בלאגן על מימדי, אריק1

אויה לי, כתבתי כבר שלוש פעמים את ההתחלה של הפרק הזה לפני שהצלחתי להביא אותה אליכם, וכל פעם זה יצא אחר! אוף, זה נורא מעצבן שיש לי מחשב כל כך גרוע, ורק פעם ביומיים יש לי בסביבות החמש עשרה דקות לכתוב. טוב, נראה לי שכל השליליות הזו לא כל כך טובה, אז אני אתחיל מחדש.

שלום, יאא בני אדם! מ- לא, זו פתיחה לא מוצלחת. טוב, תאלצו להסתדר בלי כל השטויות האלו, ולהסתפק באלה שאני אדחף אל הפרק.

נקודת מבט של גרובר

מה? מה הקשר אלי? אני כל כך לא קשור שאני אפילו לא אמור לדעת שאני לא קשור ורק בגלל שרצית אני יודע! טוב, אני אזרום.

אז שלום, קוראים לי גרובר. אתם לא מכירים אותי? אין לו כוח לספר. כן, אין לו כוח, לי יש כוח. הכוונה לכותב. הוא חושב שאתם אמורים להכיר אותי. מוזר.

בכל מקרה,היום היה די משעמם, אף ע פי שאני אדון הפרא וכל זה. לא היו שום בעיות, אז החלטתי ללכת למחנה. אין סיכוי שאין לפרסי בעיות.

כבר בגבולות המחנה ראיתי את ג'ייסון מתעופף לו ליד גבולות המחנה בשיעמום. ברגע שהוא ראה אותי הוא ירד אל הקרקע במהירות.

"הי, גרובר," הוא אמר. "אין לך כמה דברים לעשות בתור אדון הפרא?"

"לא," עניתי. "דווקא היום היה רגוע במיוחד. במחנה יש משהו יותר מעניין?"

"לא כל כך, גם אני משועמם. בתחילת היום היה תפוס את הדגל, אבל עכשיו פרסי, אנבת', ליאו וניקו הלכו לאנשהו."

"פרסי, אנבת', ליאו וניקו? מוזר, בדרך כלל זה לא קורה שליאו הולך עם ניקו סתם..."

"הם אמרו משהו על פגישה עם כמה אנשים, אם אני לא טועה. הם אמורים להיות ליד האגם."

"אז אפשר ללכת אליהם? בטוח הם עושים משהו מעניין."

"צודק." הוא אמר, והתחלנו ללכת. למעשה, אני רצתי כמו שרק סאטיר יכול, וג'ייסון עף כמו... כמו שהוא יכול. תוך חצי דקה כבר ראינו אותם.

ובכן, ג'ייסון לא טעה. הם היו בפגישה עם כמה אנשים. אבל לא סתם כמה אנשים, אלא בערך שלושים. אחד מהם בדיוק הרים את הראש מאיזה ספר ושאל משהו.

 אני האטתי, אבל ג'ייסון לא עצר, ועבר מעליהם במהירות. מייד כל החבורה ההיא הסתכלה אל ג'ייסון, והשאלה של זה שקרא בספר נשארה ללא מענה.

"אה, ג'ייסון!" קרא פרסי. "מה אתה עושה פה?"

"לא, יודע, משועמם עם גרובר?" אמר ג'ייסון. "מה יש לי לעשות?"

"גרובר? איפה?" שאל ליאו. "אני מת על הסאטיר הזה, הוא אף פעם לא קורא לי פחזנית."

"סאטיר?" שאל אחד מהם. "זה לא מין יצור מהמיתולוגיה היוונית, בן אדם עם רגליים של חמור?"

"לא חמור, עז!" צעקתי. "וחוץ מזה, לא כל כך יפה לקרוא למישהו שקצת שונה ממך 'יצור'. זה פוגעני."

"אתה סאטיר?" שאל זה ששאל את השאלה עם הספר, ועיניו האפורות ברקו. "תמיד רציתי לפגוש אחד! מאז ששמעתי ל המיתולוגיה היוונית, כמובן."

"שזה היה לפני...?" שאלה אנבת' שהייתה לידו. "נו באמת, מגנס, זה היה לפני רק שנה בערך, ואתה יודע את זה."

"רגע, אתה במקרה בן של אתנה?" שאלתי. "אתה נראה בול כמו בנים של אתנה: שיער בלונדיני, עיניים אפורות ומבנה גוף מוצק."

"לא, אני בן של פריי." הוא ענה. "אל האביב, הקיץ, הפריון, הפריחה, הנעימות, והרוגע הנורדי."

"אל נורדי?" שאל ג'ייסון. "למה זה קצת מפתיע אותי?"

"כי לא הכרת אלים נורדים?" שאל אחד אחר מהם. "כאילו, אלים נורדים זה הגיוני בדיוק כמו אלים יווניים."

"דווקא אני הבנתי אותו." אמר אחד אחר. "הוא בטח לא ציפה שיהיו גם אלים כאלה וגם אלים כאלה באותו מימד. זה די מוזר באמת."

"אותו מימד?" שאלתי עם ג'ייסון ביחד. "יש עוד מימדים?"

"אה, כן..." אמר אחד מהם. "הם לא יודעים..." והוא התחיל לספר על כל מה שעבר עליהם.

"אז אני פספסתי את כל הכיף." אמרתי בעצב. "ואני אשאר משועמם לעד ולעולמי עולמים, עד שאני אפסיק להיות משועמם."

"אתה יכול להצטרף אלינו!" אמר דוד. כן, אחרי שהם סיפרו את הכל אני יודע את השמות. "אנחנו קוראים על מה שקרה לאריק לפני שהוא הסתבך בזה."

"טוב." אמרתי, והתיישבתי ליד פרסי. ג'ייסון נחת מהצד השני שלי.

"ועכשיו מישהו מוכן לענות לי?" שאל מגנס. "מי רוצה לקרוא?"

"אני?" שאל ג'ייסון, כאילו הוא לא בטוח, אבל מגנס בכל זאת העביר אליו את הספר.

"משקפי הראיה" אמר ג'ייסון. "ככה קוראים לפרק. וגם יש תמונה של משקפי ראיה. אני יכול לקבל הסבר על מה שקרה קודם? כי ככה זה נראה משעמם."

"צודק." אמר אריק בעייפות, וסיפר. אחרי שהבנו מה קורה ג'ייסון התחיל לקרוא.

השד נהם. "משהו מגן עליו. אולי אלה המשקפיים האלה." אמר וצעד מובס חזרה למושב הנהג.

"עכשיו יותר מובן למה קוראים ככה לפרק." אמרתי. "אני לא אוהב דברים משעממים."

התאומים התיישבו משני צדדיו של אריק, לוטשים מבטים להוטים במשקפיים תוך שהאוטובוס מתניע ויוצא לדרך.
"אני בָּלוֹר שטיין," אמר אחד הבנים, "וזה דיימון. אתה יכול להבדיל בינינו כי אני עונד את זה" – בלור הצביע על משרוקית ארד סביב צווארו – "ודיימון חובש תמיד את הכובע המטופש הזה. כמה אתה רוצה בעדם?" הוא נגע במשקפיים.

"את המוות שלך." ענה אריק לספר, כאילו הוא רוצה לתקן את מה שהוא אמר בספר.

"לא," אמר ליאון. "אתה אמור להגיד לו ככה: 'אתה תעזוב את המשקפיים ותקרא לי אריק אדוני הנערץ, ואני אקרע לך את הצורה."

"זה לא עובד בכתיבה." אמר שלמה. "כותב, תוריד את זה בעריכה." (הערת הכותב: לא רוצה ולא רוצה!)
"תוריד את הידיים. אני קורא לידידי לבוא חזרה לכאן."

"אוקיי, נחמד," אמר איידן. "אבל אפילו אני הייתי דופק אותו יותר חזק."

"כן," אמרה בתאני. "הוא פשוט נחמד מדי."
"לא, אתה לא קורא להם," אמר דיימון.

"אה, כן?" שאל ג'ינקס. "ואתה אומר את זה בתור איזו סמכות?"

הוא דיבר הרבה יותר לאט מבלור, ונעץ בכוח את אצבעו על כתפו של אריק, להדגשה.

"נראה לי שהוא חושב שאתה קשה תפיסה," אמר ג'ק. "או שהוא קשה תפיסה. מאד."
"אתה לא יכול," חייך בלור. "אסור להם לשבת לפנים כשהאוטובוס בתנועה. בכל אופן, אנחנו מצטערים, נכון, דיימון?

"קיצור, הם לא מצטערים." אמר תום. "מאד אמין, אה?"

זה היה אנוכי מצדנו לרצות ספסל שלם לכל אחד מאתנו. האמת היא שאנחנו פשוט עייפים. ארזנו אמש עד שעה מאוחרת, וכל היום נסענו. חשבנו שיהיה כיף לבוא ברכבל ובאוטובוס כמו כולם."

"כמו כולם?" שאל בייגל. "מה הם חושבים שהם, בני מלוכה?"
אריק נתן בהם מבט תקיף, זרועותיו משולבות על חזהו.

"אתה משתפר..." אמר דקס. "נחמד."
"אתה עדיין כועס. נפצה אותך, אני מבטיח. מסיבת פיצה גדולה בטירה, על חשבוננו."

"מסיבת פיצה זה לא מספיק." אמר ניקו. "אף על פי שזה תשלום רציני."
פניו של דיימון התעוותו לחיוך מעוקם. "פיצההה," השתעשע עם המילה, והחל לשיר, "לדיימון יש פיצה קטנה, פיצה קטנטנה..." לפי המנגינה של "לדוד משה הייתה חווה".

"זהו, אני בטוח." אמר ג'ינקס. "הוא דפוק על כל השכל אם יש לו אחד כזה בכלל."

"אתם תאומים?"
"שלישייה. אחינו דוֹלִיק לא יוצא הרבה מהבית."

"אולי הוא יותר דפוק!" אמרה סרינה. "מה אתה חושב, ג'ינקס, יש אפשרות שיהיה מישהו יותר דביל?"

"רק אם הוא חיה." אמר ג'ינקס. "וגם אז לא בטוח."
האוטובוס האט. חומת עננים ענקית חסמה את הרחוב, מיתמרת לגובה של עשרים מטרים. האדים הלבנים המתאבכים השתרעו לשני הכיוונים כמו חומה של מצודה. אוטובוס שנסע לפניהם נעלם דרך פתח במסך הערפל.
בלור חייך. "אה, מצודת עננים מקיפה את אליפיום."

"לא היינו קודם באליפיום?"

"גם אני רציתי לשאול את זה," אמרתי. "אבל לא הספקתי."
"לא. אלה היו פרברי אליפיום."
אור ירוק בהיר הבזיק בשולי ענן, ומרווח קטן נוצר תחתיו. האוטובוס נסע דרך מנהרה חשוכה ארוכה, עד שהגיח אל אור שמש זוהר בגווני צהוב וורוד. רחובות התפתלו סביב אגמים מוקפים עצים, בתים וגנים מטופחים. משעולים צרים עם שלטים מעוקמים נראו כאילו באו מסיפור אגדה.

"קצת מזכיר את האולימפוס, לא?" שאל ניקו. "אה, לא, שכחתי, הוא כבר נראה אחרת מאז שאנבת' עיצבה אותו."
במרכז הכפר היתמרה מעל שאר הבתים והחנויות אחוזה מפוארת עם גנים מקסימים. "מה זה?" הצביע אריק.
"הבית הירוק. שם מתגורר הנשיא, וושינגטון אינקל."

"חחח, הבית הירוק! וושינגטון אינקל!" אמר ליאו. "כמו הבית הלבן ווושינגטון? מה, הם מעתיקים מכם בלי לדעת? או הפוך?"
חנויות ותיאטראות שונים נדחסו לרחבה קטנה יותר במעלה גבעה. הם עמדו בצלו של בניין ענק בעל צורה מוזרה שהשתרע על פני גושי בניינים רבים בכל הכיוונים. הוא היה גבוה אפילו יותר מכפי שהיה רחב. אחד מצדדיו הזדקר כמו גורד שחקים ישר וחלק. לבנים מוארכות לא סימטריות וחרוטים זהובים התבלטו מכל צד, ויצרו על פניו פסים זוהרים בגווני פסטל רכים. חלונות קצרים ורחבים שיוו לבניין מראה אולטרה-מודרני. הוא נצץ באור השמש כמו מסרק ענק ומפואר.

"נשמע יפה אבל מוזר." אמרה הרמיוני. "בניין ענק ממש, שבאחד הכיוונים הוא משתרע כמו בניין שוכב? משונה בהחלט..."
לאורך צדו הניצב הגבוה היו מסודרות דלתות שהובילו לחלל הריק, כולן נוטות על צדן. למעשה, כשאריק התבונן במבנה כולו ביתר עיון, הוא התחיל להיראות כמו טירה עצומה המונחת על צדה.

"הא?" שאל רון בהלם. "מי בנה כזה דבר?"
"זה ארמונו של המלך פיטר?"
בלור נראה משועמם. "כמובן. המפורסם."
"הטירה אמורה להיראות כאילו היא שוכבת על הצד?"

"שאלה טובה." אמר פרסי. "זה די מוזר, עם הדלתות שנפתחות לריק."

"דווקא נשמע מקום נחמד לבקר בו," אמר דקס. "הכל יהיה ממש משונה..."
"לא ממש, לא. אבל היא באמת עומדת על הצד. המלך פיטר חולה. הוא זקן ומבולבל, ואינו מסוגל עוד להציב את הטירה ישרה."

"מה?!" שאל ג'ק.
"מה?!"

"אתם צריכים להכיר יותר אחד את השני." אמר ג'ושוע. "ככה תכירו יותר טוב את עצמכם."
"יום אחד, לפני כמעט עשר שנים, הוא מלמל בטעות לחש קסמים שגרם לטירה לנטות על צדה. לאיש מלבדו אין הכוח להציב אותה מחדש על יסודותיה, והמלך פיטר אינו כשיר לתפקיד. הוא נתן למקום להישאר כך, כפי שהוא."

"וואו, עם לחש קסמים אחד, ועוד בלי כוונה הוא הטה את הטירה?" שאל הארי ביראה. "והוא היחיד שמספיק חזק כדי להחזיר אותה? הוא ממש חזק!"
אריק קימט את מצחו. "צריך סולמות כדי להגיע מחדר לחדר?"

"לא חשבתי על זה..." מלמל דקס. "אולי לא יהיה נחמד להיות שם."
"לא. המלך פלוטו ארגן מחדש את שדה הכבידה של כל הטירה באופן שאפשר להתהלך בה. זה קצת בעייתי להיכנס ולצאת, אבל ברגע שאתה בפנים, הכול נראה בסדר."

"אה, יופי." אמרה סופי. "אם כי אני רק לא מצליחה לדמיין איך אתה נכנס, אבל העיקר שזה לא בעייתי."
"בדרך כלל," גיחך דיימון.

"אה," אמרה סופי. "לא משנה."
בלור צחק. "מפעם לפעם קורה שספר ניתז הצדה מעל שולחן, או מישהו נופל פתאום. יש כמה חדריך שלא קלטו את לחש הכבידה. אם אתה נכנס אליהם אתה נופל על הקיר." הוא הביט לאחור. "אל תספר לנערים החדשים, אבל דיימון ואני רוצים לדחוף כמה מהם פנימה, לראות איך הם מנסים להבין מה קרה." דיימון ובלור פרצו בצחוק. "או משהו מוצלח יותר: שמישהו יצא, נאמר, מהדלת הלא נכונה לחלל האוויר, למעלה." בלור צחקק.

"בעצם, מה יקרה?" שאל ג'ייסון. " אם הם ינסו לצאת הם יפלו בחזרה ואז לא יקרה להם כלום! די מעפן, לעניות דעתי."
אריק התכווץ למחשבה על הרעיון.

"לא חשבת על זה מספיק." אמר מגנס. "גם אני לא חשבתי על זה מספיק, עד שג'ייסון דיבר על זה..."

"ממש מצחיק." השניים האלה היו שובבים אמיתיים. "מה אלה?" הצביע אריק על דמויות כהות שעופפו סביב צריחים בצדי הטירה. "עטלפים?"
"לא," אמר בלור. "עטלפים מגיחים מאוחר יותר. אלה גַרְגוֹילִים."

"גרגוילים?" שאל יויו. "מה זה? עטלפי ענק? או מפלצות קטנות? או עטלפים קטנים? טוב, לא משנה."
האוטובוס עצר לפני שש מפלצות אבן ענקיות שרבצו בחזית הטירה. בלור ודיימון ירדו החוצה. אריק חיכה לבתאני, ג'ק ואוסקר.
"איך עשית את זה, עם השד? איך הדפת אותו מעליך?" שאל אוסקר. אריק משך בכתפיו. אוסקר הביט בעיון במשקפיו של אריק לפני שקרא למזוודותיו מתא המטען.

"הוא מאמין שד הכסף, כך מסתבר." אמרה ג'ני. "אבל מה? השד בכלל לא היה בטוח בזה בעצמו!"
איש צעיר להוט לסייע עם שיער בהיר בגוון חול, עיניים ירוקות וחיוך רחב נופף ושרק במשרוקית. הוא לבש שכמייה כחולה כהה עם כוכב לבן גדול. "מכאן, חברים, מלכים ומלכות לעתיד. קחו אתכם את מיטלטליכם והיכנסו פנימה. אני ספרטקוס קילרוי, אחד מיועצי הנסתרות של המלך פיטר. תבחרו חדר פתוח במגורי המתחרים שבאגף האורחים, ותחתמו בספר שלי עם מספר החדר." הוא פסע מצד לצד, משפשף את ידיו זו בזו. "זה כל כך מרגש!"
אגף האורחים ניצב ישר, עם דלתות על הקרקע. הוא היה מחובר לתחתיתה השטוחה של הטירה.

"אני בקושי מבין את התיאורים כאן." אמר אילן. "אולי יום אחד נלך לבקר שם וזהו..."
"אני מת מרעב," נאנח אריק. אבל הוא ידע שאם ישלם בעד ארוחה, לא יוכל להרשות לעצמו כרטיס הביתה.

"אני לא הייתי חוזרת ממקום כזה." אמרה איריס. "אבל אני לא דוגמה, כי אין לי משפחה נורמלית."
"אוכל ולינה חינם למתחרים," אמר ג'ק. "תגיד, אתה רוצה להתחלק אתנו בחדר?"

"הוא מאד נחמד." העיר איידן.
אוסקר עשה פרצוף.

"והוא פחות..."
"בסדר," אמר אריק. "אבל רק הלילה." למחרת היום תכנן אריק לסרוק את אליפיום בחיפושים אחר אמו, ולחזור כלעומת שבא אם לא ימצא אותה.
כל חדר הכיל שתי מיטות דו-קומתיות. ג'ק, אוסקר ואריק חתמו את שמותיהם בספרו של ספרטקוס קילרוי, ולקחו את חדר 323. כשג'ק ואוסקר הלכו לחפש את הקפטריה צנח אריק למיטה, מותש לחלוטין. בני נוער רבים הסתובבו במסדרונות, צוחקים ומקימים המולה. העצבות באוויר הייתה פחות כבדה עכשיו, אך אריק עדיין חש בה.
הוא הסיר את משקפיו מעל צווארו. מדוע חשב נהג האוטובוס שהם יכולים להגן עליו? בסקרנותו, הרכיב את המשקפיים על חוטמו.
באותו רגע נעשה החדר קטן וצפוף יותר.

"יואו, חפץ קסם משונה!" קרא יויו. "כמו כל החפצים הזזים שלכם, רק יותר מגניב!"

לא זו בלבד, נדמה כאילו הוא יושב על כיסא, במקום על המיטה.

"אולי השתגרת למקום אחר?" הציע שלמה. "אני לא מוצא עוד פיתרון."

אלה היו המשקפיים, הם גרמו לו לראות דברים מוזרים.

"אה, גם אפשרות." אמר דוד. "משקפיים נחמדות שגורמות לך לראות כל מיני דברים ושומרת משדים."

הוא תלש אותם מעל פניו ברגע שהבחין בנוכחותה של אישה אתו בחדר.

"איך היא הגיעה לשם?" תהה שביט. "גם לה יש משקפיים?"
הוא מצא את עצמו חזרה בחדר המגורים לאורחים, אך קפא על מקומו למראה התמונה שנשארה במוחו. האישה נראתה דומה להפליא לאמו.

"אה, אז אולי היו לה שני משקפיים." אמר צביאל. "זוג אחד אצלה, וזוג אחד אצלך."
הוא הרכיב במהירות חזרה את המשקפיים. שוב דימה שהוא נמצא באותו חדר קטן ודחוק עם אמו שעסקה בסריגה. היא לא הבחינה בו.
"אימא?"
נרעשת כולה שמטה ג'ון אוהרה מידיה את הסריגה. היא הביטה סביבה לכל עבר, דרך אריק, כאילו היה שקוף. "מי שם?"

"הא?" שאלתי בהפתעה. "זה די חוסם את כל האפשרויות."
"זה אני. הנה אני כאן." אריק הביט למטה וראה רק את הכיס תחתיו. הוא קפץ על רגליו כשהבין שאינו רואה את עצמו.

"אז אתה לא שם, אבל היא שומעת אותך?" שאל פרסי. "הממ... גם אני הייתי רוצה חפץ שמראה לי את אמא שלי ונותן לי תקשרות איתה מתי שבא לי."
ג'ון הביטה סביבה, מודאגת. "איפה אתה?"
"אני כאן בחדר. בכיסא ליד הספה. אני לא רואה את עצמי."
היא הביטה סביבה בעצבנות. "איך הגעת לכאן?" שאלה בחשדנות. אריק תהה מדוע אינה שמחה יותר לראותו (או לא לראותו, ליתר דיוק).

"כי כוננות מתמדת, דה," אמרה אנבת'. "טוב, אולי זה מוגזם, אב בכל זאת אפשר להבין אותה."
"אני לא יודע. פשוט הרכבתי את המשקפיים שלך, ומצאתי את עצמי כאן."
צבע הציף את פניה של ג'ון, יחד עם חיוך ענק. "יש!" נופפה באגרוף באוויר וצנחה לאחור, צוחקת, על המיטה. "תודה לאל, זה באמת אתה. אריק, זה נפלא! איזה ילד חכם אתה, שמצאת את משקפי הראייה שלי. התפללתי שאחד מכם ימצא אותם. איזו הקלה. אתה בסדר? איפה אתה?"
"אני בסדר. אני כאן, אתך."

"גאון. ממש." אמר ג'ק. "אני מניח שהיא שאלה איפה תהיה ברגע שתוריד את המשקפיים."
ג'ון חייכה. "לא, יקירי. כשאתה מרכיב את המשקפיים, אתה יכול לראות אותי, אבל אתה לא ממש כאן. כל אחד שיצפה בך יחשוב שאתה מדבר אל עצמך. אתה בבית?"

"לא בדיוק." גיחך ג'ושוע. "אולי במרחק של רק שישים אלף קילומטר במקרה הטוב."
"לא. יצאת לחפש אותך. הייתה לי מחשבת ערפל. עכשיו אני במקום שנקרא אליפיום.

"אני דווקא הייתי מניחה שהיא מכירה את אליפיום." אמרה סרינה. "בהתחשב בזה שהיו לה כל חפצי הקם ההם..."

הגעתי לכאן ממקום שמתחת לתחנה המרכזית. אימא, אנשים עפו שם באוויר.

"גם אני עף באוויר." אמר ג'ייסון. "ואולי גם היא יודעת. מי יודע?"

חשבתי שלעולם לא אמצא אותך."
ג'ון נראתה המומה. "אתה באליפיום," מלמלה. "אני לא מאמינה."
אריק הביט סביבו בחדר הקטן והנוח. "איפה את?"

"בדיוק!" אמר פרסי. "שאלת המאה. איפה היא?"
ג'ון פנתה לעבר המקום שבו ידעה שהוא אמור להיות. "אריק, אני לא רוצה להבהיל אותך, אבל אתה חייב לדעת. אני... כלואה. נלכדתי בידי אנשים שנמנעתי מהם זמן רב. אני בסדר. הם לא יכולים לפגוע בי, אבל הם יכולים לכלוא אותי כאן, לצערי. אני בצינוק – באחד מרתפי הכלא התת-קרקעיים של פלוטו."

"לא אמרת שזה היה חדר קטן ונוח?" שאל ניקו. "טוב, אז המרתפים שלו לא דומים בכלל לאלו של האל פלוטו." פרסי הנהן, ואני רשמתי לעצמי בזיכרון לשאול את פרסי מתי הוא היה במרתפים של האדס.

היא החוותה בזרועה לרוחב החדר המסודר. "קיוויתי שאם אמשיך לעבור ממקום למקום, נישאר נסתרים מעיניהם, אבל כשהם קיבלו את כספנו, זה היה כל כך קשה. המשונה בכל העניין הוא שעכשיו, כשאני בידיהם, נדמה שאינם יודעים אפילו מי אני. הם יודעים רק שחייתי באליפיום לפני עשר שנים, ויש לי תאומים. אל תדאג," הוסיפה, "אמצא דרך לצאת מכאן."
אריק היה המום. "מה? חיית פעם באליפיום?"

"לא קלטת עד עכשיו." אמר מגנס. "טוב, אני מניח שזה די קשה לעיכול..."
ג'ון נאנחה. "כן, חייתי שם, ואתה נולדת שם. עכשיו הביאו אותך הגורלות חזרה.

"יש לכם גורלות?" שאל ליאו. "גם לכם? מסכנים."

תודה לאל שאתה בריא ושלם."

"גם אלים?" שאל ליאו. "טוב, אני מניח שזה רק סלנג, אבל אני לא מבין מאיפה הוא התפתח אצלכם."

"דווקא הרושם שלי היה אחר." אמר דקס. "אני הבנתי שאתם פחות אומרים תודה לאים, ויותר מפילים עליהם את האשמה על הצרות."

"זה הולך ביחד, למה לא?" אמר פרסי. "כשיש לך את מי להאשים הכל הרבה יותר טוב."
ראשו של אריק הסתחרר מרוב נתונים חדשים ומפתיעים. אולי כל זה חלום. "את אומרת לי שאני מכאן, ממקום הזה? מדוע עזבנו?"

"שאלה טובה." אמר ג'ינקס. "אולי פשוט רצו לכלוא גם אותך?"
"זה נעשה מסוכן." היא רכנה לפנים בלהיטות. "התאומים אתך?"
"לא."
"לא?" ג'ון נראתה מאוכזבת. "הם לא בבית. ידידה שלי עברה שם לבדוק. היא מצאה את טרוור, את נל, את זואי ושמרטפית. הם בסדר."

"עם גב' סמית הזו לא הייתי אומר שהם בסדר." אמר ליאון. "וזה שהיא מצאה אותם חיים זה נס."
"גב' סמית? היא נוראית."
"מי זאת גב' סמית? השמרטפית היא לינט וול."
"גב' סמית הייתה בבית כשהתעוררתי. היא לא נתנה לי לצאת. נאלצתי להתגנב החוצה."
"אני לא יודעת מי זאת הייתה," אמרה ג'ון, מודאגת. "לינט נמצאת שם עכשיו. היא אחת מידידותי כאן, והצלחתי ליצור אתה קשר. מזל שיש כאן מישהי שאני יכולה לבטוח בה." היא נאנחה. "לו רק ידעתי איפה התאומים. אולי הם יצאו לחפש אותנו."

"ואולי הם בבית עכשיו." אמר ג'ק. "ואולי הם נחטפו."
"אולי הם בבית עכשיו."

"דמיון חלקי בלבד..." אמר ג'ושוע. "מסתבר שיש בניכם כמה הבדלים."

אריק הביט סביבו. "זה לא נראה כמו צינוק."

"זה צינוק." ג'ון נראתה עצובה. "אני יכולה לגרום לזה להיראות איך שאני רוצה."

"נחמד!" אמר תום. "הייתי רוצה גם כזה מקום, אפילו אם זה צינוק! אבל אם אפשר להביא לשם אוכל, כן?"
"זה דווקא יפה מצדו של מי שלכד אותך."

"בהחלט." אמרה ג'ני. "יותר טוב מהבית שלי בהרבה."
"לא בדיוק." ג'ון בחנה את ציפורניה. "הם פשוט לא יכולים לעצור בעדי."

"הא?" שאל בייגל בחוסר הבנה.
"אני לא מבין."

"אתה לא לבד."
ג'ון היססה. "אני יודעת לבצע קסמים, אריק. זאת הסיבה שאי אפשר לפגוע בי לרעה, ואני יכולה לגרום לתא הכליאה שלי להיראות כך." היא הקישה באצבעה על השולחן, ממלמלת משהו לא ברור. חפיסת שוקולדים התגלמה לפתע מן האוויר והופיעה לפניה על השולחן. ג'ון לקח אחד ושמה בפיה.

"אבל היא מפרה את החוק שאומר שאי אפשר ליצור אוכל יש מאין!" אמרה הרמיוני. "זה בכלל לא הגיוני!"

"כן." אמר הארי. "זה נראה שבסופו של דבר עולם הקסם שלכם הרבה יותר טוב."
אריק התנשף בתדהמה. לא ייתכן שזה אמיתי. "עשי את זה שוב."

ג'ון משכה בכתפיה, וקופסת שוקולדים כהים הופיעה בחדר. אריק היה מוכה אלם. כל זה היה בלתי נתפס. הוא באליפיום, ורואה את אמו בצינוק דרך משקפי קסמים. זה חייב להיות חלום.

"יכול להיות גם שהמשקפיים עושים את החזון הזה." אמרה סופי. "אבל זה לא סביר."
"אריק? אתה בסדר?" שאלה ג'ון. "חשבתי שאחרי השעון המעורר ומברשת השיניים שלך, זה לא יפתיע אותך כל כך."

"נכון, גדלתי עם הדברים האלה, השתמשתי בהם, אבל את... למה לא סיפרת לי? ואיפה השגת את המשקפיים האלה?"
ג'ון חייכה. "ידיד ותיק הכין לי אותם במיוחד. הם מאפשרים לך לראות את האיש שאתה מתגעגע אליו יותר מכול. אל תספר לאיש על הכוח הגלום בהם, אריק. שמור עליהם מכל משמר, ואל תיתן לאיש להשתמש בהם. אני מצטערת שלא סיפרתי לך על כל זה מוקדם יותר. הזמן פשוט לא הבשיל."

אריק שמע צעדים עמומים, וחריקת מפתח במנעול. "מישהו בא." הוא לא רצה להסיר את המשקפיים.
"אריק, אם אתה בסדר, אולי כדאי שתישאר לפי שעה באליפיום. אולי תוכל לעזור לי לצאת מכאן. אבל אל תספר לאיש מי אתה. עכשיו תסיר את המשקפיים לפני שמישהו יראה אותך, אך שמור אותם סביב צווארך. תרכיב אותם רק כשאתה לבדך. אם תראה כאן שומר חוקר אותי, אל תגיד מילה."

"רגע." אמר מגנס. "השומרים שחוקרים אותה, הם לא גם קוסמים?"

"כנראה שהיא קוסמת מאד חזקה," הצעתי. "זה מסביר איך היא עושה כאלה דברים מדהימים."

"אני לא יכול להישאר אתך?"
"אתה לא באמת כאן. לך לפני שמישהו שם יראה אותך."
אריק הסיר את המשקפיים. אוסקר עמד לפניו, בוהה בו בפה פעור. "אתה בסדר?"
"אה, כן." אלף מחשבות התחרו אלה באלה במוחו המבולבל של אריק. אמו יודעת לקסום קסמים? היא בת ערובה? הוא נולד באליפיום?
אוסקר נעמד מולו, מצמצם את עיניו בחשדנות. "עם מי דיברת?"

"הוא שם לב," אמר ג'ייסון. "איך בדיוק תיחלץ מזה?"
"אני סתם... חלמתי בהקיץ."

"אמין מאד." אמר ג'ייסון.

אוסקר הצביע על המשקפיים. "אלה באמת משקפי קסמים, כמו שנהג האוטובוס אמר. ראיתי שיש בהם משהו חשוב. אני יכול לראות אותם?" אוסקר ניסה להסיר את המשקפיים מעל ראשו של אריק, אך הם נתקעו בגובה הסנטר. לא משנה כמה ניסה למשוך, הם לא משו ממקומם.

"מגניב, גם אי אפשר לקחת לך אותם!" אמר רון. "או שעשית קסם בלתי מכוון."
"זה לא משהו מיוחד, באמת," אמר אריק.

"להגיד את זה אחרי שהוא מנסה לקחת ולא מצליח?" אמרתי. "ועוד אחרי שהו אמר שהוא ראה שיש בהם משהו מיוחד? לא הייתי אומר שזה אמין במיוחד."
אוסקר הביט בו בזעף. "אם אתה אומר." הוא לקח מעילון ויצא את החדר.
אריק מצא את בתאני, ג'ק ואוסקר בקפטריה. "אני עשוי להישאר זמן מה באליפיום," אמר אריק. בתאני חייכה מאוזן לאוזן.

"אני אף פעם לא הצלחתי לחייך כל כך גדול." אמר בייגל. "יש לחיים באמצע, הן חוסמות את האפשרות."
"יופי," אמר ג'ק. "תוכל להשתתף בתחרויות."
אוסקר צמצם שוב את עיניו בחשד. "אתה לא מחפש את אימא שלך?"
אריק משך בכתפיו. "היא, קרוב לוודאי, בסדר. אתקשר אליה מחר."
בר סלטים ענק הציג פירות ודגנים שאריק לא שמע עליהם מימיו. משני צדדיו ניצבו קדרות בצבעי אדום וכתום ממחית פלפל אדום וגזר. סלסילות בצבעים שונים עם דברי מאפה בצורת תפיחיות רכות פלומתיות כיסו את אחד השולחנות. "מה זה?" שאל אריק נער שלקח כמה מהן אל צלחתו.
"כיכרות ענן. יש כיכרות תרד, תירס, תות, דלעת ורגילות." הנער קימט את חוטמו במורת רוח. "איפה הבשרים?" אריק חש בחילה למראה החומר הדביק הצבעוני. לרגע חשש שהוא מקבל עודד מחשבת ערפל.
בתאני קראה אליו מצדה השני של הקפטריה. "היי, אריק, האוכל האמיתי כאן בפינה." היא הצביעה לעבר שולחן עמוס המבורגרים, פיצות ולחמניות מתוקות.

"אה, זה מסביר." אמר ניקו. "נשמע נחמד, מאד... מאד מתאים לי."
אישה גבוהה ורזה עם אף חד, עיניים חריפות ושיער שחור-אפרפר אסוף מאחור הופיעה עם מגש סושי. "יש כאן מישהו מאשונה? התכבדו." היא כחכחה בגרונה. "איורת? בשר ופיצות בשבילכם. חשבתי שהמתחרים הצעירים שלנו משתוקקים בוודאי למאכלים המקומיים שלהם. אל תדאגו, תתרגלו עד מהרה לאוכל שלנו. הרבה יותר בריא בשבילכם, אתם יודעים. זאת הסיבה שאנחנו מאריכים ימים."
היא סקרה את אריק במבט ביקורתי.

"אל תיכנע!" צעק אליו פרסי, כאילו הוא במרחק. "תאכל את זה בכל זאת!"

הוא לטש אל האוכל עיניים חמדניות.

"בדיוק, זו הרוח." אמר ליאו.

"טוב, קח לעצמך. אני הקאטי ג'קיל, טבחית ראשית. עובדת כאן מאז ומתמיד. תקרא לי תמיד הֶ-קָא-טִי. אני לא מוכנה שיסלפו לי את השם," הציבה את ידיה על מותניה.
אוסקר הופיע ליד אריק, ומילא את צלחתו. "אפשר לקבל כאן המבורגרים כל הזמן?"

"זו שאלה שמעידה על היגיון." אמר פרסי בגיחוך. "אם כי הייתי מנסה קצת גם מהמאכלים הכחולים אם היו כאלה."
הקאטי ג'קיל צחקה. "אנסה להגניב לכם עוד, אבל רצוי שתאכלו גם מהדברים האחרים. זה יחזק אתכם לקראת המשחקים. האוכל הטוב ביותר בשבילכם הוא דגנים,

"רק לא דגנים!" קרא ניקו. "דגנים זו התגלמות הרוע המרושע! היא דמטר שתיים!"

"וואו, וואו, מה מה הלחץ?" שאל ג'ק. "מה כל כך רע בדגנים?"

"תתפלא." אמר תום. "אנחנו היינו קוראים לדגנים שלנו אוכל לסוסים, ועוד פירגנו להם."

ירקות וגריסת עננים." היא נדה בראשה. "תודיעו לי אם תרצו משהו מיוחד. כמובן, אני עסוקה מדי, עם כל הבישולים המיוחדים למלך פיטר בכל מיני שעות משונות. האיש הזה חי על לוח זמנים מוטרף. חפשו אותי במטבח הטירה אם תרצו משהו."
אחת מעיניה של הקאטי ג'קיל הייתה בצבע חום בהיר, והשנייה נצצה בצבע כחול בהיר. אריק התבונן ביתר עיון, וראה שהעין הכחולה היא מזכוכית. "היי, יש לך עין מזכוכית, כמו שלי."

"זו לא שאלה עם הרבה טקט," אמר הארי וניסה להרים גבה. מכורח זה שלהרים גבה זה די מסובך, הוא לא הצליח.
הקאטי ג'קיל צחקקה. "אני זקנה כמו ההרים, חביבי. מדהים שבכלל נשארו לי כמה מהאיברים המקוריים."

"אה, אז על זה היא דיברה כשהיא דיברה על זה שהם מאריכים ימים." אמרה איריס. "טוב, נו, לא נראה לי שזה שווה את זה."
ג'ק התקרב אליהם, לועס כיכר ענן טרייה. "אני מת על המקום הזה. אין לכם מושג כמה קשה למצוא אוכל צמחוני ראוי לשמו באמריקורת צפון. אני חי שם על טוגנים."

"כמה זמן אתה צמחוני?" שאלה בתאני.
"מאז שהייתי ילד קטן. לרוב האנשים כאן יש כישרון מיוחד כלשהו. הכישרון שלי הוא יכולת לדבר עם בעלי חיים. עם הזמן התקשרתי אליהם ואל חייהם, ואין לי שום חשק לאכול אותם."

"מסכן..." אמר פרסי. "מזכיר לי את הפעם ההיא שאיבדתי את התיאבון מהמבורגרים."

"מי עשה לך את זה?" שאל ניקו. "אני אטפל בו!"

"הרמס, בטעות." אמרה אנבת'. "בעזרת ענק יורק אש."

"קריפי לגמרי." אמר יויו. "סקראש אומר שאם צריך אל וענק יורק אש בשביל שתאבד את התיאבון מהמבורגרים, אז כנראה כדאי לטעום."
"מה הכישרון שלך?" שאלה בתאני את אוסקר.
"אני יודע לאתר דברים בעלי ערך," ענה, פוזל למשקפיים של אריק.

"אהה, זו הסיבה שהוא האמין לשד." אמרה ג'ני. "טוב, נסלח לו."
"וזה הקסם שיש לכם, ושאנחנו שכחנו?"
"יש שלושה סוגי קסם." ג'ק רכן לפנים, נלהב ללמד מפסידים על עולם הקסמים. "סוג אחד בא בירושה. אנחנו קוראים לזה כישרון – או לפעמים קללה. אתה מקבל את זה מהצד של אמך או אביך. לפעמים אם יש לך מזל, משניהם. זה בא באופן טבעי.

"כמו חצויים, שמקבלים כוחות מהאלים." אמרה אנבת'. "אבל למה שזו תהיה קללה? טוב, אני מניחה שנצטרך לחכות ולראות."
"הסוג השני הוא קסם קנוי, כמו אבקת הֶלי שמאפשרת לך לעוף, שיקויים למיניהם, כובעים שמשפרים את הזיכרון, נעליים שעוזרות לך לרוץ מהר יותר, או תיק הספורט שלי שנע בכוחות עצמו."
אריק קימט את מצחו. "אתה אומר שמתלה המעילים המהלך שלי בבית הוא קסם?"

ג'ייסון צחק. "אלא מה חשבת?"
ג'ק צחק לנוכח בורותו של לאריק. "אלא מה חשבת?

"אתם נראים לי כל שנייה יותר דומים." אמר אריק. "שניכם גבוהים, בלונדינים, נחמדים, ואילו הגבת תגובה זהה לשלו."

הסוג השלישי הוא קסם נלמד. זה הסוג הקשה ביותר. יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה, ואחרים לא. אם אתה רוצה לנסות, עליך להתמחות כשוליה אצל קוסם. זה לוקח שנים."

"מסכנים, זה הכי שווה." אמר רון. "טוב, אבל כנראה כל השנים האלו שוות אם אתה יכול לעשות דברם כמו אמא של אריק בלי להתאמץ."
אריק הרים את שולי כובעו לגרד את מצחו, מנסה לעכל את כל המידע החדש.
"היי," לחש ג'ק, "הסימן שלך דהה במקצת. הוא מתחיל להתפוגג."
אריק חייך בשמחה.
אחרי שגמרו לאכול נדמה שהכובד באוויר, או בחומר הראשוני, או מה שלא יהיה, נעלם. או אולי פשוט נעשה רחוק יותר כמו ילד בוכה בפינה מרוחקת, שקל להתעלם ממנו.

"אי אפשר להתעלם מילד שבוכה בפינה!" אמרה סרינה. "גם אם הוא רחוק! או שזה בגלל שיש לי שמיעה של פומה...?"
אריק הרגיש מותש כשחזר לחדרו הקטן במגורי האורחים. הוא השאיר את המשקפיים על השרשרת סביב צווארו, נשכב על המיטה ונרדם חיש מהר.

עיניו של אריק נפקחו בבת אחת בחשכה. הוא רעד, מכוסה זיעה קרה.

"אה, יש לך חלומות חצי נבואיים?" שאלתי. "כמו שיש לחצויים?"

"אהה..." אמר אריק. "אממ... כלומר... תקראו."

הוא התעורר מן הסיוט הרגיל שלו: הוא היה לבדו, אולי בן שלוש,

"אה, הבנתי." אמרתי. "אתה בן שלוש. זה זיכרון."

משוט-ט בלילה ברחוב, אובד דרך. לא היה לו לאן ללכת. הוא הלך עד שהיה לו קר מדי ועייף מדי, ואז התכרבל תחת שיח בצד הדרך.

"אגב, ידעתם שיש לנו קו בין הט' לט' של המשוט-ט רק כי זה לא עובד בלי זזה במחשב של הכותב?" שאל שלמה. "זו ממש חוצפה!"

אביו, שאת דמותו היה יכול לזכור רק במעורפל, והבוס של אביו, מצאו אותו באופן כלשהו בחשכה. הבוס קרא לאביו טיפש. אביו מלמל שאריק הוא חסר תועלת, אך הבוס צעק שהוא יביא תועלת רבה. אביו של אריק נפל על ברכיו, להתנצל. החלום הסתיים תמיד בכך שהבוס אומר שיש להשכיח מאריק את כל ההתרחשות.

"אז איך אתה זוכר את זה?" שאל הארי. "אולי לחש הזיכרון לא היה טוב?"

זה היה חלק המוזר. מובן מאליו שהוא לא שכח, שכן זה לא היה רק הסיוט החוזר שלו, אלא גם הזיכרון היחיד שנותר לו מאביו.

"זהו, אני פיתחתי תאוריה." אמר שביט. "העניין הוא שהאדם ההוא הוא לא אביו של אריק, הרי לא יכול להיות שככה אדם יתנהג לבן שלו, וזו ההשכחה."

"אולי אפילו עוד יותר." אמר צביאל. "יכול להיות שפשוט הסיבה שזה כל מה שאתה זוכר, זה כי זו לא הייתה ההתרחשות המדוברת, ורק את זה לא השכיחו!"
אריק חש את החשכה סביבו. הוא היה המום להיווכח שהוא באמת באליפיום, ולא בחדר הכביסה הקטן שלו בבית. הוא הצטער שאין לו שעון. הוא ניסה להירדם חזרה, אך מוחו היה עמוס מחשבות. האם באמת ריחף על פני האוקיינוס? למקום מוזר שבו הקסם הוא עניין שבשגרה... והוא (לא יכול להיות!) נולד בו? ובכן, אמו אימצה אותו כאן. כן, אמו הקסומה. אמו הקסומה שנחטפה. הכול היה מדהים מכדי להיות אפשרי.

"מדהים? אמא שלך נחטפה וזה מדהים?" אמר ג'ושוע. "אפילו שאמא שלי היא אחת מגדולות נבלות העל, אני עדיין אוהב אותה!"
הדקות נקפו לאטן, ומוחו של אריק המה שאלות ככוורת: האם התאומים בריאים ושלמים? איפה עליו להחזיק את המשקפיים בלילה? מי חטף את אמו, ומדוע? האם המשקפיים הגנו עליו מפני השד הכסוף? מדוע לקחה אותו אמו מאליפיום כשהיה קטן? האם קיבל את עין הזכוכית שלו באליפיום?

"אולי ממי שייתן לך את העין הזו של הדרקון." אמר ג'ינקס. "נרא-"

"יש לך עין של דרקון?!" שאלתי עם ג'ייסון בהלם. אריק הסתכל לעברנו, ולפתע אחת העיניים התהפכה ובצד השני התגלתה עין של דרקון.
ג'ון אמרה תמיד שאביו עודנו בחיים, והוא הסיק מדבריה שאמו האמיתית, זאת שילדה אותו, מתה. אולי אביו נמצא כאן באליפיום. לבו פעם בחוזקה למחשבה. האם היה רוצה לפגוש את אביו, אם הדבר אפשרי? הזיכרון היחיד שלו מאביו היה נורא, ונראה לו מובן מאליו שאביו אינו רוצה כל קשר אתו כך שהתשובה היא קרוב לוודאי לא.

"הפרק נגמר." אמר ג'ייסון. "מי הב-"

"היי פרסי!" קטע קול עליז ומוכר את ג'ייסון. "היי ג'ייסון! היי אנבת'! היי ליאו! היי גרובר! ה-"

"הייזל, אם תמשיכי ככה זה לא ייגמר!" אמר פרנק. "הם יותר משלושים!"

"התכוונתי להגיד היי ניקו, והיי כל השאר שאני לא מכירה." אמרה הייזל. "טוב, בכל מקרה היום היה מאד משעמם."

"גם אצלכם?" שאלתי. "אצלי היה שיעמום המחץ..."

"טוב, אז בקיצור אני והייזל רצינו לבוא לבקר." אמר פרנק. "וגם פייפר שהייתה פה ביקור רצתה לחזור, אז אנחנו מגיעים. ביי!"

הוא עשה תנועה כאילו הוא הולך לדקור אותנו, והשיחה נותקה.

"נראה שאנחנו צפויים לקבל אורחים נוספים." אמר פרסי, ובדיוק אז הגיע אוריון במהירות.

אולי הבנתם מה אני עושה ואולי לא, אבל אני אמשיך בכך. אין לי שום מושג מה אני עושה. טוב, בכל מקרה אני שמח שהצלחתי לכתוב את הפרק הזה. יום/ שבוע/ חודש/ שנה/ יובל טוב/ה!

הפרק הקודם		הפרק הבא