חזרה מהפרגוד

״למה, פרופסור?״ שאל הארי, דמו קופא.

״מפני ש... מפני שהבסיליסק חזר.״ התייפחה פרופסור מקגונגל.

״לא. הו, לא. הו, לא לא לא לא.״ אמר הארי, נסוג אחורה.

פיו של רון נפער בחלחלה.

״בסיליסק? אמיתי? הבסיליסק של סלית׳רין?״ נבעתה ג׳ולי.

מקגונגל הנהנה, דמעות זולגות על לחייה.

היה לה קשה להאמין שהממסד האהוב עליה עומד להתפרק, שוב.

״אבל הארי הרג אותו.״ אמר רון בקול קלוש.

״אכן, אבל מסתבר שבסיליסקים ניזונים מדם בני אדם. אחרי שהארי הוציא את הניב של הבסיליסק מידו, השן חזרה אל הבסיליסק, החדירה לו את מנת הארס הדרושה לו כדי להתעורר לחיים.״ מקגונגל אמרה, משתדלת לשמור על קור רוח.

״אבל רגע, הרמיוני לא אובנה, נכון? היא לא...״ הארי לא היה מסוגל להעלות את האלטרנטיבה הזוועתית על בדל שפתיו.

״הו, לא, העלמה גריינג׳ר מוגנת לחלוטין. אבל... אבל אנחנו צריכים מקום, במהירות, לשים בו את כל ילדי המוגלגים, וחצויי הדם.״ אמרה מקגונגל.

שלושת הילדים נראו מהורהרים, עד שג׳ולי השתנקה.

״אבא סיפר לי על חדר כזה! הוא נקרא חדר הנחיצות!״ צווחה.

״מהר, קחי אותי לשם.״ אמרה פרופסור מקגונגל.

הם הלכו שלוש פעמים סביב הקיר, מול הציור של ברנבס השוטה, אשר מלמד טרולים לרקוד, וחשבו על דבר אחד.

תן לנו מקום בו ילדי המוגלגים יהיו בטוחים מפני הבסיליסק.

הנה הופיעה מולם דלת מתכת פשוטה.

הם נכנסו דרכה, ולא האמינו למראה עיניהם.

החדר היה ענק, ומחולק לשישה חדרים בינוניים.

הם נכנסו דרך דלת של כל אחד, ובדקו.

בדלת אחת היה חדר שינה, מחולק לשלושה חצאים.

חלק בצבעי כחול וברונזה, נשרים מפוזרים בכל מקום, חלק צהוב ושחור, גיריות מציצות מן השוליים, וחלק אדום וזהוב, אריות מגיחים מהפינות.

היה תלוי שלט גדול בצבע חלודה מעל הדלת:

״מגורי הבנים״.

החדר שלאחר מכן נראה בדיוק ככה, רק שהפעם...

״מגורי הבנות״.

בדלת הבאה שדרכה הציצו, הייתה רצפת שיש מרוצפת, דיוקנאות פסיפס על הקירות, והרבה מאוד כיורים מפוזרים לכל אורך המסדרון הצר.

במסדרון היו דלתות רבות, כולן זהות, והמראה שמאחוריהן זהה.

רצפת שיש, מקלחת גדולה, מעט מזכירה את אמבטיית המדריכים, ושירותים.

בחדר הבא, היה עוד מסדרון.

המסדרון נראה ממש כמו מסדרון בהוגוורטס, עם הרבה מאוד דיוקנאות מדברים, ובכל חדר, הייתה כיתה.

כל כיתה הייתה מעט שונה.

הייתה כיתה שיועדה כנראה לפרופסור ספראוט בלימודי צורת צמחים, שכן ערוגות עם צמחים מכל המינים שכנו שם.

הייתה כיתה מבושמת מאוד, בעלת ריח מתקתק מחליא, כדורי בדולח וכוסות תה ורדרדות נחו על המדפים, ופופים פוזרו בה.

״פרופסור טרלוני.״ נחר רון בבוז, והארי צחק.

היו כיתות מכל הסוגים, לכל המקצועות.

לאחר מכן, בחדר הבא, היו מדשאות.

ממש העתק של המדשאות האמיתיות.

רק היער האסור חסר.

בחדר הבא, היה האולם הגדול.

רק שפה היה רק כיסא אחד למורים, במקום שולחן שלם.

מקגונגל חייכה בשביעות רצון.

״מדהים!״ אמרה.

לאחר שעתיים, כל ילדי המוגלגים, כולל הרמיוני, היו בטוחים ומוגנים.

״עכשיו רק נותר לנו לגלות מי היורש של סלית׳רין!״ חייכה הפרופסור.

״נו, זה לא ברור?״ שאל רון, והיישיר מבט היישר אל...

דראקו מאלפוי.

הפרק הקודם		הפרק הבא