הנשף

הארי ושאר חבריו לחדר ארזו את חפציהם בתוך המזוודות בשביל לצאת מחר בבוקר לחופשה. הארי לא הבין מדוע החופשה חודש אחרי תחילת הלימודים, אבל הוא לא התלונן. שבוע שלם לבלות עם ג'יני ורון והרמיוני בים- ואחר כך לחזור להוגוורטס- לא יכול להיות יותר טוב מזה. נשמעה דפיקה קלה בדלת, וג'יני נכנסה.

"היי. הארי, ראית אולי את השרשרת שלי? אני לא מוצאת אותה בשום מקום."

"לא, אבל אני יכול להביא לך אחרת." הוא חייך. "אורקריפוסטורוס!" הוא קרא, ונפלה לידיו שרשרת זהב דקיקה, דומה לזו הקודמת אבל הפעם היה כתוב בתוך תליון הלב שהיה מעט יותר גדול 'לג'יני שלי, אוהב אותך.'

"תודה," אמרה ג'יני ונשקה לו קלות על שפתיו. היא מהממת. "תעזור לי לענוד אותה?" 

הארי ענד לג'יני את השרשרת. התליון הגדול מעט יותר התאים לה מאוד.

"נתראה בבוקר," היא לחשה לו ונישקה אותו שוב על הלחי. היא יצאה מהחדר. 

הארי סיים לארוז והביט בשעונו. השעה הייתה עשר בלילה. צריך לישון מוקדם ככל האפשר אם רוצים לקום בשש. הארי נכנס למיטה ונרדם.

הוא חלם שהם מתעתקים למלון, הארי החזיק בידה של ג'יני והעתיק אותם. הוא חש שאצבעותיה עוזבות אותו; הוא ניסה להחזיק בכל כוחו אבל היא החליקה ממנו. 

"לא! לא! ג'יני! ג'יני! אל תלכי! אני אוהב אותך ג'יני! אל תיפלי! ג'יני!" 

"הארי! הארי, קום כבר!" 

הארי התעורר, וראה שהחדר ריק, חוץ מג'יני והרמיוני שניסו להעיר אותו. שתיהן נראו משועשעות, אבל ג'יני הייתה סמוקה לגמרי.

"בוקר... מה השעה?" הוא שאל, מרכיב את משקפיו.

"חמישה לשבע! צריכים לטוס לארוחת בוקר כי בשבע וחצי יוצאים!" אמרה הרמיוני.

"ג'ין...? הכל בסדר? את אדומה," הוא הוסיף כשהסתכל עליה.

"צעקת מתוך שינה," אמרה הרמיוני.

"מה צעקתי?"

"לא! לא! ג'יני! ג'יני! אל תלכי! אני אוהב אותך ג'יני! אל תיפלי! ג'יני!" צחקה הרמיוני.

"אהה... חלמתי שהתעתקנו למלון והחלקת לי," אמר הארי. ג'יני חייכה.

"אני אוהבת אותך, צעקוני," היא אמרה ונישקה אותו ממושכות על פיו. הארי נישק אותה בתשוקה. הרמיוני גלגלה עיניים ויצאה מהחדר.

הארי וג'יני המשיכו להתנשק כאילו שימותו אם יתנתקו זה מזו. 

נ.מ. הארי:

היא כל כך יפה. אני אוהב אותה יותר מכל דבר שאהבתי בחיים שלי.

נ.מ. ג'יני:

אני. מתנשקת. עם. הארי. פוטר. מי. שהביס. את. וולדמורט. אני אוהבת אותו כל כך...

חוזרים לנ.מ. רגילה:

השעון של הארי צפצף. הוא התנתק מג'יני בבהלה.

"השעה שבע ורבע! ג'ין, אנחנו לא נספיק לאכול! בואי מהר!" הם יצאו בטיסה מהחדר ונכנסו אל האולם הגדול בשבע ועשרים בדיוק. עשר דקות לאכול.

"אתם שניכם אדומים כמו עגבניה," אמר רון.

הארי וג'יני הסמיקו עוד יותר(אם יש דבר כזה).

"זה בגלל שהם התנשקו איזה רבע שעה ואז הבינו שהם מאחרים," אמרה הרמיוני.

הארי וג'יני חייכו, מתנשפים.

אם אני אספיק אני יוציא היום עוד פרק

הפרק הקודם		הפרק הבא