בולים מקומטים

שלום, דובי.

כן, אכנכון, זו ווינקי!

אבל דובי...

דובי מת.

דובי השאיר ווינקי לבד.

דובי עזב ווינקי.

דובי, אני ידוע-יודעת, לא בכוונה הלוך-הלכת.

אבל זה לא עוזר לווינקי.

כי השארת אותי עם גמדון בית בבטן שלי.

ועכשיו אני צרוך-צריכה לטפל בו.

קראתי לו דובי, וכשהוא שאל למה, אמרתי שזה בגלל אבא שלו.

הוא חיוך-חייך.

הוא אוהב אותך, וגם אני אהוב-אוהבת אותך.

אני הכי-הכי רוצה שרק תחזור.

אספתי את כל הגרביים המזור-מוזרות שהשארת.

ואז הן נעלמו בכביסה!

התרגזתי נרוא-נורא.

אני געגוע-מתגעגעת, דובי׳לה.

למה אתה לא חוזר אליי, אל ווינקי שלך?

הייתי רעו-רעה?

בהתחלה חשבתי שכן, אז דפוק-דפקתי את הראש במנורה.

אבל עכשיו אני מבינה,

זה אתה שהיו-היית רע.

כי עזוב-עזבת אותי.

ווינקי עצובה ומתגעגעת.

אבל עכשיו אנחנו חופשיים, ואין לנו יותר אדונילי, כמוך!

אני אהוב-אוהבת אותך,

דובי׳לה שלי,

מווינקי שלך.

ווינקי גמרה את המכתב וירדה מהכיסא הקטנטן שלה.

היא בכתה.

היא חיבקה את הגמדון הקטנטן שלצידה, בוכה.

היא לא ראתה רוח כסופה של משהו קטן עם עיניים גדולות ונוצצות ואוזניים מתנופפות, אשר נישק את התחבושות שעל ראשה.

תתנו עוד רעיונות!

הפרק הקודם		הפרק הבא