עולמות מתנגשים

סוף סוף גמרתי עם הפרק הזה.

תהנו!

חלון הזכוכית השקוף היה עטור טיפות גשם שנזלו וניקוו בתחתיתו, מכים בחוזקה על הזכוכית, מטשטשים את מראות חוץ החלון. מבעד לחלון השתקפו באופן לא ברור צבעי אפור ומעט ירוק, ומי שהיה טורח לפתוח את החלון ולהתמלא בגשם עד שלד עצמותיו היה רואה שאלו רק בניינים רגילים ומשעמים, כמעט זהים אחד לשני, מעוטרים פה ושם בעץ או שיח. ניתן היה גם לראות, אם הוא התעקש להמשיך להביט סביבו על אף הגשם זלעפות, שהשמיים לבשו עליהם גוון אפור כהה - כמעט שחור, וענני סערה אפלים וכבדים התקבצו בהם. אומנם כבר הגשם היה מרטיב כמקלחת ביום שרבי, אך הייתה זו רק תחילת הסערה הממשמשת ובאה.
הבית נראה חמים ונעים כל כך לעומת מראות החוץ.
שטיח פרווה לבן כיסה את רצפת הסלון, עגול וגדול, ונראה היה שאפילו העננים לא היו רכים יותר ממנו. ספה שוקעת בצבע פיסטוק נשענה לצד הקיר, כריות תפוחות באופן מושלם כל כך עד שנראו כמו תמונה לפרסומת הונחו עליה. מספר כורסאות לא תואמות פוזרו ברחבי החדר בבלגן אלגנטי, כולן סובבות סביבי השולחן המרובע עשוי העץ, אותו כוסתה מפה לבנה ועליה עציץ ירוק כולו. המטבח היה מחובר לסלון, אך מראו שלו היה הפוך ממנו: סירים ומחבתות נערמו לגבהים שלא יאמנו על שולחן השיש המנומר בכתמי שחור אפור, אשר כוסה פה ושם בכתמי פיח. השיש עצמו היה מכוסה צלחות וכלי סכו"ם, מפיות וגביעים. הכיור היה מלא עד גדותיו בכלים מלוכלכים שצעקו "סבון", ומדיח הכלים הפתוח חשף מראה שהיה מזעזע כל טבח או שף. ההבדל היה כה גדול, עד שאם היו מצמצמים את העיניים, היו קולטים בהבדל בין צבע המרצפות של הסלון שהיו מבריקות, ושל המטבח, המעט מלוכלכות.
אור כתום חמים כיסה את החדר והציג באור הזרקורים נערה העומדת ליד אחד ארונות המטבח הפותחים ועומלת על ניקיונו, רוכנת פנימה כל כך עד שכמעט ונבלעה בפנים.
"היי, ברי,"
הקול הקפיץ את הנערה והיא מעדה לתוך הארון הרחב, אך רגע לפני שהיא גלשה פנימה, יד תפסה בידה ומשכה אותה החוצה.
פניו של קונר נגלו לנערה ברי.
ברי הייתה נערה חומת שיער, בעלת עיניים חדות ונבונות, חולצה ירוקה כהה, וכובע גרב אשר כיסה את אוזניה. באותו הרגע היא הצטערה יותר מתמיד שהיא לא לימדה את קונר לצלצל בדלת.
"אה, היי קונר." היא התנשפה והתיישבה על אחד משתי כיסאות בר תואמים, שהיו משובצים בלבן אדום. קונר התיישב לצידה על הכיסא השני בלי לשאול אותה.
הם שתקו במבוכה לכמה שניות ונמנעו מלהביט זה בזה. ברי פתאום מאד התעניינה בבר כסוף העומד על שפת הכיור, וקונר סרק בעיניו את המטבח שנראה שעברה בו סופת טורנדו.
"אני צריכ/ה לדבר איתך," אמרו שניהם לפתע בנשימה אחת. לקחו להם כמה שניות לקלוט שהם דיברו בו זמנית. קונר השפיל את מבטו במבוכה וברי גירדה את ראשה.
"תתחיל/י את/ה," אמרו, שוב בו זמנית.
שתיקה מביכה נוספת שררה בין השתיים, אך לא ארכה זמן רב.
"אני אתחיל," אמר קונר, וברי הנהנה.
הוא כיחכח בגרונו ברוב רושם ופתח:
"את כבר יודעת בטח שאלכס מנסה ללמד אותי קסם בארמון הפיות," הוא נעצר וחיכה עד שברי הנהנה ואז המשיך: "וכמובן שהכול הולך איום ונורא. היום למשל, יצרתי כישוף אפל, פוצצתי את ארמון הפיות, עשיתי את ההפך המושלם ממה שהייתי צריך, וברחתי והשארתי לאלכס לסדר את הבלגן שלי," הוא ספר על אצבעותיו. "והכול הולך איום ונורא. אני לא מצליח לישון, יש ריח מתוק מסריח באוויר כל הזמן, והכול כל יפה, ומושלם, וורוד, ונוצץ..." הוא המשיך לקטר עד שקלט שגם ברי רצתה להגיד לו משהו. "אה, כן. מה רצית להגיד לי, ברי?"
ברי שתקה לכמה שניות, ונאה ששקלה מה להגיד, ואז, בלי הקדמות מיותרות, אמרה מהר בלי הפסקת נשימה, אולי כי חשבה שזה יקל את הבשורה: "ההוריםשלימתגרשים."
"מה?" קונר ניקה את אוזניו ושלף גוש שעוות אוזניים שעטף את אצבעו.
ברי נרתעה בגועל וכמעט נפלה מהכיסא.
"איכס, קונר!" צעקה.
"אני מצטער," אמר קונר במבוכה והעיף את את הגוש בקליעה מדויקת לפח האשפה הכסוף, שנפתח בחבטה בתגובה להינף שרביטו של קונר, ונסגר כאשר האשפה בפנים.
"כן, אני כולי אוזן," קונר גיחך ופנה לברי שוב.
ברי נשמה עמוק, ונראה היה שהבשורה מכבידה עליה אפילו יותר מקודם.
"ההורים שלי מתגרשים," אמרה, הפעם לאט.
"מה?!" ברגע הראשון קונר לא היה בטוחה שמע נכון. "את מותחת אותי, נכון?"
ברי השיבה לו בשתיקה עגומה שענתה לו.
קונר השתתק, הוא לא ידע מה לעשות במקרים כאלה. הוא לא היה טוב בזה. ממש לא.
"ברי, אני יודע שאת בטח שונאת שאומרים לך את זה, אבל..." הוא אמר בשקט כעבור כמה שניות, "אני מצטער,"
ברי נשכה את שפתיה ושיחקה בגומיה על ידה.
"זה בסדר," מילמלה. "אני-"

בום!
עשן התפזר לכל מקום, ריח שרפה הופיע באוויר תוך שניות. מחבתות וסירים עפו, מילוי הספה קישט את הקירות והתעופף באוויר כמו עננים רכים בשמיים, ריח של משהו שנשרף הסריח את האוויר. קונר וברי קפצו ממקומם והגיעו למוקד ההתרחשות כל כך מהר שכמעט ולא ראו זזים. ברי התחמשה במחבת שחור מעוקם, מונף בידה באוויר, מוכנה להנחית מהלומת מחץ על כל פולש לא קרוי, וקונר אחז בשרביטו בכוננות, עיניו מצומצמות בניסיון לראות מבעד לעשן.
אך כשהעשן התפזר, הם לא ראו אלא נער צעיר, יושב בשלווה על הספה בצבע הפיסטוק, או לפחות על מה שנשאר ממנה. עיניו היו שחורות חומות, נבונות ועגולות, שערו חום ופרוע, צץ בכל כיוון בראש כמו רעמה. הוא חגר חגורה גדולה, ובתוך החגורה הייתה חרב בתוך נדן, אך בגלל הנדן הכהה ניתן היה לראות רק את ידית הגומי הגמישה שלה.
הנער נראה נינוח לגמרי, אדיש לעובדה שכרגע פוצץ חצי סלון, ומולו עומדים שני נערים חמושים בכלי נשק, אומנם מעט משונים, אך חזקים.
"מי אתה?" נהמה ברי בקול צרוד והניפה את מחבתה מעט יותר גבוה.
"אני טיילור גרדרטון קריסטי," אמר הנער ברוגע, וחיוך מחוצף הסתמן על קצה פיו. "ובאתי לספר לכם על תשע עשר העולמות."

הפרק הקודם		הפרק הבא