בית המסתור

*** שימו לב בבקשה לדירוג של הפאנפיק. אם דירוג זה לא מתאים לכם.ן אל תקראו את הפאנפיק. ***

                                                                                                                           תהנו :)

הרמיוני שכבה ערומה וערה עם גבה אל דראקו, מסתכלת על זריחתה האיטית של השמש בחלון.

היא איבדה את בתוליה לדראקו מאלפוי.

הנער שקרא לה בוצדמית, הנער שהשפיל את רון ואת משפחתו, הנער שניסה לחבל בניסיונו של הארי לחיות.

היא התיישבה על המיטה, מניחה את קצות אצבעותיה על הרצפה כאשר ידה האחת מונחת לצידה, מחזיקה עוד את סדיני המיטה, והשניה מזיזה את שערה אל מאחורי אוזנה.

דראקו שהתעורר מתנועתה של הרמיוני הסתכל כרגע בגבה הערום, כל חלקיק בגופה היה כה מגרה עבורו.

הוא זחל אל גבה והחל לנשוק לו בעדינות, טועם אותה לאיטו.

הרמיוני נאנקה ממגע שפתיו ולשונו.

הוא התרומם מעט ופישק את רגליו סביבה, כורך את ידיו על גופה העדין, חופן של שדייה ומגביר את קצב ליבה.

הוא המשיך לנשוק בעדינות על גופה כשהיא נאנחת ונושמת בכבדות.

"מאלפוי.." היא אומרת, מנסה מעט למשוך את ידיו ממנה אך לא מראה עיקשות בעניין.

"בחייך, הייתי בתוכך עד לפני שעתיים, נראה לי שאת יכולה לקרוא לי דראקו." אמר ומשך בידו האחת את ראשה לאחור, משעין אותו על אחת מכתפייו ופונה למצוץ את צווארה בעונג.

הרמיוני נאנקה ונשפה בקולניות שדראקו מצא מאוד מגרה.

"מוכנה לסיבוב נוסף?" לחש לאוזנה ולחץ את שדה כנגד גופה בידיעה שזה מגרה אותה.

הרמיוני התייפחה מרוב גודש התחושות שאפפו אותה בכל עצב ועצב בגופה.

אך במהירות התרוממה מהמיטה, מרימה מהרצפה את הסוודר שלה ומכסה את גופה.

היא עמדה על יד החלון, מתבוננת ומנסה להסדיר את נשימתה.

"מה יש ?" שאל אותה דראקו מתבונן בה מהמיטה.

היא עמדה בגבה אליו, שערה כלוא בתוך הסוודר שכיסה כמעט בקושי את ישבנה אך חשף לחלוטיין את רגליה.

"כבר בוקר, וזה נגמר. אני צריכה ללכת." הרמיוני מילמלה בתקווה בנימה החלטית, מסתובבת כדי למצוא את מכנסייה.

דראקו נעמד מולה, ערום לחלוטיין והתקרב אליה באיטיות, משתק את כולה עם מראו המרשים.

"אנחנו ממש לא גמרנו גריינג'ר." אמר לה בעיניים מפשיטות.

"אני די בטוחה שאתה גמרת מאלפוי, ויותר מפעם אחת." הרמיוני הוציאה את ההערה העוקצנית, לא מבינה שבכך היא מגרה את דראקו עוד יותר.

דראקו חייך אליה ברעבתנות "כן, זה נכון." הוא אומר מתקרב אליה עוד כאשר היא מנסה להתעלם ממה שקורה לו באזור הזכרי שלו. "הייתי רוצה להחזיר לך טובה.." הוא לוחש אליה כשהוא כבר ממש קרוב וגופם כמעט נוגע.

נשימתה של הרמיוני נעתקה והיא עמדה שם ללא נוע, מנסה להסדיר את ליבה המשתולל.

בתנועה קלה דראקו מושך את ידה של הרמיוני ומפיל אותה על המיטה.

הוא מתקרב אליה לאיטו, מרים את רגליה על המיטה ודוחף את ידו מתחת לגבה.

הוא מרים אותה מעט ודוחף אותה יותר לעומק המיטה ואז נושק ללחייה הורדרדות.

הוא יורד לאט לאורך גופה ואז מעסה את רגלה בחושניות, עולה אט אט במעלה הירך.

הרמיוני מתחילה להתנשם בכבדות, נאנחת.

דראקו מחייך לעצמו בזדוניות ומשפק את רגלייה.

ואז מכניס את ראשו בין שני רגלייה, גורם להרמיוני לתפוס את הסדינים ולגנוח בקול חנוק.

הוא שולח ידו האחת במעלה גופה, דוחף מעט את הסוודר העל גופה הצנום ובידו השניה משתמש כדי לגרום להרמיוני לצרוח.

"מאלפוי.. מאלפוי.." היא גונחת בקול מתתגבר.

"אם את לא רוצה שאפסיק תגידי את השם שלי גריינג'ר." הוא מאיים עליה.

הרמיוני מטה את צווארה לאחור בעונג ומופתעת כשהיא מרגישה את אצבעותיו של דראקו מתחילות לצאת מגופה.

"דראקו ! דראקו !" היא צורחת מתחננת שיחזיר את אצבעותיו.

דראקו מחייך בהתגרות ודוחף בתנועה סיבובית את אצבעותיו חזרה, מרטיב את הרמיוני לחלוטיין.

היא גונחת בקולניות ודראקו דוחף את איברו אליה, מטפס מעליה ומנשק את צווארה.

היא נועצת את אצבעותיה בשכמותיו, נושכת מעט את כתפו ונאנקת.

היא שומעת את דראקו גונח באוזניה ומקמרת מעט את גבה.

ובתיאום מושלם הם שניהם גומרים ונאנקים.

דראקו שכוב עדין על גופה, מתנשף על עור צווארה כאשר ידו מתחת לעורפה.

הרמיוני מניחה ידה האחת על הסדין ואת ידה השניה שוזרת בשערו של דראקו.

הם שוכבים כך לעוד כמה דקות ואז הרמיוני מחלצת עצמה מתחתו.

השמש כבר עלתה לחלוטיין והשעה היא לפחות שש בבוקר.

הרמיוני מתרוממת ולוקחת את תחתוניה מהרצפה לובשת אותם כאשר דראקו מתרומם גם הוא מהמיטה וצועד לעברה.

הוא מנשק אותה ברכות, מחזיק את מתוניה ביד אחת.

הוא מתנתק ממנה ופונה לשים את תחתוניו בעצמו.

הרמיוני מסתובבת בזריזות ומרימה את מכנסיה מהרצפה, משחילה במהירות את רגליה לתוכו.

"מאלפוי, זה לא הולך לקרות שוב. אתה מבין את זה נכון ?"

דראקו הסתובב עליו מרים על גבותיו מעט ואז משקשק את ראשו בכעס.

"אין בעיה גריינג'ר." הוא אומר ולובש את מכנסיו בזריזות, הוא מרים את חולצתו מהרצפה ויוצא מהחדר, טורק את הדלת אחריו.

הרמיוני נותרה לעמוד עוד רגע בחדר ואז ליחששה לחש שיסדר את החדר לקדמותו ויצאה החוצה מן החדר.

היא נכנסה אל המקלחת ושטפה את גופה ביסודיות.

פתאום עינייה נמלאו דמעות, אמוציונליות הציפה את גופה וגרמה לה למרר בשקט בבכי.

היא נתנה את בתוליה לדראקו מאלפוי.

דראקו ירד למטה כשהוא מכניס ראשו דרך חור החולצה ברגזנות גלויה.

הוא פתח את דלת המקרר והוציא משם תפוח ירוק.

טרק את דלת המקרר והטיח גופו כנגד שיש המטבח, נוגס בתאוותנות זועמת בתפוח.

'גריינג'ר הזאת' חשב בכעס. נזכר בקולה כשאמרה שהם לא ישכבו שוב.

'רק אם תתחנן למגע שלי אני אגע בה שוב,' חשב. 'ואני אגרום לה להתחנן.'

הוא זרק את התפוח מרחוק אל הפח ולפני שעלה למעלה החליט להוריד את חולצתו.

ובכלל חשב כי אין סיבה שילך עם חולצתו עוד שוב.

הוא עבר ליד חדר האמבט ושמע מים זורמים, הוא הניח שזאת הרמיוני.

עברה בו מחשבה זדונית של להתפרץ אליה לתוך המקלחת ולקחת אותה שם ועכשיו אבל הוא עצר בעצמו.

הוא רצה שהיא תהיה זאת שתתפרץ למקלחת שלו ותתחנן בפניו שיצמיד אותה לאריחים ויבצע בה את זממו.

הוא נכנס לחדר השינה, פדמה כבר הייתה ערה והוא תפס אותה מביטה בשרירי החזה שלו, הוא הרים אליה גבה במבט מרוצה והיא סובבה את ראשה במהירות והתקדמה למיטתה של אחותה כדי להעיר אותה.

דראקו נשכב במיטה, מוציא ספר מהשידה לידו והחל לקרוא בו בחוסר עניין.

כמה דקות ארוכות של קריאה אחר כך הרמיוני נכנסה לחדר כאשר שערה מטפטף טיפות מים על צווארה וחולצתה.

היא לבשה גופיה רחבה עם כתפיות דקות שחשפו מעט את גוזיית התחרה הדקה שלה, מכנסיים קצרים מבד קשיח מעט הגיעו כמעט על לברכייה. הם יישבו בצורה רחבה על גופה והסתירו את הישבן הנהדר שלה.

דראקו עקב בחשאיות אחריה, מרגיש כיצד היא נמנעת מלהביט בו.

הוא החליט לענות אותה מעט, סגר את הספר והחל לעשות מעט שכיבות שמיכה.

פדמה ופרוואטי מיד הסתכלו עליו בעיניים גדולות, מתלחששות ביניהן, אבל הרמיוני עוד סידרה את בגדיה בארונית הקטנה שליד מיטתה.

הוא עבר ללעשות כפיפות בטן, בדיוק כנוויל התעורר ונראה מזועזע מהתאומות פאטיל. נוויל קם במהירות ויצא מהחדר כשהוא מניד את ראשו לצדדים בתסכול.

ואז הרמיוני הסתובבה וראתה את דראקו, קריאה מופתעת פרצה מפיה והתאומות פאטיל הסתובבו להסתכל עליה.

דראקו הרים את מבטו אליה, והרים את אחת הגבות שלו, כאילו משדר לה 'את אוהבת את מה שאת רואה?'.

הוא חייך לעצמו כשהרמיוני התאדמה ממבטיהן הבוחנים של התאומות וחזר לעשות כפיפות בטן.

הרמיוני נטלה את ספרה ומיהרה לצאת מהחדר ולרדת למטה.

בדרכה החוצה עיניה פגשו את עיניו של דראקו והיה ברור למדי שהיא הייתה נבוכה.

התאומות פאטיל חייכו ביניהן ואז אל דראקו, שפתאום היה הרבה פחות מעוניין בלעשות תרגילי בטן, או להיות בלי חולצה.

"אם תסלחו לי עכשיו, אני הולך למקלחת." אמר לתאומות.

הוא התרומם מהרצפה ויצא מהחדר, משאיר את הדלת פתוחה.

הרמיוני ישבה בסלון וקראה בספר המוגלגי האהוב עליה 'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטין.

מתנתקת מכל מה שקורה סביבה בימים האחרונים ומאבדת את עצמה בעלילות רומנטיות של המאה ה-18.

אך לפתע היא שמעה קחקוח גרוני.

היא הרימה את ראשה וראתה את התאומות פאטיל יושבות על הספה ממולה מצחקקות.

הרמיוני החזירה את עיניה אל שורות הסיפור הכתוב שנח על ברכייה, אך פתאום שמעה קחקוח נוסף.

היא הרימה את מבטה שנית ושוב פגשה בתאומות המצחקקות.

"מה?" שאלה בקצרה ובחוסר סבלנות כשהיא חצי סוגרת את הספר, שומרת עם אצבע על הדף כדי שלא תאבד את מיקומה בספר.

"הוא נראה טוב לא ?" אמרה פדמה.

"גם את חשבת ככה . ראינו אותך ." הוסיפה פרוואטי.

"הוא נראה כמו השטן ." אמרה הרמיוני באדישות, פותחת שוב את ספרה אך לא מצליחה באמת לחזור לקרוא בו כי עכשיו היא רק חושבת על דראקו ועל כמה טוב נראה בתרגילי הבטן האלו.

"כמובן שהוא השטן, אבל הוא עדיך חתיך." צחקה פרוואטי.

"הוא אפילו יותר חתיך מוויקטור קרום." עקצה אותה פדמה והצטרפה לצחוקה של אחותה.

"וללא ספק יותר מרון וויזלי." פרוואטי המשיכה את הלצתה של פדמה.

הרמיוני סגרה את ספרה בהטחה רועשת והתיישבה כשהיא מצמצמת את עינייה אל התאומות.

"אתן רדודות להפליא. אתן, יחד עם לא מעט אנשים, חבות לרון וויזלי את חייכן." אמרה בזעם. "אבל כמובן, אם הוא לא 'חתיך' מספיק בשבילכן, אפשר להסתפק בזרע השטן כאן שהכניס אוכלי מוות להוגוורטס לראשונה וגרם למותו של דמבלדור." היא התרוממה מהספה, משאירה מאחוריה את פדמה ופרוואטי אכולות בושה ועלתה במדרגות אל עליית הגג.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אתן רדודות להפליא. אתן, יחד עם לא מעט אנשים, חוות לרון וויזלי את חייכן." דראקו שמע את הרמיוני זועמת על התאומות אחרי שהעירו לה כמה הוא נראה טוב. "אבל כמובן, אם הוא לא 'חתיך' מספיק בשבילכן, אפשר להסתפק בזרע השטן כאן שהכניס אוכלי מוות להוגוורטס לראשונה וגרם למותו של דמבלדור."

תחושה נוראית של בושה וכעס מילאו את חזו של דראקו.

הוא שמע את הרמיוני עולה במדרגות ובתנועה מהירה מבלי בכלל לחשוב על כך הוא התחבא מאחורי הכוננית שבמסדרון.

היא חלפה על פניו, מבלי בכלל לשים לב שהוא שם והמשיכה בדרכה אל עליית הגג.

דראקו הרגיש צביטה, הוא התבייש בעצמו. אך בניעור מהיר של הראש הוא הוריד מעצמו את התחושה הזאת ומילא את עצמו עם כעס במקום.

'נצלנית, נראה מה היא תגיד כשכולם ידעו שהיא שכבה איתי..' חשב בזדוניות וירד למטה.

הרמיוני ישבה בעליית הגג, בוהה הצג הטלפון.

רון בטח יתקשר בקרוב, לשמוע איך עבר עליה הלילה.

הרמיוני נמלאה רגשות אשם.

'איך יכולתי לעשות את זה?' חשבה לעצמה בתסכול.

מחשבותיה גדשו במוחה והיא כעסה על עצמה על כך שנתנה לדראקו להיכנס לתוכה, אל מתחת לעור.

עיניה נמלאו טיפות מלוחות וירדו באיטיות לאורך לחייה.

צלצול הטלפון העיר אותה ממחשבותיה, שמו של הארי היה רשום על הצג.

"הלו ? הארי ?" אמרה הרמיוני.

"הי הרמ', מה שלומך ?" שאל הארי בקול מעודד.

הרמיוני לקחה נשימה כדי להסוות על בכייה.

"אני בסדר. מנסה לראות את הדברים הטובים," שיקרה. "מה איתך ?" 

"אותו דבר." שיקר הארי גם כן.

שתיקה השתררה ביניהם.

"אוח זה לא יאמן, אנחנו לא מצליחים אפילו להיות כנים אחד עם השני." רטן הארי על עצמו ועליה.

קול צחוק חנוק וכנה יצא מגרונה של הרמיוני.

"אני יודעת, זה מקומם ממש." הסכימה הרמיוני מנגבת את דמעותיה הנותרות.

"אז מה קורה איתך באמת הרמיוני ?" שאל הארי.

הרמיוני השתהתה לרגע, התלבטה כמה כנה להיות עם הארי.

"אתה צריך להבטיח שלא תגיד כלום.." לחשה אליו.

"כמובן." ענה במהירות, מבלי אפילו לחשוב.

"הארי, אתה לא יכול להגיד אפילו לא לרון, תחשוב על זה רגע. לא בטוח שאתה רוצה לדעת.." הזהירה אותו הרמיוני.

הארי שתק לכמה רגעים.

"אוקי, אני לא אגיד כלום. אפילו לא לרון." אמר במעט חשש.

הרמיוני נשמה עמוקות.

"אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני לא יודעת איך זה קרה בכלל.." מלמלה הרמיוני כשדמעות שוב התקיפו את עינייה.

"תנסי, פשוט מה שיוצא." הרגיע אותה הארי ששמע את קולות ההתייפחות מהצד השני של הקו.

הרמיוני סיפרה להארי, על דראקו, על השיחה עם רון, על התאומות, על רגשות האשמה. אך הותירה את ליל אמש לעצמה.

כשסיימה הארי שתק. הרמיוני נלחצה שטעתה בהחלטתה לספר לו את סודותייה.

"אוקי. אז זה קרה. עכשיו רק את צריכה לוודא שזה לא יקרה שוב." אמר לבסוף.

הרמיוני שתקה.

"את לא רוצה שזה יקרה שוב נכון הרמיוני ?" שאל אותה הארי בהססנות חרדתית למשמע שתיקתה.

"כמובן שלא." אמרה הרמיוני. "אבל לא רציתי שאף אחד מהדברים האלו יקרו.. והם עדין קרו.." הוסיפה בלחש.

עכשיו היה תורו של הארי לשתוק.

"אני לא יודעת מה זה, אבל זה כאילו אני לא אדונית לעצמי כשהוא נוגע בי. הוא יכול לגרום לי לעשות הכל כמעט. זה מפחיד." ניסתה להסביר הרמיוני את תחושותיה.

"נשמע לי כמו קללת אימפריו הרמיוני." ציין הארי.

"הארי, אני חושבת שהייתי מזהה אם מאלפוי היה מטיל עלי את קללת אימפריו." ביטלה אותו הרמיוני.

הארי ידעה שהיא צודקת, זה לא דבר שלא שמים לב אליו. בטח לא הרמיוני גריינג'ר.

"אז.. באיזה שהיא צורה את רוצה את מאלפ- אהמ דראקו ?-" תיקן הארי את עצמו. "אוה לא ! תקרא לו מאלפוי, אל תקרא לו דראקו. זה מטריד מידי."

הארי והרמיוני שתקו לרגע ואז פרצו בצחוק.

כשנרגעו מצחוקם הארי פתח את פיו שוב ואמר "הרמיוני," היה ניכר כי הוא נזהר במילותיו. "אולי כדאי שתספרי לרון.. אם מה שקורה עם מאלפוי הוא רציני..-" "זה לא רציני." אמרה הרמיוני.

וזה היה נכון.

"אני לא מאוהבת במאלפוי." הודיעה נחרצות. "פשוט…" היססה לרגע.

"אני לא מצליחה לא להיות מודעת לגוף שלו, זה לגמרי גופני בלבד-" "אוקי זה יותר מדי מידע. אני ממש לא רוצה לדעת על היכולות 'הגופניות' של מאלפוי."

'אז מזל שלא סיפרתי לך על אתמול בלילה..' חשבה הרמיוני. 'או על היום בבוקר.'

"אוקי. אז מה את רוצה לעשות ?" שאל אותה הארי לבסוף.

"לצאת מכאן כמה שיותר מהר." אמרה בסרקזם אמיתי עד כאב.

"כן, גם אני." אמר הארי בגחך איתה באותו הסרקזם הכאוב. "אבל זה לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב."

הרמיוני ידעה שהארי צודק.

"אני פשוט אנהל שיחה בוגרת עם מאלפוי ואבקש ממנו לעזוב אותי במנוחה. כשהוא לא מנשק אותי זה הרבה יותר קל לי להגיד לו לא."

"שוב הרמיוני," אמר הארי כשברור שהבעת גועל מרוחה על פניו. "יותר מדי מידע."

הרמיוני צחקה.

תחושתה השתפרה פלאים.

"תודה הארי, באמת. אני יודעת ששמתי אותך בסיטואציה לא נעימה." הודתה הרמיוני להארי בכנות.

"הרמיוני אני חבר שלך. אני תמיד כאן בשבילך." אמר הארי באדיבות.

"תודה הארי. אבל תספר לי עכשיו, מה הולך אצלך ?" שאלה הרמיוני, נזכרת שגם הארי לא היה כן כששאלה אותו לשלומו.

"אני מרגיש ריקנות כזאת.." התוודה הארי בלחש.

"בגלל שוולדמורט מת ?" שאלה הרמיוני בהבנה. כל חייו של הארי בעולם הקסמים היו כלואים במלחמה מול וולדמורט, בקשר שנוצר ביניהם. זה טבעי שייחוש בריק הזה.

"כן. אני מרגיש אידיוט." אמר הארי והרמיוני ידעה לזהות את אותה נימה של כעס עצמי שהארי נהג להשתמש בה לעיתים קרובות מידי.

"הארי, זה לגמרי ברור מאליו. אתם הייתם קשורים אחד בשני, ועכשיו שהוא לא כאן, טוב.." אמרה הרמיוני. "זה מוזר.." מנסה לנחם אותו, לגרום לו להרגיש שזה הגיוני שירגיש כך.

"כן, גם אני לא יודע מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לי." גיחך הארי בדיכאון מסווה.

"זה לאט לאט ישתנה. אני יודעת את זה." הרגיעה הרמיוני.

"אני פשוט-" הארי עצר והרמיוני שמעה אותו לוקח נשימה גדולה, "אני כל כך כועס. כל הזמן." אמר בתסכול.

"על מה ?" שאלה אותו.

"הוא מנע ממני הכל ! אני לא מכיר את עצמי. אני לא יודע מה אני אוהב ומה לא, אני לא יודע איך להעביר את הזמן שלי מבלי לחפש תעלומות מסתוריות, אני מרגיש כאילו הנושא שיחה האהוב עלי כבר פשוט לא רלוונטי !" הארי שפך את כל מחשבתו וסודותיו אל שפורפרת הטלפון. "אני פשוט מושפל. אני מתגעגע למישהו שניסה להרוג אותי כל חיי." הוסיף בלחש, והרמיוני שמעה בקולו איך הוא מתאמץ לא להישבר.

"הארי," אמרה הרמיוני בקול מנחם. "אתה לא צריך להרגיש מושפל. יקח לך זמן לעכל את זה, וזה בסדר !" ליבה יצאה אל הארי.

"אתה כן מכיר את עצמך. ואני תמיד כאן להזכיר לך כשאתה שוכח." אמרה לו ומיד הוסיפה. "אתה אוהב קווידיץ', ולקרוא את האסופית - " "סיפרתי לך את זה בסוד!" קרא בהתגוננות והרמיוני צחקה.

"כן טוב אני לא מספרת את זה למישהו אחר, רק מזכירה לך." היא עקצה אותו.

"אם לא הרגשתי פתטי לפני אז עכשיו אני לגמרי מרגיש ככה." אמר הארי צוחק במבוכה, הרמיוני הצטרפה לצחוקו הקל.

"אתה תמצא את עצמך לאט לאט. והארי," היא ריככה את קולה כשאמרה את שמו. "אני ורון תמיד כאן. אתה יודע את זה נכון ?" 

"כן. את זה אני יודע. זה מה שמנחם אותי." אמר לה בריכוך גם כן.

"גם אותי." היא אמרה.

הם נשארו על קו הטלפון כעוד שעה קלה, לפעמיים מדברים לפעמיים שותקים. ולשעה הזאת, הכל הרגיש רגיל.

הרמיוני נכנסה למטבח ומצאה את דראקו עומד כשהתאומות לידו, כל אחד מצידו הניגדי. 

הבעת גועל תפסה את פנייה.

אך בליבה הסתתר גם כעס, שהרמיוני לא הודתה בזה אפילו לא לעצמה, אבל משמעות הכעס הזה היא קנאה.

"אוה, שלום גריינג'ר. רצית ממני סיבוב נוסף ?" עקץ אותה דראקו. מסתכל עליה בעיניים ניבזיות.

הוא איים עליה. הרמיוני הרגישה זאת. וזה עבד לו. הרמיוני הייתה מלאת איימה.

"סיבוב נוסף ?" שאלה פרוואטי, ונראה היה שהיא באמת לא מבינה את כוונתו של דראקו.

"בשח קוסמים פרוואטי." אמרה הרמיוני את הדבר הראשון שעלה לראשה.

"לא האמת שלא גריי-" "מאלפוי ! ביקשו ממני לקרוא לך למעלה." אמרה הרמיוני במהירות כדי להשתיק אותו.

על פני דראקו עלה חיוך הרסני, הוא ראה שהרמיוני נלחצת מזה ונהנה מכל רגע.

"מי ?" שאל אותה, משלב את ידיו ולא מראה סימנים לכך שהוא עומד להיכנע בקרוב.

הרמיוני גמגמה מעט, מנסה לחשוב מי תגיד.

"בטח דיגבון, הוא בטח כבר חזר מאביך." אמרה פדמה. והרמיוני הודתה לה בליבה נואשות.

דראקו לעומת הרמיוני, לא שמח מהתערבותה של פדמה והזעיף אליה פנים.

הוא ניתק עצמו מן השיש ועבר את הרמיוני ביציאה מהמטבח, היא אחריו.

ולפני שהספיק לעבור את הפתח לסלון הרמיוני משכה אותו אל המרתף וסגרה אחריהם את הדלת.

היא ביצעה בזריזות לחש השתקה ונעילה ודראקו חש נרגש ממה שעומד להתרחש עכשיו.

"מה לעזאזל אתה עושה !?" היא פנתה אליו כועסת בעיניים מצומצמות.

"מה שאני רוצה, גריינג'ר." הוא הדגיש את נימת הלגלוג כשאמר את שמה.

"אתה הבטחת שאתה לא תספר." היא כעסה אליו.

הם עמדו על המדרגות, והמרתף היה חשוך, רק מעט אור שנכנס מן הפרוזדור האיר עליהם.

דראקו חש איך גופו מתרגש מהקרבה שלו אל הרמיוני והתאפק לא לקרוע את פיה בנשיקה.

"הבטחתי הרבה דברים גריינג'ר." אמר כשהוא שומר על אותה נימת לגלוג.

הרמיוני תפסה אותו בצווארון החולצה בצורה מאיימת, אך דראקו רק נדלק מזה עוד יותר.

"חתיכת שקרן עלוב וניבזי שכמוך!" היא סיננה אליו. "שלא תעז לספר דבר מאלפוי או שאני נשבעת -" "שמה ? מה את נשבעת גריינג'ר !?" 

עכשיו היה תורו של דראקו לצעוק.

הרמיוני הופתעה מכך, היא לא הבינה למה הוא עושה את זה. 

למה לעזאזל שירצה שידעו ששכב איתה. זה בעייתי בשבילו בדיוק כמו שזה בעייתי בשבילה.

היא מבחינתו 'בוצדמית', זה בושה בשביל מאלפויים להיות עם בוצדמים.

למה שירצה לחלוק את המידע הזה.

"מה הבעיה שלך ?" היא שאלה אותה, מטיחה אותו לאחור כשהיא עוזבת את צווארון החולצה שלו.

"לי אין בעיה, לך יש." אמר דראקו והרמיוני הסתכלה עליו כלא מבינה. "את זאת ששכבה עם זרע השטן שהכניס אוכלי מוות להוגוורטס לראשונה וגרם למותו של דמבלדור."

הרמיוני פתחה את עינייה.

דראקו שמע אותה. וכנראה נפגע ממנה ? 

למה שזה יפגע בו מה שהיא חושבת.

"אוי נו באמת אתה רציני ?" היא שאלה בכעס טופחת בידיה על צדדי ירייכה. "התאומות הציקו לי אפשר לחשוב מה אמרתי."

דראקו התחיל להתעצבן. "אני לא מבין בדיוק ממה את חושבת שאני עשוי גריינג'ר, אבל אני לא ממש אוהב שמישהי ששכבתי איתה הרגע קוראת לי זרע השטן." אמר דראקו

ואז הוסיף "אלא אם זה בקטע מחרמן."

הרמיוני הרימה את גבותיה, ופיה התעקם מעט בחיוך.

דראקו נהנה לראות את פנייה מתרככים אליו. 

"אוקי. בסדר. סליחה." אמרה הרמיוני בכניעה.

דראקו התלבט שניה ואז הנהן וסימן לה שהוא מקבל את התנצלותה.

"בכל אופן, ירדתי כדי לדבר איתך רגע.." אמרה הרמיוני משפילה מעט את מבטה.

'הנה זה קורה, סוף סוף' חשב דראקו והרים את מבטה אליו עם אצבעותיו. "מה גריינג'ר ?" הוא שאל בלחש בקול הסקסי ביותר שלו.

הרמיוני לרגע איבדה את עצמה בעיניים שלו האפורות, ובקול הסקסי שלו. הם היו במרחק סנטימטרים ספורים אחד מהשני.

אך היא התעשתה על עצמה. "תראה.. זה לא שאתמול בלילה לא היה טוב.. אתמול היה.." ליבה פעם במהירות כשהיא חשבה על דראקו ועליה במיטה, דראקו נוהם מעליה ונוגע בה בהתגרות, גורם לה להירטב ולגנוח.

"אתמול היה מה ?" העיר אותה מהרהוריה דראקו ושם ידו האחת מנגד לקיר מאחורי ראשה של הרמיוני.

"אתה יודע מה אתמול היה.." אמרה בשקט כשהיא מתאדמת קלות.

"אני יודע שבשבילי זה היה.." הוא מתקרב לאוזנה. "סקסי ו.." הוא מזיז את ראשו אל אוזנה השנייה. "לוהט.. ו.." הוא הרים את ראשו מעט ממנה מיישר אליה את מבטו המתגרה. "רק לחשוב על זה גורם 'לו' לעמוד."

הרמיוני התאדמה, ליבה פעם בטירוף והדבר היחיד שהיא רצתה היה שדראקו יכניס 'אותו' לתוכה.

"כן טוב.. -" "אני לא יודע איך זה היה בשבילך.." עצר אותה, לוחש אליה ומעורר את כל גופה.

הרמיוני התנשפה בכבדות, נכשלת בלהרגיע את קצב ליבה.

"תגידי לי גריינג'ר.. איך זה היה ?" הוא המשיך ללחוש אליה, מבין את ההשפעה שיש לזה עליה.

הרמיוני בהתה בעיניו ושתקה.

"אני בעיקר אהבתי כשנשכת אותי.. יש לי עדין סימן ממך." אמר לה דראקו מתקרב אליה עוד קצת ועוצר בעד עצמו בכל הכוח. 'רק כשהיא תתחנן.' "תגידי לי גריינג'ר, תגידי לי מה זה היה בשבילך.

הרמיוני לא יכלה יותר, היא משכה את צווארו אליה בניסיון להצמיד את שפתייה אליו אבל הוא עצר אותה.

"תגידי לי קודם." הציב בפניה דראקו תנאי.

הרמיוני בהתה בו בהלם. "תגידי לי כבר." הוא דרש ממנה בנימה כועסת שגרמה להרמיוני לרצות כבר להיות ערומה.

"זה היה מדהים !" היא קראה וישר מתנפלת עליו שוב אבל הוא עצר אותה.

"מה אהבת ? תסבירי לי בצורה מופרטת." הוא לחש לה.

הרמיוני גמגמה מעט אבל אזרה אומץ

"אהבתי את הידיים שלך על החזה שלי.. לוחצים אותו.." אמרה.

"מה עוד ?"

הרמיוני התחילה להנות מעט מהמשחק שדראקו שיחק.

"ואת הנשיקות שלך.. במעלה הירך שלי.." אמרה משתמשת בטון מגרה ומקשה על דראקו לא להתנפל על גופה.

"מה עוד ?" דרש דראקו לדעת.

"האצבעות שלך בתוכי.." הרמיוני הרגישה שהיא נרטבת לחלוטיין ומשכה את דראקו בחולצתו לנשיקה 

אך הוא שוב, עצר אותה. וזה כבר הרגיז את הרמיוני.

"את צריכה לבקש." אמר דראקו בפרצוף מרוצה.

"לבקש ?" הזעזעה הרמיוני.

"להתחנן יותר נכון." מתח דראקו את הגבול.

"אתה השתגעת לגמרי." אמרה הרמיוני ובאה להסתובב אליו ולצאת מן המרתף אך הוא תפס אותה מאחור.

דוחף את ידיו על מפשעתה וגורם לה לעצור ולהאנק.

"תבקשי." הוא מורה לה.

הרמיוני שותקת והוא תופס אותה עוד יותר חזק וגורם לה לגנוח בקולניות.

"תבקשי." הוא מצווה בקול חזק יותר.

היא מנסה להאבק עוד אך נשיכה שלו בעורפה מביסה אותה.

"תזיין אותי."

זה כל מה שדראקו היה צריך בשביל לקרוע ממנה את הבגדים ולהצמיד אותה לקיר.

הרמיוני לבשה את בגדייה במהירות ודראקו גיחך עליה.

"אני לא מבין למה את מתלבשת כל כך מהר. אני כבר ראיתי אותך ערומה את יודעת."

הרמיוני זעפה עליו ושמה את תחתוניה.

"תקשיב. זה צריך להפסיק לקרות. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אנחנו שונאים אחד את השני." אמרה כשהיא מנסה להיכנס את מכנסייה הקצרים מבלי ליפול.

"זה למה שנראה לי הסקס כל כך טוב. שנים של שנאה."

האמרה של דראקו נראתה לה הגיונית. וזה היה הדבר ההגיוני הראשון שהרמיוני מצאה בכל מה שקורה בינה לבין דראקו.

"זה לא משנה, אנחנו צריכים להפסיק." פסקה הרמיוני.

דראקו בכעס הצמיד אותה אליו ונישק אותה בחוזקה, מעביר את ידו על גופה בחמדנות אגרסיבית.

"אני ממש לא הולך להפסיק גריינג'ר." הוא אמר לה ויצא מן המרתף.

הפרק הקודם		הפרק הבא