לינדה רקוויל

תודה רבה לחנה, בחורה מסוכנת

שביטאה את הפרק

"משהו היה אמור לקרות?" שאל בון.

"כן, ציפיתי למשהו יותר דרמטי, לינדה" הוסיף שון "טוב, דרמטיות ולינדה כנראה לא חברים כל כך טובים" הוא נאנח אנחה מזויפת.

"חכו שניה!" קפצתי.

טוב, אתם במילא לא תאמינו לי, אז אין סיבה שאספר.

יודעים מה, אני חוזרת בי, בשביל הכמה מוזרים שמאמינים, אני אמשיך.

איך אני אסביר לכם?

מצאתי את עצמי בסלון לא גדול. על הקיר היו תמונות משפחתיות. בתמונה אחת ראיתי תינוקת, בת חודש בערך, שבחור שהיה נראה בן שבע- עשרה בערך החזיק אותה. היה לו שיער שחור, עיניים ירוקות- טורקיז ופרצוף צוחק.

הייתה שם תמונה של שקיעה בחוף הים, התמונה זאת ממש נתנה לי חשק לקפוץ למים.

בתמונה אחרת נראתה המשפחה כולה, ש-

"לינדה די!" צעקו בון ושון ביחד, וקטעו את רצץ מחשבותיי.

נראה לי שהדבר היחיד שהם מסכימים עליו הוא שלצעוק עלי זה חשוב.

"מה?" שאלתי בתמיהה.

"תגיעי כבר לקטע החשוב" הם דרשו בתוקף.

ואני בטוחה שאם הם היו נראים, הייתם רואים שני מוזרים מגלגלים עיניים.

טוב, נגיע לחלק החשוב:

על הספה באותו סלון ישב הבן מהתמונה, כשלידו עומדת בת שנראית כחברה שלו.

היו לה עיניים אפורות כסופה, שיער בלונדיני אסוף בקוקו מבולגן ועור שזוף, היא הייתה ממש יפה. אבל.. ההבעה שלה הייתה...

איך לומר? קצת מפחידה...

על השולחן היו מפוזרים ניירות רבים, ובכללי, החדר היה נראה כאילו ירד שם גשם של ניירות.

"פרסי" נאנחה הבת "איך אתה חושב שאתה תעבור את המבחן הזה?"

אוקיי אז לבן קוראים פרסי, דווקא מתאים לו.

"אממ... סליחה? קוראים לי לינדה, פה זה פרסי ג'קסון" מלמלתי והרגשתי, ובצדק, ממש מטופשת.

"כן, הבנו שקוראים לבן פרסי, אבל לא צריך הרבה מידי מוח כדי להבין שלמקום הזה לא קוראים פרסי" נאנח שון.

"אמ...פרסי ג'קסון?" שאלתי שוב

"כן" ענתה הבת במקומו והחליפה מבט עם הבן, סליחה, עם פרסי "מה רוצים ממנו עכשיו?" היא נאנחה.

"טוב אז אני כאן כי-" התחלתי לומר אך שניהם קטעו אותי בבת אחת.

"ענייני חצויים".

"מה?" שאלתי בבלבול. עכשיו היה תורי לא להבין.

"אלים אדירים," מלמלה הבת "עכשיו נצטרך ללכת להציל את העולם, להפסיד את המבחנים שלנו, ולא ללכת ללמוד ברומא החדשה"

טוב, לבת הזאת, לא יזיק קצת אופטימיות.

טוב, לגמרי נמאס לי כבר לקרוא לה 'הבת'.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותה.

להפתעתי, במקום לומר את שמה היא רק ענתה: "אני לא נותנת את השם שלי לאנשים שאני לא סומכת אליהם"

"וואו היא ממש מנומסת" הכריז שון.

"כן לא חשבתי שנפגוש מישהו פחות מנומס ממך, שון" מלמלתי, לא קולטת שדיברתי בקול.

"מה?" שאל פרסי בקול תמוה.

"כלום" עניתי. אוף! שוב דיברתי בקול.

"תקשיבו!" פתאום נזכרתי מה הייתה המטרה של כל זה, אתם מכירים מישהי בשם רייצ'ל? היא בסכנה!".

רגע," עצר אותי פרסי "מאיפה את מכירה את רייצ'ל"?

זה לא חשוב" עניתי.

"אולי זו מלכודת" מלמלה הבת.

"גם אם זה כן, אנחנו חייבים לקחת את הסיכון" ענה פרסי והמשיך במהירות "טוב, נראה שנצטרך ללכת למחנה החצויים ולאסוף כמה חצו-"

"רגע, עכשיו תורי לשאול" עצרתי אותו "מישהו מוכן להסביר לי מה זה חצויים"?.

הפרק הקודם		הפרק הבא