האווטאר, האגדה של נועה!

טוב, אז יש לי כמה חדשות להיום, חשבתי בעודי בוהה בתקרה של החדר שלי. דבר ראשון, אני כשפית אש. דבר שני, יש עיר ענקית שלמה מתחת לבית שלי.

בעצם היא לא בדיוק מתחת לבית שלי. היא נמצאת בין העולם שלנו לבין העולם הבמקביל, סמומו (ככה החלטתי לקרוא לו בסוף, קיצור של סבא-מה-שמו) אמר שזה סוג של חדר מבואה לעולם המקביל. כשאני חושבת על זה, זה חדר מבואה הכי גדול שפגשתי. טוב, הוא חדר מבואה לעולם שלם אז ברור שהוא צריך להיות ענק...

דבר שלישי, אני האווטאר. כולם הגיעו למסקנה הזאת מכיוון שני יודעת לעשות כשף-אוויר, כשף-אש, וגם הצלחתי להזיז את הקיר ולהחזיר אותו למקום. הוא היה ממש כבד.

דבר רביעי, יש לי משימה חדשה בלתי אפשרית לחלוטין, והיא, למצוא את שאר הרסיסים של השער. סמומו אמר שלפני שהשער שהוא נהרס על ידי אלזה הוא עמד במרכז הרפובליקה, מאחורי הבניין.

אלזה... גיחכתי לעצמי. האלה שלי עד מלפני שנתיים באמת חיה. 'הללויה'.

"מוזר,” הרהרתי. “אם אני האווטאר, מה שאין לי מושג מה זה אומר.. והאווטאר אמור לשלוט בארבעת היסודות, אז למה אני לא יכולה לעשות כשפות-מים פשוטה?”

הושטתי את ידי קדימה ודמיינתי טיפת מים עגולה ומדויקת. צפיתי לחוש את המים חומקים מבין אצבעותי אבל במקום זאת תחושה חמימה התפשטה לאורך ידי. הבטתי בשניהן בבהלה, היה נראה כאילו בוורידים שלי לא זורם דם אלא נוזל סגול זוהר.

היידים שלי החלו לזהור בחושך עד שהזוהר יצא החצוה מכפות ידי. מבין האצבעות שלי בערה אש סגולה והפיצה אור סגלגל על כל החדר. הבטתי מרותקת. באש החסרת צורה שרחפה לה באיטיות .

לאט לאט האש החלה לקבל צורה של מעוין מאורך. המעוין בער מולי למשך כמה שניות ואז התמוסס באוויר.

"וואו,” שרקתי בהתפעלות. הצורה הזאת הייתה מוכרת לי אבל לא הצלחתי לזהות מאיפה.

טוב, עוד חדשות או חדשה... אני לא יכולה לעשות כשפות-מים. במקום זה אני עושה כשפות-אש-סגולה מוזרה. טוב לדעת.

נשכבתי בחזרה על המיטה וכעבור כמה רגעים שקעתי בשינה מלאת חלומות על נסיכות, כשפים, יערות ואולף אחד מצחיק.

למחרת קמתי מטושטשת ומבולבלת. התברר שאני ושחר לא הולכים להמשיך ללמוד בתיכון (יייש [ממש מבולבל])

אימא אמרה שהיא התקשרה להנהלה ואמרה להם שאני החלטתי לעבור לפנמיה בצפון הארץ 'מסיבות אישיות'. היא אמרה שמהיום הבית ספר החדש שלנו יהיה ברפובליקה, יחד עם כל הנערים הכשפים האחרים. ולא פחות ולא יותר, היום הראשון שלנו יהיה היום! כן, היום אני עוברת לתיכון חדש ולא סתם תיכון אלא תיכון מלא בהמון נערים ונערות שהם כשפים! אוי לי!

אימא אמרה שלא צריך לקנות שום ציוד. אנחנו נלמד שם בעיקר אומניות לחימה (!) וקצת הסטוריה שאני ושחר כבר מכירים מסמומו.

ארגנתי תיק קטן. הכנסתי לתוכו בקבוק מים, טלפון, (מצד שני, אני לא חושבת שיש שם קליטה), אוזניות, סנדוויץ' טונה שמן ו... בובה.

כן, זה נשמע ממש ממש מגוחך שאני לוקחת איתי בובה לכל מקום אבל זאת הבובה בהתאונה. זאת הבובה שאבא שלי קנה לי לגיל שנתיים, ככה הוא סיפר לי. זאת הבובה שמצאתי על הכביש מכוסה בכתמי דם, ליד שני הרכבים המעוכים.

הבטתי בה לרגע ועלו לי פלשבקים של סירנות, צעקות, רסיסי זכוכית...

הסטתי את מחשבותי במהירות. אני לא אוהבת להקדיש הרבה מחשבה לתאונה. בדרך כלל זה רק מספר רגעים בהם אני בוהה בבובה, ואז שואפת את ריחה המתכתי. אפשר להריח בה את חריקת המכוניות ואת הזכוכית ואת הסירנות ואת הדם, בעצם ברור שיש לה ריח של דם. היא מלוכלכת בו. לא כיבסתי אותה אפילו פעם אחת מאז. אני לא רוצה שאימא או שחר יגלו שאני עדיין שומרת אותה.

בכל אופן, שקעתי במחשבות למשך כמה רגעים ואז טמנתי אותה בתחתית התיק, בתא הנסתר.טוב, 

יצאנו מהבית או יותר נכון ירדנו למטה או יותר נכון לומר עברנו לחדר המבואה של העולם המקביל. (כן זאת עוד חדשה. יש לנו פתח לחדר מבואה של עולם מקביל מתחת לבית)

הפעם הכניסה הלכה חלק יותר. אני ושחר זכרנו מה צריך לעשות. להיכנס אל המנהרה, להדליק אש ופשוט לרדת ולרדת או להיכנס לסוג של מימד ביניים הזה שמתקיים בין העולם שלנו לעולם המקביל.

טוב, הנה היום הראשון שלי בתיכון לכשפים ולכשפות צעירים מתחיל! בהצלחה!

הפרק הקודם		הפרק הבא