בדרך אל הקסם

כשסיימה מרי לספר להם על הכינוס, שלושלתם ישבו פעורי פה, כמעט כמו כשהם קיבלו לראשונה את המכתב.

מרי סיפרה להם שקהילת הקוסמים היא קהילת בני אדם שיכולים לעשות כל מיני דברים מופלאים עם שרביטים, שלמי שאין לו קסם קוראים מוגל, שבבריטניה הילדים הקוסמים לומדים בבית הספר הוגוורטס ועל זה שמי שנולד למשפחת קסם אך הוא בעצמו לא יכול לעשות קסם נקרא סקיב. 

היא סיפרה להם על משרד הקסמים, על המחלקות שבו, על שר הקסמים, על סמטת דיאגון, על הוגסמיד ומילאה את ראשם הקטן (או הגדול, במקרה של רובאוס) בשלל עובדות מעניינות.

לאחר כל ההרצאה הזאת, אפילו ארי היה חייב להודות שזו לא סתם מתיחה, ורובאוס באמת קוסם.

"אוי! שכחתי לשאול איך קוראים לכם!" אמרה לפתע מרי. "אתה?" היא הצביעה על רובאוס.

"אני רובאוס."

"ואתה?"

"אני ארגוס, אבל את יכולה לקרוא לי ארי."

ו-" אך לפני שהספיקה לשאול את לוסי מה שמה, נשמע גדוד של טפיפות רגליים על רצפת המסדרון, ומרי קמה. "אני צריכה ללכת," אמרה. "הדבר הזה של המורים.... והגיע הזמן שתלכו לישון! השעה כבר חצות!"

ומרי הסתלקה.

***

לוסי ניסתה לישון, באמת שניסתה, אבל היא לא הצליחה להתאפק. אגב, היא ניסתה שלוש דקות בדיוק. 

היא וארי עדיין היו בחדר של רובאוס, כשאמרה: 

"זה לא מעניין אתכם לדעת לאן המורים הלכו?"

"לא."

"לא ממש."

לוסי גילגלה את עיניה. "אתם ממש מבאסים, ידעתם את זה?"

"אשמתי שאני לא רוצה ללכת באמצע הלילה לחקור על חבורת מורים?" אמר ארי.

"אוי, נו בחייכם," לוסי התחנננה, ומסע השכנועים התחיל.

***

יש גבול לכמות הנדנודים שארי ורובאוס מוכנים לשמוע. 

לאחר אלף שלוש מאות ארבעים ושבע פעמים ששידלה אותם, שהודות ליכולת של לוסי לדבר יותר מהר מ...כל דבר בערך, נדחסו לשתי דקות בלבד, ארי ורובאוס נאלצו לוותר, והלכו אחריה בחוסר רצון מובהק.

היה לילה, והמסדרונות היו שקטים לחלוטין.

"קדימה, בואו כבר!" זירזה לוסי את הבנים שהשתרכו אחריה.

הם הגיעו לגרם המדרגות הארוך שחיבר בין הקומה השלישית במגורי הענקים לקומה השנייה. 

לוסי הקשיבה היטב, ושמעה צעדים עמומים מתחית גרם המדרגות, ככל הנראה מהקומה הראשונה. 

"קדימה!" והיא החלה לרדת בריצה במדרגות.

סוף כל סוף, ארי ורובאוס נדבקו בהתלהבות של לוסי (אם כי לא ברמה שלה), והחלו לרדת אחריה במהירות.

כשהגיעו שלושתם לכניסה של מגורי הענקים, לוסי הבחינה בשובל שמלה תכול שנמלט מבעד לדלתות הענקיות, שנראה בדיוק כמו שובל שמלתה של המנהלת גלאס.

לוסי, רובאוס וארי הגבירו את הקצב ומהר מאוד היו במרחק שני מטר בלבד משורה ארוכה של מורים ומורות שצועדים בשקט לעבר היציאה. אדרנלין מהול בהתרגשות בלתי-נשלטת התחיל לזרום בגופם של הילדים, והם צעדו חרישית מאחורי המורה האחרונה בשורה, גברת ריד.

לאחר כחמש דקות הליכה במהירות מוגברת, הגיעה שיירת המורים, ואיתם גם לוסי, רובאוס וארי, לשער הברזל הגדול שסימן את קצה בית הספר, ואיתו גם את קצה האי לינדילנד.

המנהלת גלאס צעדה קדימה ופתחה את השער במפתח זכוכית נוצץ, והם יצאו אל החוף. בשלב זה המתלווים הלא חוקיים שלנו היו צריכים להשתופף מאוד קרוב לגברת ריד, כדי שכשיצאו מהשער לא יחשפו.

המנהלת גלאס שרקה בחינניות, ומתוך החשכה הגיחה סירה גדולה, אך לא ספינה, שאדם גבוה ונאה נוהג בה.

"לילה טוב, סינדרלה גברתי," הוא פתח בנימוס והחווה קידה לכיוונה של המנהלת.

"לילה טוב, לורנס. אבל אין זמן לדיבורים, אנחנו צריכים להגיע לאי הברית במהירות האפשרית." 

לוסי קמטה את מצחה. "מרי אמרה משהו בנוגע לאי הברית?" היא שאלה את ארי, שהניד בראשו לשלילה.

"נצטרך לגלות בעצמנו." לוסי פסקה ומיהרה להיצמד מחדש לגברת ריד.

"אנחנו הולכים לעלות על הסירה הזאת?" שאל ארי בלחש.

לוסי הנהנה, למורת רוחו הגדולה של ארי.

והסירה יצאה לדרך, עמוסה בכל צוות המורים למעט מר בין וגברת סי, ולוסי, ארי ורובאוס.

היעד? אי הברית, או מה שזה לא יהיה.

***

כרגיל אשמח לתגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא