר להספיק לעשות במשך כל החופש, וכמובן, לא עשיתי.

לא היה לי שום חשק לכלום. אולי רק לדפוק לעצמי את הראש בקיר עד לאיבוד הכרה טוטאלי.

אחרי נסיעה די קצרה, שבה בהיתי בחלון, מדמין בעיני רוחי כל מיני דברים כואבים ואכזריים שאני יוכל לעשות לדראקו, הגענו אל הפנימיה.

די הופתעתי לגלות שהתגעגעתי.

יכול להיות שאני מרגיש כאן בבית?!

טוב, מה שבטוח, שבבית אני מרגיש כאן יותר מאשר שהרגשתי מתישהו אצל הדרסלים. זה גם שיפור כלשהו.

הנחתתי את המזוודה על האספלט החם, וגררתי אותה בחוסר חשק אל בנין הפנימיה, מקווה לא לפגוש אף אחד או אחת שאצרך להסביר למה בדיוק מצב רוחי ירוד כל כך.

או למה על כף ידי מבפנים ישנם סימני נעיצה חזקים של ציפורניים.

"הארייייי!".

ברגע שפתחתי את דלת חדרי מעט, עוד לפני שראיתי משהו הרגשתי זרועות נכרכות סביבי בחיבוק מוחץ, ואת ריחה המוכר של ג'יני עוטף אותי.

"כן, גם אני התגעגעתתי ג'ין" אמרתי, בטוח שצלעותי עומדות לצאת ממקומן מעוצמת החיבוק "נחנק" מילמלתי.

"אוי" ג'יני הרפתה קצת "מצטערת. פשוט... התגעגעתי אליך מאוד! לא ראיתי אותך חודש!". התרחקתי ממנה לאט, ולא יכולתי להתאפק מלחייך או מלהתכחש לכך שהתגעגעתי אליה מאוד. הרגשתי שהיא כמו אחותי.

"אה..." גימגמה ג'יני וסקרה את פני "אתה לא נראה טוב".

"תודה ג'יני" אמרתי בטון נעלב ונכנסתי אל החדר, גורר אחרי את המזוודה המסכנה.

"לא, לא התכוונתי במובן כזה" אמרה ג'יני ונופפה בידה בחוסר סבלנות "התכוונתי לזה שאתה חיוור ויש לך ממש שחור מתחת לעניים".

"נו ברור" קרא קולה של אליסיה מתוך האמבטיה "את לא באמת חושבת שהם בילו בלילות ביחד בסתם לישון".

ג'יני פלטה סידרת גיחוחים/ השתעלויות לא ברורה.

נשפתי בעצבים ונזקרתי על המיטה, קובר את פני בכרית. מילותיה של אליסה חדרו עמוק. נזכרתי בכל הלילות שלנו. בנשיקות. בכרבולים. בחיבוקים. בלחישות באוזן.

זה הכל היה הצגה.

"וואו, באמת קרה משהו" אמרה ג'יני מעלי, דאגה מתלוות לקולה הפעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא