חצי ירח

קוראים יקרים,

אני אשמח לתגובות בונות - מה אהבתם ומה לא יושב טוב כדי שאוכל להשתפר...

וסתם יהיה נחמד לדעת שמישהו באמת קורה את הפרקים

"אתה שלומיאל ממש כמו א'טונקס א'זותי," אמרה פלר אחרי שסיימה לנשק את ביל בתודה. "אי תמיד מפילה –"
תשתקי, חתיכת...
"הזמנתי את טונקס היקרה להצטרף אלינו היום." אמרה מולי ניסיון להרגיע את הרוחות, שמא רמוס עלול לתת בה קללה הגונה על יחסה לטונקס. מה שרמוס לא הצליח לאשר אם אכן היה יכול לקרות.
"אבל היא לא רצתה לבוא. דיברת איתה לאחרונה, רמוס?" שאלה מולי כאילו בתמימות.
"לא, לא הייתי בקשר כמעט עם אף אחד לאחרונה, אבל לטונקס יש משפחה לחזור אליה, לא?" אמר בניסיון לאמץ את קולו השליו, מתאמץ לבלוע את רוק.
"הרושם שלי היה שהיא מתכוונת לבלות את חג המולד לבדה." ושלחה בו מבט נרגז.
ליבו של רמוס דהר בעוצמה כאילו היה זאב שרץ בשדה פתוח. הוא לא ידע איך להגיב למשמע הרמיזות הקשות שמולי הטיחה בו, מקווה שאף אחד מיושבי החדר מלבדה לא הבין את כוונתה.
חור בליבו של רמוס נפער למשמע הדבר. העצב שבו הותיר אותה מאז שיחתם האחרונה, הכביד עליו יותר ולראשונה החל לפצוע את עצמו בכוונה בצורתו האנושית. רמוס כבר הודה ביצר ההרס העצמי שלו, אך רק כך הוא ידע שיוכל לחיות עם מצפונו בשלום. "עדיף פגעתי בי מאשר פגעתי בסביבה" הפך כבר לסלוגן קורות חיו.
מולי הבטיחה לו שלא תעלה את נושא טונקס, אף על פי שקיוותה שתוכל לכלוא את השניים בביתה, אבל הנושא הזה צף כאילו עניין של מה בכך.
"הפטרונוס של טונקס שינה את צורתו." אמר הארי, ורמוס כמעט פלט את ארוחתו. "זה מה שסנייפ אמר, בכל אופן. לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות. למה שפטרונוס של מישהו ישתנה?"
רמוס התחיל לחשב בראשו מספר אפשרויות, מנסה להימנע מהשיחה ובטח שלשמוע על מצבה הנפשי שהותיר אותה.
רמוס לעס את ארוחתו יתר על המידה מנסה למנוע ממוחו לחשוב על שיחתם האחרונה, שבה הטיח בה שאינו אוהב אותה ומצטער על שהמצב ביניהם אינו הדדי, בנוסף לכל בעיותיו האישיות כגון: גילו, מצבו הכלכלי וכן, אפילו מחלתו. טונקס היא טונקס, ולכן לא קנתה זאת.
"לפעמים.. הלם גדול... תהפוכות נפשיות...." מנסה לענות.
"הוא נראה גדול, והיו לו ארבע רגליים..."
לא, הארי! תשתוק, בבקשה!
אך השיחה נקטעה בעקבות ביקורו הפתאומי של שר הקוסמים ובנם של הוויזלים, פרסי, שרמוס זכה ללמדו.
הוא הרגיש אשם על כך שחש הקלה למורת רוחם של היושבים מסביבו על מה שקרה בעקבות עזיבתו של פרסי.

"מי זה?"
"רמוס ג'ון לופין. אדם זאב, חבר מסדר עוף החול, חי במסווה תחת הכינוי שהענקת לי, רומולוס, שבמקרה שלך את מכונה טינקרבל.
קיבלתי את ההודעה מחברך לספסל הלימודים בהווגרטס וחבר המסדר, צ'ארלי וויזלי, תחת הפוטרנוס שלו, שלימדנו אותו יחד איך להפיק אותו ובמקרה שלו לובש צורה של טאנוקי." הזדהה הזר
הדלת נפתחה לאיש ע"י קוסמת קטנת מדדים ונמוכה, הוא נכנס אל תוך דירה קטנה וצפופה.
"ורדים הם אדומים, סיגליות הן כחולות, רמוס לופין הגיע, והוא עומד לקבל מכות!" שרה טונקס בפניו של רמוס משלבת את ידיה על החזה. אף על פי דבריה, ליבה שמח בכל הדרו על ביקורו.
הוא התאמץ להסתיר את חיוכו. נראה שזמן רב לא הייתה לו סיבה להתאמצות שכזו. היא מעולם לא הכירה אותו כה רזה, חיוור, ארובות העיניים שלו היו כהות ושקועות. הוא נראה בעיקר אומלל.
על אוזנו הייתה צלקת אדומה ובולטת וגלימתו הייתה בלויה וקרועה, אפילו לא ניסה לתקן אותה בטלאים.
היה לו זקנקן בן כמה חודשים ושיער ראשו ארך בזמן הזה, כבר ממש ניתן היה להבחין בשבילים הכסופים ששיערו נצבע.
"היי."
"היי? היי?!" היא נעצה את שרביטה בחזהו משאירה אחריה סימן חכרוך כדומה לסיגריה על בד גלימתו.
הם עמדו דקה בכניסה לדירתה, בוררת מילים לומר לאיש, אינה מזמינה אותו להיכנס לסלון ביתה.
"צ'ארלי העביר לך את הכתובת?"
"כן."
"חיפשתי אותך."
"אני יודע."
"דאגתי לך."
"אני יודע." הפעם אומר ומסיט את ראשו בעיניים עצומות.
"שמעתי שנפצעת. גרייבק..." מתקדמת צעד איטי לעברו.
"רק ניסה." פוקח את עיניו
"רמוס," משיטה את ידיה על חזהו.
"אני... אה..." פוקח את עיניו ובוהה בעיניה. ריחה מעלה בו תחושת הרפיה, כאילו משכר אותו.
היא חיבקה אותו חיבוק גדול ואוהב, מתמסרת לידיו הגדולות שמלטפות את גבה.
"נשבעתי שאני לא אבכה."
ליבו התכווץ.
"אני אהיה חייב לחזור בקרוב, הגעתי בגלל שדמבלדור סיפר לי שחיפשת אותי. וצ'ארלי...."
"הייתי חייבת לוודא שאתה בסדר." קוטעת אותו
"אני אהיה, אני מבטיח." מדחיק אותה מגופו, מתאמץ להסתכל בעינייה, "אל תבואי לחפש אחריי!"
"לא השארת לי ברירה."
הוא ניתק את גופה ממנו, והסתכל בחודרנות לתוך עינייה, אף על פי שנראה כמה חלש הוא הצליח לדבר אליה בטון כריזמטי וחד.
"טונקס, אל תבואי לחפש אחריי. לא אכפת לי כמה קשה אני אפצע. אני חייב שתבטיחי לי, לא אתן לך לסכן את חייך למעני."
"אומרים שהוא רצח..." תפסה אותו בחיבוק נוסף.
"הוא תקף הרבה מאוד בזמן האחרון, אך זה לא הייתי אני בין הקורבנות." משקר. גרייבק תפס לאחרונה הרבה מאוד אנשי זאב בהם חשד כמודיעים של משרד הקסמים, ביניהם רמוס, שהצליח להתמודד מולו.
"הפטרונוס שלי השתנה."
"שמעתי." מעט כועס על כך שכמעט חשפה את השניים. מה שחסר לו, עוד אנשים שידחפו את אפם בדברים שקצת גדולים עליהם להבנה. אנשים שרואים את מה שעל פני השטח ולא את האמת הברורה.
"הוא תפס צורה של זאב."
"הבוגארט שלי השתנה."
"באמת?" נדהמה, "למה?". כשם שזכרה את הבוגרט של רמוס לובש צורה של ירח מלא.
"אל הגופה שלך. אני מתחנן בפניך, אל תחפשי אחריי."
הוא תפס את פנייה משני צידי לחייה, רכן לנשק אותה נשיקה ארוכה שהכאיבה בליבו ועזב טרם היה לה מה לומר. הוא ידע שאסור היה לו לעשות זאת. זו הייתה הפעם הראשונה שנישק אותה בדיעה צלולה; או לפחות צלולה מספיק.
הוא כעס על עצמו כשנותן הוראות ברורות לטונקס להפסיק לחשוב עליו אך מנגד הוא לא מפסיק לחשוב עליה. בליבו התחרט על הנשיקה הזו, כשבאותה דרך שבה נתנו לו כוחות מחודשים אך כוחותיו הנפשיים אזלו.
בשביל מה הגעתי? להפיח בה עוד תקוות שווא? להזכיר לה שאני שם כשאני לא?
טורק מאחוריו את הדלת ותופס בכאב חזק את חזהו. לאחר ששבוע לא יכל לקום מהמיטה אחרי הויכוח עם גרייבק. רמוס ננשך קשות בשנית על ידי זה שנשך אותו לראשונה. על חזהו ננעצו 4 חתכים עמוקים ומדממים שעדיין לא הצליחו להתרפא.

הוא התעתק בחזרה לתוך היער הסבוך, שבחלקה זו דמה לג'ונגל, היישר למעורתם של להקת אנשי הזאב אליהם חבר. לפני שש עשרה שנים, לא עלה בדעתו שיצטרך לחזור למקום הזה, אך כבר מלמעלה משנה שמקום זה הפך כמעט לביתו.
הוא נזכר מיד ביום הראשון שהגיע למקום הזה;
כשהיה לא יותר מבן תשע-עשרה, חוגג את הודעתם המרגשת של חבריו, לילי וג'יימס על הגילוי כי לילי עומדת ללדת תינוק והיא נמצאת כעת בסוף החודש השלישי.
"מה, זה מג'יימס?" שאל את לילי וג'יימס, רך-כף.
"לא, זה מהחסידה." ענתה לילי מחייכת וקורנת.
"לא ידעתי ששכבת עם חסידה." אמר ירחוני הצעיר. שיערו היה עבה יותר, בגוון חום צהבהב משוך לאחור. פניו היו נטולי קמטים וצלקות שהתווספו לו שנים אחדות לאחר מכן.

הוא חיבק חזק את לילי ודימעה של אושר החלה להתווצר בתוך עיניו.

דמבלדור ניגש לרמוס הנרגש, לאחר שזה בירך את הזוג, "אני יודע שזה דבר גדול מדי לבקש ממך, רמוס." הוא פתח. "אבל לא הייתי מבקש אם לא ראיתי בך את הראוי ביותר לכך, האדם המתאים ביותר למשימה."
רמוס התרגש מהתיאורים ויותר מכך, מששולח אותו למשימה אמיתית ומסוכנת. הוא ידע שלמענו, ייתן לא פחות ממה שהיה נותן ללילי, ג'יימס, סיריוס ופיטר, כשזה היה דמבלדור הראשון בעולם לתת לו הזדמנות.

"ישנם שמועות שאנשי הזאב עומדים לחבור לוולדמורט, שמועות שאני חושש שהינן נכונות. לאחר חיפושים מרובים, הצלחתי למצוא את מקום מושבם של פנרייר גרייבק ולהקתו..."
מבלי צורך שדמבלדור יימשיך את דבריו ידע רמוס מה דרישתו, והסכים לכך ללא מצמוץ.

"זה מטורף, ירחוני!", שאג רך כף.
רמוס הצעיר הכין תרמיל קטן וצידה לדרך על מנת להפוך למרגל מן השורה לצידו של דמבלדור.
"רמוס, אני מסכים עם סיריוס. דמבלדור השתגע! זו משימת התאבדות! הם ישספו אותך ברגע הראשון!", צרח קרניים בפאניקה.
"ירחוני הוא היחידי שיכול לעשות את המשימה הזו. אין בשורות המסדר אדם זאב נוסף למשימה הזו." ניסה לצדד בו זנב-תולע.
"עם כמה שפיטר צודק, רמוס". אמרה לילי, סיריוס וג'יימס ירו בה שני מבטים המומים וכועסים. משום שמעולם, אף אחד לא חשב שאדם כמו פיטר יכול להיות צודק ויותר מכך, שמישהי כמו לילי תאמר זאת. "אבל זה משוגע לחלוטין. אתה עלול למות בדרך..."
"אנשי זאב סומכים רק על בני מינם, לילי. אני מעריך את דאגתכם, באמת. אבל אני לא מוכן לשבת בצד בזמן שוולדמורט מקים לו צבא."

"היצורים האלה מחליאים, הם פשוט מפלצות! אל תעשה את זה, רמוס." אמר קרניים.
רמוס התרומם והצמיד את גופו לחזהו של ג'יימס, "אם כך, מה אני בעינייך?"

ג'יימס התרחק, "רמוס, אני מצטע-"

אך ג'יימס לא הפסיק לסיים את המשפט, רמוס הרים את תרמילו על כתפו ויצא מבית הפוטרים.
הוא התעתק ביער עבות, בחשכה מוחלטת. "לומוס." קרא והכין את שרביטו. יממה שלמה הוא הסתובב בין העצים והסלעים בחיפוש אחר להקתו של גרייבק. הוא שמע על גרייבק, לא פעם, היה מי שמזכיר את שמו בישיבות המסדר ומספר על סיפורי הזוועות שאוכלי המוות מאפשרים לו לבצע.

הוא לא חשש ממנו או מאף אדם זאב אחר שיפגוש בדרך, הוא תהה אם הוא למד מהיהירות של סיריוס, האומץ של ג'יימס או מהטיפשות של פיטר. כך או כך חשב לעצמו, הוא האשף דו-קרב הטוב ביותר מקרב חבריו ויתרה מכך כנראה שממחצית מסדר העוף החול. למרות גילו הצעיר, הידע שצבר דרך הספרים ומן המעט שהספיק כבר להכיר בשטח היו כבר בעלי ניסיון חיים של מרבית מההילאים שיושבים במשרד הקוסמים.

הוא זיהה את הריח של המדורות, זיעה והבשר שעלו מבין המערות והחל לצעוד לכיוונם. הוא תכנן את המסע הזה מראש, לרגל עליהם מרחוק, לחכות לשעת השין ולחבור אליהם כאילו היה אחד מאלו זה. הוא לא ציפה או ראה את הכדור השחור שהתנגש בתוך חזהו, קורע את האוויר מריאותיו ומפיל אותו על הרצפה בחבטה. הכדור השחור הזה התברר כראשו של אדם זאב, יד ימינו של גרייבק בעצמו, בשם סידני קיז.

הוא הרגיש את הבעיטה עטה לתוך פרצופו, הלום מכדי לעצור אותו בזמן, מתנגשת בתוך אפו ושוברת אותו ברעש פיצוח אגוזים. הוא הרגיש את הדם ניגש מאפו, חלקו נכנס לתוך פיו.

"מי אתה?" נבח קיז, שלא חיכה לתשובה והניף את רמוס את רגליו ביד אחד והצעיד אותו לתוך קרחת יער סלעית, שם דוחף בגסות את רמוס על הרצפה ומפיל אותו על ברכיו.

"מי הגור האבוד שהשגת?" נהם בלגלוג קול שרמוס לא שמע מימיו אך היה בו משהו מוכר כאילו היה זה קרוב משפחה שנשכח.

"מצאתי אותו מרחרח." אמר קיז וחיכה לקבל את בירכתו של האלפא.

עיניו של גרייבק נפערו בהנאה מעט מטורללת וחשף חיוך. רמוס הצליח לראות לאור אש המדורות כי הדובר היה אדם זאב שקרחות נפערו על שיערו הדליל, צלקות רבות שטפו את פניו וצווארו, עיניו היו כמו כפתורים שחורים ושיניו היו מושחזות כניבים; וגרמו לרמוס לתהות אם מדובר בכוונה.

רמוס עמד על בירכיו מסתכל על הזר שמתקרב, רגשותיו ומחשבותיו היו רחוקים ממנו והוא הרגיש כאילו הוא צופה מן הצד במוות שלו. הוא הביט בו וככל שהאיש התקדם כך מוחו של רמוס ציווה עליו לעמוד על רגליו, למות עם כבוד.

"את ריח הגור הזה, אני מזהה." אמר גרייבק כשהבחן את פרצופו של רמוס. "לופין!" הסביר לנוכחים והצופים.

"מאיפה את מכיר את שמי?"

"איזה מן אלפא הייתי לולא לא הייתי מכיר את הזאבים מלהקתו של דמבלדור הגדול." ירק, "או שמוטב להגיב... היחיד." אמר בבוז גלוי.

רמוס מיד הבחין כי לבושו ונראותו החיצונית שונה מכל וכל ממראה החיצוני של כל הצופים. שיערם זקנם היה פרוע, בגדיהם היו קרועים ומטונפים, צלקות רבות עיטרו את גופם, אך הדבר הבולט והיחיד שהרתיע את רמוס היה ציפורניהם אותם האריכו וחיזקו עד שנראו משהו בין ניבים של ערפד לבין טפרים של חיית בר גדולה.

"אני... נשלחתי מטעמו של דמבלדור, להציע לך וללהקתך..." 

גל צחקוקים רב נשמע מן הצופים, קוטע את מחשבותיו. האם כך ימצא את מותו הלילה?

"שקט!" צרח גרייבק ובבת אחת נשמע דממה מקרב הצופים. "מעניין אותי לשמוע מה אלבוס דמבלדור הדגול, רוצה מלהקתי ואיזו הצעה יש פיך."
"דמבלדור מציע לכולכם קורת גג אמיתית בקרב הקוסמים ושפע של מאכלים, בתמורה לנאמנותכם במלחמה נגד וולדמורט."

"כמה אמיץ מצידך לומר את שמו." לגלג.
"פחד מפני הש-"

"קוסמים הם אלו ששמו את חיינו בצל החברה," קטע אותו בגסות פעם נוספת, "הם אלו שמתוך פחד הלכו ורצחו את בני מינינו. לא רק שלא ניתן לסמוך על דמבלדור שלך, איננו מעוניינים לשמוע על נדיבותו." אמר בקול רם וברור, יותר ללהקתו מאשר לאורח.

"תסתכל מסביבך, גרייבק!" אמר רמוס באומץ, "אנשיך איתך לא מתוך נאמנות אם כי מתוך פחד! תן להם את החופש לבחור, תן להם לנסות להשתלב בעולם לו הם שייכים."
"זהו מקומם!", צרח בצחוק גרייבק. "זה מקומם ומקומך, גור. הצטרף אלינו, וביחד נראה לך מה מקומנו בעולם. הצטרף אלינו למסעו של אדון האופל וביחד נוכל להשיג את מעבר למה שחלמנו עליו! חברייך הקוסמים לעולם לא יבינו את המפלצת שמחכה לפרוץ ממך, הם יהרגו אותך בהזדמנות הראשונה."

"מה הוא הבטיח לך?"

"את מה שמגיע לנו! שתיית דם נקי, גידול הגורים שלנו! ציד חופשי."

רמוס נבהל, הוא החל ללכת לאחור, להרחיק את עצמו מן התועבה העומדת מולו. ריח הגוף שעלה מגרייבק נכנס לתוך פיו ודמיין שהוא מצליח לטעום אותו. ריח הזיעה והדם שעלו מן האיש היו חזקים עד לעיוות פניו.

"אתה תוקף ילדים...?"

"אל תגיד לי שאתה לא יודע." נחר בבוז. "אם כי אביך הטיפש כנראה מעולם לא סיפר לך. אני גואל אותם, לופין! גואל אותם מהורים צבועים שרומסים את להקתי, פוגעים בכבודי." אמר בחיוך. "אני יצרתי אותך!"
רמוס לראשונה שם לב לכובד משקלם של בגדיו ולזיעה הגולש על מצחו. הוא התקשה לנשום בעוד הוא מנסה להיראות יציב וחסר פחד, מגיב לו בפנים אטומות.

"לא הייתי קורא לקללה שהחטמת עלי גאולה." אמר יורק את הדם שזלג מאפו, רמוס חיפש בתוך כיסו את שרביטו.

הוא תהה אם דמבלדור ידע שזה עתה נתן לו להתמודד מול האדם שחירב את חייו, הרס אותם בטרם החלו. האם הוא רצה שזה מה שיקרה? הוא איבד את כושר השיפוט שלו וכל מילה שאמר נראתה כפוגעת ורומסת את כבודם של הצופים כשזה פגע בכבודו של גרייבק. קהל הצופים החל לסגור כשמעגל על השניים והוא ידע שבעל כורחו הוא עומד לצאת אל הקרב.

הוא הצטער שלא נפרד מחבריו כמו שצריך, אם כי לא על כך שלא הקשיב להם. הוא הצטער שלא יזכה להכיר את ילדם של ג'יימס ולילי.
גרייבק נחר בצחוק בוז, והסתכל כיצד שניים מלהקתו תופסים את רמוס מצדדים, מעיפים את שרביטו ובידיו, ומרכינים אותו ארצה. גרייבק התקדם וחתך את הפרצופו של רמוס בעזרת ציפורניו בלבד, גוער דם נוסף מפניו.
רמוס עצם את עיניו והחל להרגיש את הפחד הסומא מכל עבר.
הוא הושטח על הרצפה כנכנע, מקבל את גורלו. גרייבק בעט בבטנו של רמוס פעמיים ובפעם השלישית כיוון בעיטה חזקה במיוחד לבין רגליו. רמוס מעולם לא הרגיש כזה כאב מפלח בכל גופו, הוא הרגיש זוגות רגליים נוספות פוגעות בגופו.
שלושת הימים הבאים במקום המחריד הזה התנהלו בהתעללות גוברת לרמוס, שהיה קשור ברגלים וידיו שכוב על הקרקע כשדם קרוש מכסה את מרבית גופו.

הוא מעולם לא זכר את היומיים האחרונים ותמיד תהה אם אי פעם ירצה לדעת איך קיבל את צלקותיו שעל חזהו. הוא הרגיש את פעימות ליבו דרך החתכים בפניו, כשגרייבק שחרר את רמוס הצעיר למסור את תשובתו לאלבוס דמבלדור.

הפרק הקודם		הפרק הבא